תגית: הישרדות

כשמרדכי גרינשטיין היה גבר צעיר בורשה, הוא פילס את דרכו מן המצוקה אל הרווחה היחסית כשהתברג אל חברתו של איש עסקים עשיר בעל עוצמה, תחילה כעובד פשוט ועד מהרה כשמש אישי וכגובה חובות, ולא היסס לנקוט ביד חזקה כלפי חלשים ממנו. מוטל בעל זרוע, כך כינו אותו מכריו, חלקם בכבוד, חלקם ביראה. את אותם כישורים ניצל בתקופת הכיבוש הנאצי. בגטו ורשה היה פעיל בשוק השחור, והצליח לארגן מקומות מחבוא מחוץ לגטו עבור האנשים היקרים ללבו. במיידנאק ובאושוויץ שימש כ"שטודבנדינסטה, שרת חדרים, אחראי לסידור הדרגשים ולנקיון בתוך הבלוק", ובפועל כקאפו, למרות שהוא מתנער מהתואר הזה, שמקל בידו והוא מרים אותו על אחיו לצרה.

גרינשטיין שרד, ונדון לחיים של הסתתרות. "בעצמו ומיוזמתו גזר על עצמו מאסר עולם. האם הוא זכאי לחנינה, האם יש מישהו שרשאי לסלוח?". החשש מפני מבט אקראי שיזהה אותו גרם לו לעבוד במשך עשרות שנים לבדו בארכיון קופת חולים הממוקם במרתף, לחיות בגפו בדירה עלובה, ולהרשות לעצמו לצאת לשיטוטים ארוכות רק בשעות החשכה.

אחרי שהוא פורש לפנסיה כשהוא כבר בן למעלה משבעים, הוא מעז לצאת אל האור, ומצטרף לטיול מודרך בבאלי. משהו בו כמהָ לשוב להיות הצעיר של פעם, אהוב על נשים, קל דעת, בעל תעוזה, אך משהו אחר בו מתרה ומזהיר שהעונש על חטאו עדיין אורב.

גיל אילוטביץ רוקם סיפור עדין של אדם מיוסר, ובעצם עוסק בשאלה שלעולם לא תקבל תשובה חד משמעית. האם אפשר להצדיק אנשים מסוגו של גרינשטיין? האם אנחנו מסוגלים להבין את היאוש שברעב הנורא, בהשפלה ובסבל היומיומי של אסירי המחנות והגטאות? מה רשאי אדם לעשות למען הישרדותו? אם היה עושה זאת עבור הישרדותו של אדם אחר, לא עבור עוד תוספת מזון לעצמו, האם היינו שופטים אותו אחרת? מי בכלל רשאי לשפוט? איך שוקלים זה מול זה את התועלת שהביא ואת הכאב שגרם? לשאלות דומות אני ממליצה על סרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שבו ראיין את בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט.  

את כל השאלות הללו הסופר עוטף בסיפור אהבה מחמם לב שמתפתח בין גרינשטיין ובין אחת המשתתפות בטיול, וזאת על רקע הנופים והתרבות שאליהם נחשפים המטיילים, ולאורם של זכרונות על סיפור אהבה שחווה גרינשטיין בצעירותו בורשה.

כתוב היטב, מעורר מחשבה, נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2009

כשאת לגמרי לבד עם עצמך, לתמיד, איזה אדם תהיי? אשה אחת, כבת ארבעים, אם לשתי בנות עשרה, בעלת השכלה בסיסית ונסיון חיים שמסתכם בעיקר בחיי משפחה שגרתיים, מקבלת בעל כורחה הזדמנות לגלות מי היא במנותק מכל מה ומי שהכירה. האשה, ששמה אינו ידוע לנו (היא מתעדת את קורותיה בגוף ראשון, ואין לה סיבה להשתמש בשמה), הוזמנה להתארח אצל חברים בבקתת הציד שלהם באלפים האוסטרים. החברים יצאו באחד הערבים אל הכפר הסמוך, ולא שבו. כשיצאה האשה לשוטט באזור לכיוון הכפר, נתקלה בקיר זכוכית שקוף שחצץ בינה ובינו, וככל שיכלה לבדוק התמשך לצדדים, חוסם אותה מלהמשיך בדרכה. וטוב שכך, שכן מן הצד שלה החיים נמשכו כרגיל, אך מצדו השני של הקיר שרר מוות. בני אדם ובעלי חיים כאחד כמו התאבנו במקומם, ובמהרה החלה צמחיה לכסות אותם.

ארוע שזעזע אותה, שארע אחרי למעלה משנתיים מאותו יום גורלי, גרם לה לכתוב את קורותיה. איש מן הסתם  לא יקרא את הדברים. פה ושם מפוזרים רמזים באשר לאותו ארוע, אבל רוב הזמן הכתיבה שלה כרונולוגית. היא עוקבת אחרי היומיום שבו ניהלה מאבק הישרדות, כדי להחזיק מעמד בקשיי המקום – הכנת מזון, דאגה לחימום, תחזוקת הבית ועוד – ובקשיי הבדידות שלא הורגלה לה. האם יש טעם בחיים שכל תכליתם לשרוד מבלי לצפות לשינויים, מבלי לקוות ליותר מאשר סיפוק הצרכים הבסיסיים? היא לא מסתירה שעלו במוחה הרהורי התאבדות, אבל אלה התפוגגו. היו בחברתה כמה בעלי חיים, ודי היה בכך כדי לספק לחייה משמעות ומחויבות. הראשון שבהם היה שונר, כלב הציד, שכנראה סולק מחברתם של מארחיה ועשה את דרכו הביתה בטרם הקיר צץ. אחריו התווספה בלה, פרה שהיתה זקוקה ליד חולבת, ומאוחר יותר המליטה עגל. הבאה בתור היתה חתולה, שבתורה הביאה לחבורה גורים, פנינה ונמר.

הספר שופע תיאורי טבע יפיפיים לצד תיאורים מדוקדקים של השגרה המפרכת של חיי האיכרות שנאלצה לסגל לעצמה במהרה. האם נותרה יחידה בעולם? הדעת נותנת שלא, שאי שם מצד זה של הקיר נותרו אנשים נוספים, אבל מכיוון שלא ראתה כל סימן להם, ומכיוון שאין לה את היכולת הפיזית לצאת למסעות חיפוש ממושכים, היא לבדה בעולם, מסתפקת – ולא סובלת מכך – בחברת בעלי החיים שבמשק ביתה. הבדידות הזו, העובדה שאת השיחות הממשיות היחידות היא יכולה לנהל רק עם עצמה, מפנה לה מרחב נפשי להרהורים על חייה שלה ועל חייהם של בני האדם בכלל.

הנה כמה דוגמיות של ציטוטים רבים שאספתי:

על הרגלי היומיום, מתיחת שעונים ומחיקת ימים מלוח השנה, המשמרים מסגרת של שעות ושל ימים: "אני לא יודעת מדוע אני עושה את הדברים האלה, הדבר שמניע אותי הוא כמעט דחף פנימי. אולי אני חוששת שאילו הייתי מסוגלת לפעול אחרת, הייתי לאט לאט מפסיקה להיות יצור אנושי ועד מהרה הייתי מסתובבת מלוכלכת ומסריחה ופולטת צלילים חסרי פשר".

על אפשרות נוכחותו של הצייד, או של כל גבר אחר, בחייה החדשים, ובהרחבה על מקומה של אשה בשנות השישים בזוגיות: "מבחינה גופנית הוא היה חזק ממני, ואילו היה כאן, הייתי תלויה בו. אולי היום הוא היה רובץ לו בבקתה ושולח אותי לעבוד. אין ספק שהאפשרות לגלגל את העבודה על מישהו אחר היתה מפתה כל גבר, ובתור גבר שאין לו סיבה לפחד מביקורת, מדוע לו לעבוד בכלל. לא, בכל זאת מוטב לי להיות לבד. גם החיים עם שותף חלש ממני לא היו מיטיבים עימי, הייתי הופכת אותו לצל של אדם ומטפלת בו עד מוות".

ועוד על חייה של אשה בתקופה שבה נדחקה להסתפק בחיי אשה ואם: "היום כשאני חושבת על האשה שהייתי פעם […] אני חשה חיבה מועטה כלפיה. אבל אני לא רוצה לשפוט אותה בחומרה. הרי מעולם לא היתה לה אפשרות לעצב את חייה במודע […] רק ענקית מהאגדות היתה יכולה להשתחרר מהכבלים האלה, והיא בשום אופן לא היתה ענקית, אלא אך ורק אשה מיוסרת ושחוקה ששכלה ממוצע, ועוד בעולם שמוטה לרעת הנשים והיה להן זר ומאיים […] אלא שיש דבר אחד שאני רוצה לזקוף לזכותה: היא תמיד חשה אי נחת עמומה וידעה שכל שהיה לה היה מעט מדי"

על מקומו של האדם בטבע, בהיותו היחיד שאינו פועל מכוחם של אינסטינקטים בלבד: "היצור היחיד ביער שבאמת יכול לעשות טוב או רע הוא אני. ורק אני יכולה לנהוג במידה של רחמים. לפעמים אני רוצה שנטל ההכרעה לא יוטל עלי. אבל אני בת אנוש, ואני יכולה לחשוב ולפעול אך ורק כמו בת אנוש, מזה ישחרר אותי רק המוות".

על הדברים שאנו מאבדים במירוץ המהיר של החיים: "רק מהרגע שהאטתי את הקצב, היער סביבי התעורר לחיים. אני לא מתכוונת לומר שזו הדרך היחידה לחיות, אבל היא בפירוש הדרך הנכונה עבורי. וכל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות לפני שיכולתי למצוא אותה […] השעמום שסבלתי ממנו לעתים קרובות היה שעמום של מגדלת ורדים פשוטה בכנס של יצרני מכוניות. ביליתי כמעט את כל חיי בכנס שכזה, ואני תוהה איך לא התפגרתי יום אחד מרוב דכאון"

וקינה על הבחירות השגויות של האנושות: "אין דחף הגיוני יותר מהאהבה. האהבה הופכת את חייהם של האהוב והנאהב לנסבלים. אלא שהיינו צריכים להבין בזמן שזו האפשרות היחידה, שזו התקווה היחידה שלנו לחיים טובים יותר […] אני לא מסוגלת להבין מדוע היינו חייבים לבחור בדרך הלא נכונה".

על הקריאות המגוונות האפשריות בספר כתבה באחרית דבר איילת בן-ישי.

אודה שלא נמשכתי אל הספר על סמך התיאור שלו. לא חיבבתי את הרעיון של קיר שצומח בן לילה, והתרשמתי שמדובר בעוד אחד מאותם ספרי עזרה עצמית. טעיתי ממש. לא, אין הסבר לקיר, לא מי בנה אותו, ולא איך השתלט המוות על צדו השני, אבל זה באמת לא משנה. משהו קרה, עולמה של אשה אחת השתנה דרמתית, ומה עושים מכאן? בכתיבה יפיפיה ומשכנעת, שתורגמה היטב על ידי שירי שפירא, מרלן האוסהופר מוליכה אותנו, תחת חום קופח וסופת שלגים, אל נפשה של אשה הלומדת את עצמה ואת סביבתה, מגששת את דרכה אל מקומה בעולם, ומגיעה לתובנות פשוטות הצומחות על רקע מציאות מסובכת.

מומלץ מאוד.

Die Wand – Marlen Haushofer

חרגול ומודן

2024 (1963)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

שרידיה של הספינה אנדיורנס התגלו החודש שמורים היטב בעומק כשלושה קילומטרים בים ודל, קרוב למאה ושבע שנים אחרי שנבלעה על ידי הקרח. חזרתי אל ספרו של אלפרד לנסינג לקרוא שוב אודות אנשיה שחילצו עצמם מן השממה האנטקרקטית הקפואה במסע הישרדות הרואי ומעורר השראה.

ב-6 באוגוסט 1914 הפליגה הספינה אנדיורנס בפיקודו של ארנסט שקלטון מאנגליה, כשמגמת פניה מפרץ וסל שבאנטארקטיקה. מספר חודשים אחר-כך הפליגה מטזמניה הספינה אורורה בפיקודו של אניאש מקינטוש אל ים רוס שבעברה השני של היבשת הדרומית. קבוצת אנדיורנס תכננה לחצות את אנטארקטיקה ברגל מים אל ים, וקבוצת אורורה התעתדה להטמין במדף הקרח רוס מצבורי מזון שימתינו לשקלטון ולאנשיו. קבוצת אורורה חוותה קשיים רבים ואיבדה כמה מאנשיה, בזמן שאנדיורס נלכדה בקרח ואנשיה חוו מסע הישרדות, שאודותיו מספר אלפרד לסינג בספר זה. ב-30 באוגוסט 1916 חולצו אחרוני אנשיו של שקלטון. שרידי קבוצת אורורה חולצו ב-10 בינואר 1917.

עשרים ושבעה איש נמנו עם משלחתו של שקלטון, אך בבואנוס איירס, שם עצרו לחניית ביניים, נוסף אליהם נוסע סמוי, שהפך לאיש צוות מן המנין. המשלחת מנתה יורדי ים מקצועיים לצד מדענים – שני רופאים, ביולוג, פיזיקאי, גיאולוג ומטאורולוג – ושני אמנים – צלם וצייר. את צילומיו של פרנק הארלי ניתן לראות בקישור זה ואת ציוריו של ג'ורג' מרסטון בקישור זה.

לנסינג, שכתב את הספר על בסיס מחקר מקיף, כולל קריאה ביומנים שכתבו חברי המשלחת וראיונות עם אלה שעדיין חיו בעת הכתיבה, עוקב אחרי הארועים יום אחר יום. חמישה חודשים אחרי ההפלגה נלכדה הספינה בקרח, ואנשיה בילו עליה קרוב לעשרה חודשים, רובם בחורף האנטארקטי החשוך, בהמתנה להיחלשותה של אחיזת החנק של הקרח. כשהאחיזה התהדקה והספינה החלה להתפרק, נאלצו לנטוש אותה ולהקים מחנה על מצוף קרח. מרחב המחיה שלהם הלך והצטמצם עם התחממות האויר, ובאפריל 1916 קרס המצוף תחת רגליהם, והם ירדו אל הים בשלוש סירות. קרוב לשבוע נאבקו בים בין גושי קרח בתנאי ראות ירודים וללא אמצעי ניווט מתוחכמים, עד שהגיעו אל האי אלפנט. מרבית האנשים נותרו שם להקים מחנה, ושקלטון יחד עם חמישה אנשים נוספים יצא בסירה הטובה מבין השלוש למסע בלתי אפשרי דרך מעבר דרייק, הנחשב לאחד מגופי המים הבוגדניים ביותר, אל האי ג'ורג'יה הדרומית כדי לארגן חילוץ. למעלה משבועיים לאחר מכן הצליחו לנחות על האי, שכולו מצוקים וקרחונים, ושלושה מהם בראשותו של שקלטון חצו אותו ברגל – מבצע הרואי בפני עצמו – והצליחו להגיע אל תחנת לוויתנים, מפגש ראשון עם הציויליזציה אחרי שמונה-עשר חודשים. שלושת האנשים שמצדו השני של האי חולצו למחרת, אך נדרשו עוד שלושה נסיונות ושלושה חודשים עד ששקלטון הצליח להגיע עם ספינת חילוץ אל האנשים שהותיר באי אלפנט.

סיפור ההישרדות של צוות אנדיורנס ללא פגיעות בנפש הוא במידה גדולה סיפורו של האיש שעמד בראשה. שקלטון, המסור עד כלות לאנשיו ולשליחותו, השכיל לשמור על לכידותם, על המורל הקבוצתי, על המשמעת ועל תחושת היעוד שפיעמה בהם. הנה שתי דוגמאות אופייניות להתנהלותו בהקשר זה. כשהורה לאנשיו להפטר מחפצים מיותרים אחרי נטישת הספינה – הוא עצמו כדוגמא אישית השליך על השלג את מצית הזהב שלו – הורה למטאורולוג לאונרד האסי לשמור אצלו את הבנג'ו שלו, למרות משקלו העודף, כדי שינגן באוזני האנשים בשעות מנוחה. כשהתמקמו במספר אוהלים על המצוף שיכן באוהל שלו את האנשים שסבר שיש להם פוטנציאל להביע מורת רוח, כדי למנוע פגיעה במורל של האחרים. היו חילוקי דעות בקרב האנשים, וכמו בכל קבוצה נמצא גם בקרבם זה שרטן וזה שחמק ממשימות, אבל שקלטון, ולצדו פרנק ויילד ופרנק וורסלי, הנהיגו את אנשיהם בתבונה ובמקצועיות, ורוב הזמן הצליחה הקבוצה לשמור על אופטימיות ועל רוח טובה. מכיוון שרובם כתבו יומנים, ובהם תיעדו ארועים והלכי רוח, אפשר להתרשם מן התנודות במצבי רוחם, ומן האופן בו התאוששו ממשברים. ביום קשה על המצוף, אחרי שצלחה בידו עבודת פרך בתיקון מגפיים, כתב אחד מהם: "אחד הימים היפים ביותר שהיו לנו עד עכשו… תענוג לחיות". כשיצאה השמש אחרי ימי גיהינום במעבר דרייק כתב וורסלי: "גלים מתונים מכיוון מזרח, שמים כחולים; עננים חולפים. מזג אויר בהיר ונעים. הצלחנו להעביר כמה מהבגדים שלנו ממצב רטוב ללח".

לעתים קרובות היו על סף מוות. אחד האנשים כמעט נטרף, אחר נפל למים בתוך שק השינה וניצל ממש ברגע האחרון על ידי שקלטון. אחד לקה בלבו, וטופל על ידי הרופאים. רגלו של אחר, הנוסע הסמוי, נתקפה נמק, והרופאים נאלצו לקטוע את אצבעותיו. לנסינג מתאר בפרוטרוט את הקשיים הבלתי נתפסים של הקור והלחות ותנאי החיים הקשים שאיתם נאלצו האנשים להתמודד. ולכל אלה יש להוסיף את אלמנט האי-ודאות שהיה מנת חלקם רוב הזמן. "חרק, נישא על מולקולת חמצן יחידה בסופה עזה, יש לו בערך אותו סיכוי לנבא מה יעלה בגורלו", כתב ביומנו רג'ינלד וו. ג'יימס הפיזיקאי. ללא אמצעי קשר כלשהם הם היו לגמרי לבדם.

"אנדיורס" הוא ספר מרתק ומלהיב, כתוב מצוין, וממחיש את חוויותיהם של אנשי המשלחת הנקראות בנשימה עצורה למרות הסוף הידוע. מומלץ מאוד.

Endurance: Shackleton’s Incredible Voyage – Alfred Lansing

ידיעות ספרים

2013 (1959)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר