טד פנטקוסט, צייר בעשור השישי לחייו, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור חייו ואת סיפור התקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים.
העלילה נפתחת באזור הכפרי הסמוך למנצ'סטר שבאנגליה, שם גדלים טד ואחותו הבכורה בלאנש. המשפחה מתפרנסת בצניעות מחנות כלי נגינה שבבעלותה, ומקיימת אורח חיים נינוח. לילדים ניתן חופש לרקום את חלומותיהם: ההורים מעניקים להם אוטונומיה בעלית הגג, שם בלאנש מנסה כוחה בריקוד וטד מצייר להנאתו. חייהם מתהפכים כשבלאנש מפתחת קשר קרוב עם לותר, בן השכנים, שנהג בה שלא בהגינות. היא נשלחת אל אזור קורנוול שבדרום אנגליה, שם מתגוררים בני משפחתם של ההורים, שהקשר איתם נותק. טד ואמו נוסעים זמן מה אחר כך לבלות את חופשתם עם בלאנש, ובשובם הם מגלים ששום דבר אינו כשהיה. אבי המשפחה, שנותר לבדו, החל לבלות עם השכנים האדוקים בדתם, "ראה את האור", ושקע באובססיה מיסיונרית. מוזיקה, שהיתה מרכיב חשוב וקבוע בחייהם, נאסרה כמוקצה מחמת מיאוס, על הציור והריקוד נגזר גורל דומה, והמשפחה נאלצה להעתיק את מגוריה אל שכונת עוני, שם ביקש האב להקים כנסיה. בלאנש היתה הראשונה להמלט חזרה לקורנוול. לא עבר זמן רב וטד נהג כמוה. האם בחרה לדבוק בבעלה באומרה: "יש משהו בגבר הבוחר לו אורח-חיים ודבק בו, ואפילו אין חיים אלה לרוחה של אשה. גבר זה טוב מכל אותם טיפוסים חסרי חוט-שדרה, שאורח-חייהם נקבע בידי מעבידיהם או בעצת מוזגי השיכר במסבאות […] מעטים מאתנו עשויים מעור אחד. אביך הוא האיש שנישאתי לו. אם אותו חלק מאישיותו עכשו אינו החלק שהכרתי כאשר נישאתי לו, הריהו בכל זאת חלק מאותו אדם עצמו. אני נישאתי לו כולו, והאמן לי, בסך הכל הוא אדם טוב. באשר לאושר – ובכן, מצא אותו אתה, אם תוכל".
המשכו של הסיפור מתלווה אל טד ואל בלאנש בחייהם כבוגרים. הוא מתאר את נישואיהם ואת אהבותיהם, את הילדים שנולדו להם – בן לטד ובת לבלאנש – את הצלחתו של טד כצייר דיוקנים, ואת גלגולי חייהם של כולם במהלך המשברים שעברו על אנגליה באותן שנים. טד התנדב לשירות צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפצע ברגלו. בנו שירת במלחמת העולם השניה כמפקד שייטת, בנה של חברתו הקרובה ואהובתו שירת כטייס.
ספרו של הווארד ספרינג, "אבשלום בני", הוא מהספרים האהובים עלי במיוחד. קראתי אותו יותר מפעם אחת, ובכל קריאה הערכתי אותו יותר. "צייר ואדם", לעומתו, אכזב אותי. הוא כתוב בדיוק באותו סגנון, וכמה מן הסצנות בו הן שחזור חיוור של קודמו, שראה אור עשר שנים לפניו (בין שני אלה פרסם ספרינג עשרה ספרים אחרים). בשניהם מופיעה זמרת ושחקנית, שנקרעת מבפנים כשהיא מופיעה בפני חיילים בין קרבות. בשניהם בני הדור השני להוטים אחרי הים, והדמות הדומיננטית בחייהם היא של ספן שמדריך אותם. בנו של טד, כמו בנו של וויליאם ב"אבשלום בני", מתואר בילדותו כ"עריץ". אשתו של טד הופכת דמות חיוורת כמו אשתו של וויליאם, וכיוצא באלה. בשל דמיון בפרטים רבים, ובעיקר בשל הסגנון האחיד, ניתן בקלות ברגעים של הסחת דעת להתבלבל לרגע בין המספרים. למרבה הצער, הדמיון בין הספרים אינו מתבטא באיכותם. הדמויות סטראוטיפיות למדי. כשהן מתפתחות, ההתפתחות אינה בהכרח הגיונית, או למצער אינה מוסברת כהלכה, ואוירה כללית של חפיפיות ניכרת בתיאורן. הספר כולל סצנות יפות רבות, אבל המכלול דל מדי.
שמו העברי הסתמי של הספר משתלב בדלות הזו. במקור הוא נקרא There is no Armour. אין לשם זה הסבר ישיר בעלילה, אך בשל ההקשר אני מניחה שנלקח מן הפואמה Death the Leveller מאת המחזאי בן המאה השבע-עשרה ג'יימס שירלי. להלן קטע ממנה:
The glories of our blood and state
Are shadows, not substantial things;
There is no armour against Fate;
Death lays his icy hand on kings:
Sceptre and Crown
Must tumble down,
And in the dust be equal made
With the poor crooked scythe and spade.
בשורה התחתונה: ציפיתי להרבה יותר.
There is no Armour – Howard Spring
מ. מזרחי
1980 (1948)
תרגום מאנגלית: ש. גונן
סקירות ספרים 