תגית: הודו

שאנטראם, איש השלום, הוא השם ההודי שניתן לגיבור הספר האוסטרלי על ידי הורי חברו ההודי פרבקר. לין – או שאנטראם – או כל שם אחר שהמחבר נוטל לעצמו (ויש רבים כאלה), הוא עבריין, שנכלא בעקבות שוד מזוין אותו ביצע כדי לממן את התמכרותו להרואין. לאחר שנמלט מהכלא האוסטרלי, הצליח לחמוק להודו, שם נבלע בכרך ההומה והכאוטי של בומביי. די מהר מצא את עצמו מככב בעולם הפשע המקומי.

השם "איש השלום", כמו גם הסגנון הסוחף של הספר, מטעה. אין שום דבר שלוו או סוחף במציאות שהעלילה מגוללת. מה שכן יש בספר הוא שיר הלל ואהבה לאנשי המאפיה, רוצחים אכזרים, גזלנים, גובי דמי חסות מהחלשים מהם. המאפיה אליה לין נקשר מונהגת בידי מוסלמי, קאדרבאי, שהוא בו זמנית אדוק בדתו, פילוסוף (בגרוש), אידיאולוג להשכיר, ורוצח אכזרי, שאינו מהסס להקריב את חבריו הקרובים ביותר כדי להגן על עסקי המאפיה. לין מסביר את אהבתו אל קאדרבאי בתירוץ צולע של אהבת בן לאב. תירוצים צולעים הוא מספק גם למעשים הנוראים שמבצע מנהיגו, או שמבוצעים בשמו. התירוץ החביב עליו מכולם הוא "מעשים לא נכונים שמבוצעים מהסיבות הנכונות". נדמה שאפשר להצדיק כך כל פשע שבעולם. יש בספר הסברים "פילוסופים" נוספים, אבל באמת שאין לי חשק, וגם אין שום סיבה טובה, להכנס אליהם. אסתפק באמירה שבאישזהו מקום בספר הוא מסביר שכדי להיות מאפיונר טוב אדם צריך להיות צנוע, ועוד כמה תכונות מעין אלה. הייתי מחפשת ציטוט מדויק בספר, אבל לא ממש בא לי לקרוא בו שוב.

לעומת "דמויות המופת" של הפושעים, שרובם ככולם אינם הודים, אלא מהגרים מארצות האיסלם ומאפריקה, ההודים – בעיקר העניים שבהם – מוצגים כדמויות מופת של ממש. אנשים שכולם לב, שדואגים אלה לאלה שלא על מנת לקבל פרס, שיודעים לשמוח בחלקם גם אם הוא דל עד מאוד. מכיוון שהכותב אינו אמין בעיני, קשה לדעת איך להתייחס לתמונה הזוהרת הזו, אבל אין ספק שבתיאור חיי היום-יום של ההודים תושבי בומביי יש הרבה אהבה, והם מחממים את הלב.

הכותב מתאר את עצמו כמי שנע בין שני העולמות האלה. מצד אחד הוא מקים מרפאת חינם במשכנות העוני, ומשקיע שעות וימים בטיפול בתושבי המקום. מצד שני הוא משתלב להפליא בחיי הפשע: תחילה כעבריין זוטר בשוק השחור, ומאוחר יותר כחבר מרכזי במאפיה של קאדרבאי. הוא מנסה – ללא הצלחה – להסביר את האמביוולנטיות, אבל אין ספק שבעיני עצמו הוא גיבור.

משום שלסופר יש בבירור כשרון כתיבה, ומשום ששילב בספר אלמנטים ביוגרפים, נוצר הרושם שמדובר בתיאור מעשים שהיו. ממאמרים שקראתי לא הצלחתי להבין מה אמת ומה בדוי. אישית זה מפריע לי, אבל זה לא באמת משנה.

סיימתי את הספר בתחושת ריקנות על סף המיאוס. למרות 990 העמודים שלו, הוא נקרא מהר ובשטף, אבל בערך ברבע האחרון קצתי בו. הוא כבר התחיל ללעוס את אותם חומרים, רומם שוב ושוב את האידיאולוגיה העבריינית שלו, ויותר מדי קצוות והקשרים נותרו רופפים ובלתי הגיוניים. הצחיק והתמיה אותי לקרוא שאחד המבקרים כתב שזהו סיפור של גאולה. מן הסתם לא טרח לקרוא את הספר.

גרגורי דייויד רוברטס עצמו נתפס בפרנקפורט, כשניסה להבריח סמים לגרמניה, והוחזר לכלא באוסטרליה.

Shantaram – Gregory David Roberts

כנרת זמורה ביתן

2009 (2003)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

"הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור" ("מקסימום סיטי" מאת סוקטו מהטה)

מומבאי היא כיום העיר השניה בגודלה בעולם מבחינת מספר תושביה (הראשונה היא שנחאי עם 16 מליון תושבים, אך מומבאי צפופה הרבה יותר). יש בעיר שכונות יוקרה, ויש פחונים ואוהלים שתנאי המגורים בהם בלתי נסבלים. "האיש האחרון במגדל" מתרחש באחד האזורים העניים בעיר, אך גיבוריו הם בני-מזל יחסית: הם מתגוררים בבית מגורים, ומאורגנים כחברה המחזיקה בדירות שבבנין. אמנם מים זורמים בברזים רק פעמיים ביום, הפסקות חשמל מתרחשות לעתים תכופות, הקירות רטובים באופן קבוע, והבנין סמוך לשדה תעופה, אבל יחסי שכנות טובים שוררים בין הדיירים, וזהו הבית.

הכל משתנה כשיזם שם עין על הבנין, והוא מבקש לפנות את דייריו כדי להקים בנין חדש תחתיו. רוב הדיירים מתפתים להצעה הכספית הנדיבה, למעט שלוש משפחות: קומוניסטית בעלת עקרונות, זוג מבוגר שהאשה בו עיוורת וחוששת לעבור למקום בלתי מוכר, ומורה בגמלאות. אחת נכנעת בסופו של דבר לפיתוי הכספי, שניה נכנעת לאיומים, ונותר המורה לבדו. כדי לפנות את הבנין יש צורך בהסכמת כל הדיירים, וכשתאריך היעד שבו ימשוך היזם את הצעתו הולך ומתקרב, הלחץ על המורה מתגבר.

ארווינד אדיגה יצר ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל הסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזכרונות בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה.

מבחינתי, הספר הזה סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב.

Last Man in Tower – Aravind Adiga

כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

זהו סיפורם של שני אחים, סובָּאש ואודָיָאן, שנולדו בכלכותה שבהודו בשנות ה-40, מספר שנים לפני שהמדינה קבלה את עצמאותה. סובאש נולד כחמישה-עשר חודשים לפני אודיאן, אך השניים גדלו כמעט כתאומים, קשורים וכרוכים זה בזה. הוריהם אף המתינו עד שאודיאן הצעיר הגיע לגיל בית ספר, כדי לרשום את שניהם לכתה הראשונה. השניים היו דומים פיזית, אך באופיים היו הפכים. סובאש הבכור היה ילד-טוב-כלכותה, שקט, צייתן והולך בתלם, בעוד אודיאן היה תזזיתי, הרפתקני, לא מהסס למרוד בסמכות. עד לגיל קולג' התנהלו חייהם יחדיו, ואז החלו להפרד ביותר ממובן אחד: הם בחרו תחומי לימוד שונים ומוסדות לימוד שונים, ויותר משנפרדו פיזית הפרידה ביניהם הפוליטיקה ההודית. אודיאן הצטרף לתנועה מאואיסטית שמאלנית, שפעיליה נקראו על שם העיר נקסלברי שבמערב בנגל שבהודו, שם פרצו ב-1967 סכסוכי דמים בשל קיפוח חסרי הקרקעות. סובאש בחר להשאר א-פוליטי. בעוד אדויאן ראה בארה"ב את שליח השטן, סובאש בחר להרחיק לרוד איילנד ללימודי תואר מתקדם. האחים שמרו על קשר מכתבים רופף, עד שהגיע אל סובאש מכתב ובו בשורה משנה חיים.

הסיפור מוגש לקוראים באופן כרונולוגי, מגיל ילדות על גיל שיבה, ומשלב פלשבקים מחייהן של הדמויות השונות, שמאירים אותן באור נוסף, ומוסיפים להבנת התנהלותן. זהו סיפור על משפחה ועל יחסים בין דוריים, על אהבת אם ואב, על מחויבות וגם על התנערות ממנה. זהו גם סיפור על התמודדות עם טראומות, על נקיטת עמדה ועל המחיר הנלווה לכך, וגם על הגירה, על נטיעת שורשים באדמה חדשה, ועל קשרים בלתי ניתנים לניתוק עם המולדת ועם השורשים.

גדולתה של הסופרת בעיני הוא ביכולתה לפרוש בפני הקורא מסכת של רגשות סבוכים בלשון פשוטה. העלילה זורמת מאוד, אך ללא ויתור על עומק הרגש ועל הרחבה בפרטי הרקע. יפה בעיני שהסיפור אינו שיפוטי: הקורא רשאי, כמובן, לנקוט עמדה, והספר מעלה נושאים שאי אפשר שלא תהיה עמדה כלפיהם, אבל הסופרת מספרת, לא שופטת, מתארת ארועים משפיעים, ומספקת הסברים שנובעים מתוך הדמויות, לא מן העמדה הפרטית שלה.

הספר היה מועמד לפרס בוקר 2013, ובצדק.

לקריאת פרק ראשון

 

The Lowland – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

"תעלומת האיש שמת צוחק" הוא בלש בטעם של פעם: ויש פורי, גבר שמן וצולע, לא נראה כמו בלש מהסרטים. כליו העיקריים הם שכל ישר ואינטואיציה, בשילוב כישורים טכנולוגיים ותעוזה של עוזריו. הסקרנות והחקרנות מוטבעות מן הסתם בדנ"א שלו, שכן במקביל לתעלומה העיקרית שבה עוסק הספר, אמו של ויש עוסקת ללא ליאות בחקירה משל עצמה, וגוררת איתה את כלתה, אשתו של ויש. הבלש הזה כיכב גם בספר נוסף שתורגם לעברית, "תעלומת המשרתת הנעדרת", אך להרגשתי אין משמעות לסדר הקריאה. לא הרגשתי שחסר לי ידע על האיש, ולא נראה לי שהיו בספר הזה התיחסויות לקודם (ואם היו ולא ידעתי, לא חשתי שהחמצתי משהו).

באזור ציבורי בדלהי מתכנסת לה קבוצה קטנה של אנשים ומתרגלת צחוק על בסיס האמירה הקובעת כי הצחוק יפה לבריאות. אחד מאנשי הקבוצה ידוע ברבים בהתנגדותו לגורואים למיניהם, המבצעים לכאורה מעשי ניסים באמצעות כוחות על. בדיוק חודש קודם לכן הבטיח אחד הגורואים, יריבו המר, שתוך חודש יוכיח את כוחותיו. כשדמותה של האלה קאלי צצה לפתע במרכז מעגל האנשים הצוחקים, ונועצת חרב בלבו של המתנגד, אנשים רבים מאמינים כי אכן מדובר במעשה לא טבעי. ויש פורי מתבקש על ידי חוקר משטרתי לרדת לשורש הענין.

"תעלומת האיש שמת צוחק" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, בעיקר בזכות ההומור השזור בו, ובזכות הדמויות החביבות המוצגות בו. ויש אנושי מאוד, תיאורי דלהי חיים מאוד, הדמויות המשניות מעוררות חיבה ברובן, ומשתלבות יפה באוירת הספר. יש בספר קוסמים וקסמים מעוררי סקרנות, ואפילו חשיפה של מאחורי הקלעים של כמה אחיזות עיניים. המתח הולך ונבנה בהדרגה, ולקראת הסוף קשה להפרד מן הספר.

למרות הקלילות לכאורה של הספר, הוא עוסק בנושא כבד-ראש של אמונות וכתות ומאחזי עיניים. הנה אחת מהאמירות היותר משמעותיות בספר:

כשאני מחזיר תרנגולות לחיים – כפי שאני עושה לא פעם – הם שואלים אותי איך עשיתי את זה. אם אני אומר להם שזה רק טריק, שילוב של זריזות ידים עם הסחת הדעת, הם כועסים מאוד ומאשימים אותי שאני מסתיר מהם משהו! כדי לפייס אותם עלי לומר שאני שואב את כוחותי משינה באתר שרפת גופות, ואז הם מרוצים ומפסיקים לכנות אותי נוכל!" הקוסם חייך בהבנה: "אתה מבין," הוסיף, "אנשים צריכים להאמין בדברים האלו. הם רוצים שיוליכו אותם שולל, אבל הם לא רוצים שיציגו אותם כשוטים!

אהבתי מאוד את הבחירה של הסופר במוטיב המרכזי של שני העמודים המסיימים (אך מטעמי ספוילר לא אתייחס אליהם כאן).

בשורה התחתונה: ספר מענג

The Case of The Man Who Die Laughing – Tarquin Hall

הוצאת מטר

2014

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

"מקסימום סיטי" הוא ספר תיעודי, לא עלילתי, המתאר את הפנים השונות של העיר בומביי. למרות האופי התיעודי שלו, הוא נקרא כספר פרוזה רב עלילות.

כך נפתח הספר: בקרוב יחיו בעיר בומביי יותר אנשים מאשר ביבשת אוסטרליה. אורבס פרימה אין אינדיס – העיר הראשית בהודו – כתוב על הלוח שעל שער הודו. בומביי היא גם אורבס פרימה אין מונדיס – העיר הראשית בעולם – לפחות בתחום אחד, המבחן הראשון לחיוניותה של עיר: מספר האנשים החיים בה. הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור.

סיפור המסגרת: סוקטו מהטה עבר לניו-יורק עם משפחתו כשהיה בן ארבע-עשרה. הוא שב לבומביי עשרים ואחת שנים אחר-כך, כי חשב שילדיו צריכים לגדול במקום בו לא יהיו זרים. שנתיים מאוחר יותר שבה המשפחה לניו-יורק. מסתבר שכשנודדים בין מדינות, תחושת הגלות רודפת אותך כאן ושם.

הכריכה האחורית מתארת יפה את אוירת הספר: "סוקטו מהטה, סופר ועיתונאי אמריקני יליד העיר, משוטט בין מכרות הזיכרון ברחובותיה, בוחן אותה מזוויות בלתי צפויות וכותב עליה באינטימיות נדירה. התוצאה היא בעת ובעונה אחת שיר הלל וקינה קורעת לב למטרופולין הגדולה והצפופה הזאת… עיר מזיקה ונדיבה, מייאשת ומלאת תקווה, מאיימת ומופלאה, עיר של סיוטים ופנטזיות,של כיעור ויופי, של אלימות ואנושיות. עיר ממכרת. עיר עצומה. מקסימום סיטי".

הספר מורכב משלושה חלקים:

חלק ראשון: פוליטיקה ופשע – כאן הוא מתאר את האיבה בין מוסלמים והינדים, ואת האלימות הנוראה הנגזרת מאיבה זו. הוא מצליח להפגש עם רוצחים שכירים בשרות הכנופיות הראשיות, ומנסה לתאר את הלך רוחם. הוא מתאר את השחיתות שפשתה בכל, ואת חוסר האמון של הציבור בממשל. מהטה קושר קשרי חברות עם קצין בכיר מאוד במשטרת בומביי, נוכח בחקירות המלוות בעינויים, ומשוחח בגלוי על מה שהמשטרה מכנה "היתקלויות", שפירושן למעשה הרג ללא משפט ע"י המשטרה.

חלק שני: חיי הלילה והקולנוע – הפרק העוסק בחיי הלילה עורר בי תחושת דז`ה-וו, כמו לקרוא שוב את "אלנבי" (רק בסגנון פחות מעצבן). הרקדניות במועדונים, ההרס העצמי שלהן, תחושת השליטה המדומה בחייהן, הכסף שנשפך כמים. הפרק אודות הקולנוע מאיר את אחורי הקלעים של בוליווד, את היחסים בין הקולנוענים לשלטון מצד אחד ולגנגסטרים מצד שני, את ההליכה על חבל דק כדי לעבור את מבוכי הצנזורה, ואת היחס האינטימי שבין הקהל ההודי לסרטים המקומיים.

חלק שלישי: מעברים – כאן הוא מביא כמה סיפורים על שינויים מהותיים בחיים: משפחה שעוברת משכונת עוני לפרברי בומביי, משפחת מליונרים שמבצעת דיקשא – התנערות מהגשמיות לטובת חיים רוחניים, והמעבר של משפחתו חזרה לניו-יורק.

אופינית ליחסו של מהטה אל העיר היא התעקשותו לקרוא לה בשמה המקורי בומביי (ולא מומבאי): במרס 1995 עלתה לשלטון במדינת מהאראשטרה מפלגת שיב סנה, השותפה הבכירה בקואליציה עם הבהאראטייה ג`אנטה… הממשל העיף מבט בבעיות האורבניות האדירות שמהן סבלה העיר, בנגע השחיתות בכל שדרות הביורוקרטיה והשלטון, במצב העגום של היחסים בין הינדים למוסלמים, ונקט פעולה נחרצת. הוא שינה את שם העיר למומבאי.

עם ארבעה-עשר מליון תושבים, וצפיפות ממוצעת (ב-1990) של 6,778 בני אדם לקילומטר רבוע (לשם השוואה, בעיר האירופית הצפופה ביותר, ברלין, מצטופפים בכל קילומטר רבוע 436 בני אדם), בומביי היא עיר תוססת, מגוונת, סוערת. היא משאת נפשם של ההודים הנוהרים אליה, והיא גם המקום בו החלומות של רובם שוקעים אל תוך עוני נורא. סוקטו מהטה, המאוהב בעיר שבזכרונותיו, יצר ספר מרתק על העיר היחודית הזו. כאמור, למרות שהספר תחקירי באופיו, הוא קריא וזורם כספר פרוזה משובח.

Maximum City – Suketu Mehta

הוצאת דביר

2011

תרגום מאנגלית: טליה שלו

אל קירן דסאי התוודעתי בספר "מהומה בגן הגויאבות", סיפור שנון על בחור הודי לא יוצלח עלוב, שמאס בשגרה הכושלת של חייו וטיפס על עץ מתוך כוונה להתבודד ולהתנתק, אך הפך לגורו מוקף מעריצים נלעגים. ציפיתי למשהו דומה ב"ירושה של אובדן", לסיפור קטן מלא הומור, ואולי משום כך התקשיתי תחילה להתחבר לספר, כי קטן הוא לא, ולמרות שיש בו הרבה הומור אי אפשר להגדיר אותו כהומוריסטי. בפרקים הראשונים קיבלתי את הרושם שהעלילה מתפזרת מדי – חלק ממנה מתרחש בארה"ב – ותחילה התרשמתי שמדובר בנסיון להקיף יותר מדי בספר אחד. אבל משעה שהצלחתי להכנס לעלילה, וכל חלקיה התחברו לשלמות אחת, התקשיתי להניח את הספר מהיד.

מדובר בסיפור פנורמי מרהיב מהקליבר של "איזון עדין" ו"שידוך הולם" (וזו, כמובן, מחמאה גדולה). הוא מתרחש בעיקר על גבול הודו-נפאל, ובמרכזו ההתקוממות הנפאלית בשנות ה-80 של המאה הקודמת. ההתקוממות הזו היא אמנם ציר העלילה בזמן הווה, אבל הספר מתפרש על פני תקופה ארוכה יותר, ומביא בפלאשבקים אירועים מחיי גיבוריו והורי-הוריהם, תוך שהוא עוסק בקשת רחבה של נושאים המעסיקים את ההודים – המעמדות החברתיים, התהליכים הפוליטיים, המפגש הטעון עם המערב ובעיקר עם אנגליה, הכלכלה הרעועה, ההגירה ההמונית בעיקר לארה"ב וקשיי המהגרים, יחסי גברים-נשים, ההתיחסות להודו כעולם שלישי, שחיתות השלטונות, ועוד. הגלובליות הרב-תרבותית נדונה בספר באספקטים שונים, והכתבה הזו מרחיבה בענין.

מכיוון שלא קראתי את המקור, אין לי כלים לשפוט את נאמנותו של התרגום, אבל נאמן או לא – הוא פשוט נהדר. השפה עשירה, תענוג של ממש.

The Inheritance of Loss – Kiran Desai

הוצאת עם עובד

2008

תרגום מאנגלית: מאיר בן-שלום

"בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר" – מתוך "הקוסמת מפירנצה" מאת סלמאן רושדי

הוא קוסם! בשפה מתגלגלת ובלשון מוכספת רושדי יצר ספר שהכישוף הוא מיסודותיו, ואותו כישוף אוחז את הקורא (או לפחות את הקוראת הח"מ) בכבלי קסם.

סאלים סינאי נולד ב-15 באוגוסט 1947 בשעת חצות, וגורלו נחרץ להיות קשור בעבותות בל ינותקו לארצו הודו, שזכתה לעצמאות באותה שעה. ילד נוסף נולד באותה דקה בדיוק, ובסך הכל נולדו בשעה הראשונה לעצמאותה של הודו אלף ואחד ילדים. סאלים עתיד לייסד את מי"ח, מועצת ילדי חצות, שכל קיומה באמצעות כוחותיו הטלפתים, ובה הוא תולה את תקוותיו לעתיד טוב יותר של הודו. סיפורו של סאלים, והגורלות המשתלבים של ילדי חצות, הם סיפורה של הודו בשלושים השנים הראשונות לעצמאותה.

סיפורו של סאלים שזור ארועים על-טבעיים, נבואות, מעשי כישוף, כוחות-על. איכשהו, במסורת אלף לילה ולילה, לסיפור יש הגיון פנימי משכנע. רושדי מצליח לגרום לי לצאת ממשבצת הריאליזם, ולאמץ בחדווה את אוירת הפנטסיה. ליתר דיוק, הפנטסיה הגרוטסקית שלו, מבוססת המציאות, מצטיירת אמיתית למרות, ואולי בגלל, היסודות האבסורדים שבה. בהקשר הזה הוא מצוטט על כריכת הספר:  "גדלתי על מסורת ספרותית מסוג 'אלף לילה ולילה', שבה מובן מאליו שסיפורים אינם אמת: הסוסים מעופפים, וכמותם גם השטיחים; ועם כל שקריותם, הם האמת העמוקה ביותר… נראה לי שהמציאות אינה ריאליסטית, ואם הרומנים שלי משקפים את המציאות הגרוטסקית, הגרגאנטואית, הסוריאליסטית שבה כולנו חיים, הרי הם רומנים ריאליסטיים".

חייו של סאלים כרוכים בחייה של הודו בעשרות נימים, ורושדי משתמש בשלל אמצעים כדי להמחיש את החיבור, החל מרגע הספירה לאחור לקראת לידת האיש והמדינה. דוגמאות: סאלים מתהדר בכישורי רכיבה על אופניים, מתדרדר לתוך תהלוכת מחאה, וההתנגשות מביאה את התהלוכה להמציא סיסמא שתמשוך המונים ותניע שינוי חברתי. החשד שלו ברומן שמנהלת אמו מניע, לפי תפיסתו, שרשרת ארועים שתביא לרצח פוליטי. לדעתו, המלחמה בין הודו לפקיסטן נועדה בסך הכל להביא להכחדת משפחתו. וכן הלאה. אי אפשר שלא לחייך עם כל קישור כזה.

שום פרט בספר אינו נותר בלתי מעובד, ולכל פרט יש אינספור גלגולים ומקבילות. כך, לדוגמא, נעשה יותר משימוש אחד במספר אלף ואחד (כמספרם של ילדי חצות). השביל בשערו של מי שמכר למשפחה בית בבומביי מתגלגל מאוחר יותר לשביל בשערה של אינדירה גנדי. גבירה רמת מעלה מיוצגת מאוחר יותר באמצעות בעל מועדון לילה נהנתן. מה שהפתיע אותי, וגם זה מסוג הקסמים של רושדי, זו העובדה שבמהלך הקריאה לא שכחתי דבר. קורה לפעמים, בספרים טובים פחות, שדמות שהופיעה בפרק מוקדם מופיעה שוב בהמשך הספר, ואני צריכה להתאמץ כדי לשבץ אותה בעלילה. כאן זה לא קרה: הסיפור מושקע ומוטמע, ודבר לא אבד במהלכו.

במהלך הספר היו כמה וכמה רגעים שבהם היתה לי תחושה של שיבה למחוזות מוכרים, בעיקר לעלילת "איזון עדין". כך, לדוגמא, סאלים חובק טרנזיסטור, ומציין שלדור ההוא בהודו הוא מסמל את הסירוס הכפוי, שכפיצוי עליו ניתן למסורסים טרנזיסטור, ולא יכולתי שלא להזכר בגיבורי "איזון עדין". כך גם באזכור של המומים שמוטלים בילדים כדי שייטיבו לקבץ נדבות, ועוד.

זהו ספר פוליטי-חברתי במידה רבה, ורושדי אינו חוסך בביקורת על התנהלות המדינה, בעיקר בתקופת החרום של אינדירה גנדי. יחד עם זאת אין תחושה של מניפסט, מכיוון שמרבית הזמן, בעיקר כשסאלים עדיין ילד, עלילת חייו תופסת נפח גדול יותר מעלילות הפוליטיקאים.

החוויה הספרותית, אם כן, מרשימה מאוד, ולא פחות ממנה מרשים ההיקף העצום של הידע וההקשרים התרבותיים: גלריה נרחבת של דמויות, התיחסויות מרובות לדתות, בעיקר הבודהיזם והאיסלם, היקף גיאוגרפי נרחב של הודו והמדינות הסמוכות לה, היקף הזמן המתואר – שלושים ושתיים שנים לפני לידתו של סאלים, ושלושים ואחת שנותיו. הספר תוסס, מבעבע, בשלל תמונות וצבעים וריחות.

מומלץ מאוד, אין צורך לומר.

Midnight`s Children -Salman Rushdie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (1981)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב (הספר ראה אור ב-1987 בתרגומו של אהרן אמיר)

זהו סיפורה של משפחה בהודו של המחצית הראשונה של המאה שעברה. בשנים הראשונות של המאה, אב המשפחה, אמוליה, מחליט לעזוב את כלכותה ההומה לטובת מפעל קטן באזור ספר נידח. אמוליה הוא אדם קפדן, יקה הודי, שמרן ומסתפק בעצמו. החיים בספר מתאימים לו. עבור אשתו קננבאלה המעבר הוא משבר קשה. מבית המשפחה המורחבת הצפוף וההומה היא נזרקת לחיים של בדידות מייסרת. העלילה נפתחת 20 שנה אחר-כך, כשקננבאלה מתמוטטת. בשלב זה גרים איתם הבן כאמל ואשתו מנג'ולה, חשוכי הילדים, והבן נירמאל.

הספר עוסק בשלל בעיותיה של הודו באותה תקופה: מעמדה של האשה כאסירה בבית אביה, בעלה ובניה, המצוקה הכלכלית והשחיתות הנובעת ממנה, ההפרדה הבלתי ניתנת לערעור לקאסטות, השנאה התהומית כלפי המוסלמים, היחסים בין לבנים זרים למקומיים, וגם בנושאים חוצי תרבויות כמו יחסי הורים-ילדים ויחסי עובדים-מעבידים.

כשמו של הספר כן תוכנו: אוסף של כמיהות בלתי אפשריות. קננבאלה כמהה לחברה, מנג'ולה כמהה לילד, באקול (בתו של נירמאל) כמהה לחופש, נירמאל ומירה (קרובת משפחה אלמנה צעירה) כמהים לאושר, ומוקונדה (ילד עזוב הנאסף אל חיק המשפחה ונזרק ממנה) כמה לשלווה ולאהבה. המגבלות שמציבה החברה החונקת מסכלות כמעט את כל השאיפות.

קשה לי לקבוע איך הייתי מתרשמת מהספר ללא הרקע של "שידוך הולם" ו"איזון עדין". עם ההיכרות של השניים ברקע, הקריאה בספר הזה היא כמו שיבה אל מחוזות מוכרים. כל מה שנמצא בשניים בפירוט רב, מובא כאן בקצרה. יכול להיות שאם הייתי קוראת אותו בלי הרקע הזה, הייתי מפספסת חלק מן המרכיבים שבו בשל חוסר הבנה למשמעותם. מצד שני, יכול להיות שלא. לעולם לא אדע 

הספר, כאמור, עוסק במגוון של נושאים, ויוצר בכך פסיפס של החיים בהודו. אהבתי את העושר הזה, ולכן לא התלהבתי מכך שלקראת סיומו הוא הצטמצם לכדי סיפור אהבה פרטי. מצד שני, דווקא נחמד שמכל הכמיהות האבודות לכאורה, עדיין אפשר להגשים לפחות אחת.

הערה טכנית: בסיום הספר מובא מילון מונחים. לטעמי, היה עדיף לשלב אותו כהערות שוליים בתוך הספר, כדי לא לקטוע את רצף הקריאה. מכל מקום, טוב עשה מי שהחליט לצרף אותו, כך או אחרת.

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד, מעניין במידה רבה ונוגע ללב.

An Atlas of Impossible Longing – Anuradha Roy

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מי שקרא את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי אינו זקוק להמלצה על ספריו האחרים (ומי שלא קרא – בהחלט כדאי שיקרא). "מסע ארוך כל כך", ספר הביכורים של מיסטרי, עומד לגמרי בסטנדרטים הגבוהים שקבע הסופר ב"איזון עדין" וב"עניני משפחה". הוא מיטיב, שוב, לתאר את הווי החיים בהודו הכאוטית תחת השלטון המושחת של אינדירה גנדי. הוא מצליח ליצור דמויות חיות, אנושיות מאוד, משכנעות מאוד, ועולם שלם נברא כבמעשה קסם. היו רגעים רבים שבהם הרגשתי כאילו אני מצויה פיסית בבומביי, עד כדי כך הוא מפליא במלאכת היצירה. רציתי שהספר לא יסתיים.

גוסטד נובל, גיבור הספר, הוא אדם טוב ויציב. בעולם שהולך ומתכרסם הוא מפגין טוב לב, חמלה, סובלנות, תבונה, כושר השרדות, ומעל הכל חברות שאפשר לסמוך עליה. לא במקרה בחר מיסטרי בשם המשפחה נובל, האצילי. גוסטד הוא אדם עני, בעקבות פשיטת רגל של אביו, המתחם בו הוא מתגורר סובל מצחנה ומטינופת ועומד להצטמצם בהיקפו לטובת כביש עירוני, בנו מכזיב את ציפיותיו, בתו חולנית, ושגרת חייו מתערערת כשחבר מן העבר מערב אותו בעל כורחו בפעילות שנראית עבריינית, ועלולה לסבך אותו עם כוחות הרבה יותר גדולים ממנו. בתוך כל אלה הוא שומר על קשר אהבה יפה עם אשתו ועם ילדיו, מחזיק בתפקיד יציב בבנק, ומשמש משען לחבר חולה. למרות הרקע הקשה, הספר אינו מדכא: יש בו הומור, יש בו חמלה ואהבת אדם, ויש בו אופטימיות.

בכנות, אני מרגישה שקטונתי מלכתוב סקירה על הספר. צריך להיות רוהינטון מיסטרי כדי לתאר את הספר במלוא יפעתו. אוסיף רק שהספר היה מועמד לפרס בוקר, לגמרי בצדק, ושמיסטרי הוא בעיני – ולא רק בעיני – מגדולי הסופרים בימינו.

Such a Long Journey – Rohinton Mistry

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (1991)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה