תגית: הקיבוץ המאוחד

"קרקס בתל-אביב" הוא קובץ המכיל שבעה מסיפוריו המוקדמים של יעקב שבתאי, שראו אור ב-1972 בספר "הדוד פרץ ממריא". מקום ההתרחשות הוא תל-אביב של פעם, על צריפיה הצנועים, בניניה המשותפים הקטנים, שטחיה הפתוחים והמאובקים, ואנשיה המבקשים להם קיום, וגם חלום, בארץ הקשה.

גברים פנטזיונרים מאכלסים שישה מן הסיפורים. הדוד פינק הראוותני, נוכל חלקלק שכמעט אי אפשר לכעוס עליו משום שברור שהוא מאמין בפנטזיות שלו. חלומו הגדול, אחד מני חלומות רבים, הוא להקים בלב העיר קרקס מפואר וססגוני, ושום נושים נוגשים או נשים תובעניות או קרובים ספקניים לא יערערו את אמונו בעצמו; הדוד שמואל הבלתי נלאה, שמוחו חסר המנוח ממציא לו פטנטים, והוא גורר אחריו את משפחתו אל הרפתקאות חקלאיות ותעשייתיות; הדוד פרץ שדבק בלהט בקומוניזם עד שאשה חדשה נכנסת אל חייו; אלברטו שמחליט להביא לארץ להקה יוונית, ואינו שועה למפקפקים; הרש מוישה, איש חברה קדישא, שנכנס בראשו הרעיון התלוש להציע נישואין לאלמנת חברו חודש אחרי מותו; ועקיבא, חנווני אפור, שמתיר לעצמו בקושי פנטזיה שלא תתממש למראה חברתו של שכן צעיר שנפל.

כל אחד מן הסיפורים הוא דרמה בזעיר-אנפין. למרות קוצר היריעה, יעקב שבתאי מפיח חיים שלמים בגיבוריו, ומיטיב לאפיין אותם ואת רגשותיהם באמצעות מחוות זעירות. בעוד הדוד פינק מתאר "בערגה אמיתית", את נמר החברבורות שיביא אל הקרקס, "את יפי צבעיו, את חלקת עורו המבריק, את הדר גופו הגמיש, ואת הוד זינוקיו הנוראים", אחיו הדוד נוח "המשיך לשתוק את שתיקתו הקודרת וחתך קליפת תפוז לרצועות ולריבועים". אין צורך ביותר מזה כדי לעמוד על הפערים בין האחים השונים כל כך זה מזה, וכדי להבין מה חושב נוח הארצי וההולך בתלם על אחיו הנלהב תמיד. עקיבא החנווני יודע כי כדאי להשקיע בשיפוץ המכולת המתפוררת, או אולי לפתוח עסק יפה יותר, אבל אומר לעצמו "שהדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות גדולות, שאין בהן כל צורך, וכי ממילא החיים עוברים וסוף האדם למות", וכל חייו המדשדשים במקום ואוזלת ידו ברורים ונהירים. שתי נשים בשני סיפורים שונים מעבירות יד שוב ושוב יד על מפת השולחן, והבעל-ביתיות האחראית, הנותנת דעתה על הפרטים, מקופלת בתנועתן.

אל כל גבר נלווית אשה, בדרך כלל מספר שתים בהיררכיה המשפחתית. ארבע נשותיו של הדוד פינק, שרוב הזמן אינן יודעות דבר זו על זו, והוא אוהב אותן מנצל אותן מבלי לחוש בסתירה; אשתו נטולת השם של הדוד שמואל, שדבקה במכובדוּת, בנקיון ובסדר גם כשבעלה משכן את המשפחה במבנה משותף עם לול תרנגולות; יונה הכנועה, אשתו של הדוד פרץ, "אשה קטנה ושברירית שחוּברה מעצמות דקות וראש ירח נוגה"; דליסיה, אשתו של אלברטו, שחוזה למורת רוחו בכשלונו; הסבתא האלמנה שאינה חפצה בהצעת הנישואים; וציפורה, שותפתו של בעלה עקיבא במכולת, אשה מעשית שחיה את היומיום.

הסיפור האחרון, "מודל", יוצא דופן. הוא נפתח בהתאבדותה של אשה צעירה. מה הוביל אותה לכך? למתה כבר אין יכולת לספר, אבל שבתאי משרטט את קשייה באמצעות האופן שבו התייחסו אליה שכניה. אפשר היה לתת לסיפור שמות שונים, אבל "מודל" הוא הקולע מכולם: האשה שאחרים התבוננו בה, ומה שיש בתוכה איש לא ידע.

כל שבעה הסיפורים נכתבו ביד אמן והם מומלצים בהחלט.

הספריה החדשה

2006 (1972)

סיפריאנו אלגור, קדר כפרי המייצר כלים במו ידיו בשיטות מסורתיות, מתבשר כי הקניון שבעיר, הלקוח הגדול והיחיד שלו שכפה עליו בלעדיות, מבטל את ההתקשרות ביניהם. הלקוחות רוצים כלי פלסטיק, לא כלי חימר, כך מסביר מנהל הקניות, ומורה לסיפריאנו לפנות ממחסני הקניון את התוצרת שלא נמכרה. מרתה, בתו של סיפריאנו העובדת אתו, הוגה את הרעיון לנסות ליצור בובות חימר לנוי, במקום הכלים השימושיים שייצרו קודם לכן, ולהציע לקניון את קו המוצרים החדש. בעוד השניים שקועים עד צוואר בתכנון וביצירת דוגמיות, מרסאל, בעלה של מרתה, מקווה ומאמין שישועתה של המשפחה שנקלעה למשבר כלכלי יבוא לה מידי הקניון. מרסאל עובד כשומר בקניון, עשרה ימי משמרת ושלושה ימי חופשה בכפר לסירוגין, והוא עתיד לקבל קידום שישדרג את מעמדו לשומר-תושב, הווה אומר הוא יקבל דירה בתחומי הקניון, ויוכל להביא אליה את אשתו ואת חמו.

על פני השטח זהו מאבקה של משפחה מסורתית לשרוד מול הטכנולוגיה ומול המודרנה. בכל נסיעה של סיפריאנו לעיר הוא רואה במו עיניו כיצד הקניון הולך וגדל, בולע עוד ועוד מסביבתו, מחסל עסקים קטנים ממנו בעצם קיומו. למעשה, כך נראה לו, למרות שהקניון מצוי בתוך העיר הוא גדול יותר ממנה. כפי שהוא נוכח על בשרו, לשיטות היצור הפשוטות והאיטיות של פעם לא נותר מקום. יתכן שלעצם החיים הכפריים אין עתיד, שכן בין הכפר לעיר מצויה מה שמכונה למרבה האירוניה, "רצועה ירוקה", אזור אפרורי הנוגס בחקלאות שהכיר, ומאכלס שיכוני פחונים עניים, ולא ירחק היום שבו הרצועה תנגוס בכפר, והעיר תנגוס בשניהם.

אבל הסיפור שמספר סאראמאגו אינו מסתפק בפני השטח. הקניון הוא ליבה הפועם של דיקטטורה טוטליטרית. הוא אינו רק מקבץ של חנויות ואזורי פנאי, שנועד להנאתן של הבריות. המבנה העצום על עשרות קומותיו, כולל מספר קומות מתחת לאדמה, הוא מנגנון משומן ומדכא. "לא הגזמתי בכלל כשטענתי שהקניון, שהוא משווק מושלם של נכסים חומריים ורוחניים, בסוף יצר בעצמו ובתוך עצמו, פשוט מתוך צורך, משהו שיש בו מהאלוהי", אומר לסיפריאנו מנהל הקניות. האנשים הבאים בשעריו, האנשים העובדים בו, כולם נתונים לפיקוח, לכללים מחמירים. הוא מציע למבקרים שפע של אפשרויות המחקות את המציאות – "מחר או מחרתים אלך לחוף, הכריז סיפריאנו אלגור, שם כבר הייתי פעם, אמר מרסאל, ואיך שם, זה חוף טרופי, חם שם מאוד והמים פושרים, ומה עם חול, אין שם חול, במקום זה דורכים על פלסטיק, ומרחוק זה אפילו נראה אמיתי, אבל אני מתאר לעצמי שאין שם גלים, אז אתה טועה מאוד, יש בפנים מנגנון שיוצר גלים בדיוק כמו בים, לא מאמין, תאמין, מה אתה אומר, תראה מה שאנשים מסוגלים להמציא" – ותובע בתמורה אחידות והתמסרות. סיפריאנו יודע כי אם אכן מרסאל יקודם, המעבר למגורים בקניון יהיה בלתי נמנע, אבל הוא יודע גם שזה יהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו. למרות שהוא מחבב את מרסאל, הוא מודע היטב להשפעתו הממאירה של הקניון על נפשו: "מה שאני לא מצליח לקחת ברצינות זה את השומר שנהיה מהבחור הנעים והנחמד שאני הכרתי […] הוא כולו שומר, שומר מכף רגל עד ראש, ואני חושד שהוא אפילו שומר בפנים, בלב". איננו יודעים דבר וחצי דבר על בעליו של הקניון, אבל כמו בכל טוטליטריות מסוג זה מי שמתחזק את המנגנון, מבלי לשאול שאלות, הם האנשים שרוח התקופה והמקום דבקו בהם. מרבית האנשים בוחרים לקבל בהשלמה את מה שניתן להם, גם אם נשללת מהם זכות הבחירה. לא במקרה המערה של אפלטון מופיעה בשם הספר, בחלומו של סיפריאנו, ובארוע מכונן לקראת סיום.

יחודו של הספר נובע מסגנונו של סאראמאגו, ומן היכולת הנדירה שלו לשלב אינספור פרטים ואמירות אגב למכלול סיפורי מרתק. סיפריאנו, מרתה ומרסאל נכנסים אל הלב, מערכת היחסים בין האב והבת מרגשת, ההתחבטויות של מרסאל ורגשי האחריות שלו צובטים. כמו תמיד מצוי כאן בעל חיים, הפעם כלב, שמספק נקודת מבט מקורית, ויש גם סיפור אהבה, קשר-לבבות הנרקם לאטו בין שני בני אדם ארציים, "רגילים", לא גיבורי רומנים מתוקים. בספרו של סאראמאגו, "דברי ימי מנזר", מצויה פסקה נפלאה, שאני אוהבת לצטט בכל הזדמנות, המתארת אהבה בין שני אנשים מזדקנים. גם בספר זה מצויה פסקה מסוג זה של רגע אהבה המסתפקת בעצמה:

עכשו עִצרו הכל בבקשה, שאף אחד לא ידבר, שאף אחד לא יזוז, שאף אחד לא יתערב, זו התמונה הנוגעת ללב במלוא מובן המילה, המכונית המטפסת במעלה הגבעה, האשה הצועדת שני צעדים ופתאם אינה יכולה ללכת עוד, ראו איך לחוצות ידיה אל חזה, סיפריאנו אלגור יוצא מהטנדר כאילו הוא נכנס לתוך חלום, אשאדו הולך אחריו ומתלפף סביב רגליו, אבל לא יקרה שום דבר רע, רק זה עוד חסר, שאחת הדמויות המרכזיות תצנח בנפילה לא אסתטית ברגע השיא, החיבוק הזה והנשיקה הזאת, הנשיקות האלה והחיבוקים האלה, כמה פעמים עוד יהיה צריך להזכיר לכם שאותה אהבה עצמה, האהבה הטורפת, מתחננת שיטרפו אותה, כך היה תמיד, תמיד, אבל יש מקרים שבהם זה מושך יותר את תשומת לבנו.

סימנתי לעצמי מראי מקום רבים שארצה לחזור אליהם, אך אסתפק בציטוט זה.

מרים טבעון עשתה בספר זה, כמו בספריו האחרים של סאראמאגו, עבודת תרגום מושלמת.

מומלץ עד מאוד.

A Caverna – José Saramago

הספריה החדשה

2003 (2000)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

"אני מקווה שאהבתי אל הסניורה תדביק אחרים", כותב יצחק גורמזאנו גורן במבוא לספר. דמותה של דונה גרסיה נשיא, כפי שהיא עולה מן העובדות ההיסטוריות ומן ההשלמות פרי רוחו של הסופר, אכן מלהיבה ומעוררת השתאות. אשה שלא הניחה לנשיותה וליהדותה המוסתרת להוות מכשול בפני התפתחותה האישית ובפני פעילותה העסקית והציבורית; שניהלה עסקים חובקי עולם, ובמקביל היתה פעילה ברשת מחתרתית שהבריחה מפורטוגל אנוסים שצל האינקויזיציה ריחף מעליהם; שחזתה את הבית היהודי לעם היהודי בארץ ישראל, חכרה אדמות בטבריה ויישבה עליהן יהודים. במבוא לספר טוען הסופר כי למרות אישיותה המרשימה והישגיה הושכחה, משום שהיתה אשה ומשום שהיתה ספרדיה. אלי אשד, במאמר מעניין, מפריך את טענתו זו, ואני נוטה לקבל את טיעוניו. אין בכך מכדי לפגום בהנאתי מן הספר.

"השקר הקדוש", הראשון מארבעה שעוסק בדמותה של דונה גרסיה, מתרחש בשנה לאחר שהתאלמנה מבעלה, שהיה גם דודה, פרנסיסקו מנדש, שעשה את הונו המפליג מסחר בכסף ובתבלינים. ככל הנראה ירשה האלמנה הצעירה – רק בת עשרים ושש – את מקומו בראש האימפריה. ההיסטוריונים חלוקים בדעתם אם אמנם היה מדובר במינוי רשמי, והסופר מסביר באחרית דבר מנומקת מדוע בחר בדעה הסבורה שאכן כך ארע. משפחתה של דונה גרסיה נמנתה עם המגורשים מספרד, אך גם בפורטוגל לא ידעו מנוח. המרת הדת נכפתה עליהם באמצעי טרור של ממש, מבלי לאפשר להם לבחור בגלות, ולמרות הבטחת המלך לא לבדוק בציציותיהם הם חיו תחת חשד מתמיד, וקיימו מנהגים מסורתיים בסתר תוך סיכון חייהם. במלאת שנת האבל על פרנסיסקו התבשרה אלמנתו כי המלך, בחסדו כי רב, החליט לאמץ את בתה, מן הסתם על מנת לשים את ידו על הרכוש הרב שירשה מאביה. באותה תקופה הזמין המלך את האינקויזיציה לארצו, והאדמה החלה לבעור תחת רגליה של דונה גרסיה. היא הצליחה להעביר את משפחתה ואת עסקיה לאנטוורפן, ו"השקר הקדוש" הוא היומן (המדומיין) שהיא כותבת על סיפון הספינה המתרחקת מפורטוגל, סיכום של עשרים ושבע שנות חייה.

הספר כתוב בלהט ובחיות רבה, משלב יפה עובדות עם השלמות פרי הדמיון, ומעשיר בידע על תקופתו. אקרא בהחלט גם את שלושת הספרים האחרים אודות הגבירה.

בהזדמנות זו אחזור ואמליץ על ספרו של גורמזאנו גורן, "קיץ אלכסנדרוני".

הקיבוץ המאוחד

2010

קובץ הסיפורים "אובססיה הוא שם של בושם" קרוי על שם אחד מסיפוריו. סטודנטית הופכת אובססיבית למרצה שלה, בוראת בראשה קשר ביניהם שאינו קיים במציאות, ומגיבה בעלבון כשהוא משמיע את המילה "אובססיה". הוא מנסה להסביר לה כי "את צריכה להבין, זה משהו שהבאת אתך, הכל כאן בא ממך. זה לא אני, אני מקרי, זה היה יכול להיות גם מישהו אחר", ומשפט זה כוחו יפה גם לסיפורים האחרים, שכל אחד מהם מוּנָע מִדבֵקוּת באדם, במנהג, בזכרון, ומתרחש רובו ככולו בראשן של הדמויות.

בין העלילות נמצא גבר שמניח לעצמו להתגלגל אל קשר עם אשה שאינה בת-זוגו, כובסת שמחטטת בחייה של בחורה שמוסרת לה פריטים אינטימיים לניקוי, ילדה שחיה בצל הזוהר של אחותה הבכורה, אשה שמתקשה להחליט אם לשמור על ההריון, שחקנית מתחילה שמתלבטת כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לקבל תפקיד, בחור שקונה זר פרחים כדי לממש התאהבות חסרת סיכוי, ועוד. למרות המוטיבים המשותפים לסיפורים, אין האחד דומה למשנהו, לא בתכנים ולא בסגנון. בין יוצאי הדופן בסגנונם אזכיר את "תיעוד ליל סדר במשפחה יהודית ממוצא איטלקי, ירושלים 1993", שמתאר בסגנון דיווחי, ובאופן מדויק להפליא, את התנהלותו של ליל הסדר במשפחת הכותב, ארוע שאיש אינו נהנה ממנו, אבל כולם דבקים בו. "אני לא יודע מה יש בו בליל-הסדר הזה. מלכודת, אבן-שואבת, קצת משניהם. אני לא יודע מה זה", הוא חורג מן הדיווח אל הזוית האישית. אזכיר גם את "קורות חיים", המפרק את המסמך היבש והתמציתי לסיפור החיים שמאחוריו, שסובב בעיקר סביב קשר שהתפרק.

אריאל להמן היא פסיכולוגית שניחנה ביכולת להתבונן אל ליבתם של גיבוריה, ובכשרון לתאר את שהיא רואה שם. קראתי את הספר לראשונה כשראה אור ב-1999, והתרשמתי מאוד. בקריאה חוזרת הוא מרשים לא פחות.

מומלץ בהחלט.

הספריה החדשה

1999

עלילת "המפלים" נפתחת בהתאבדות. אראיה, הנשואה מזה כמה שעות, מגלה שבעלה הטרי עד מאוד נעלם מחדרם במלון הסמוך למפלי הניאגרה, ועל פי הדיווחים ככל הנראה קפץ לתוכם. הזוג הצעיר חווה, כך התרשמתי, את אותה הטלטלה ואת אותה הטראומה שחווה הזוג הצעיר ב"על חוף צ'זיל". שני אנשים, בתקופה שמרנית, שנישאו זה לזה כי כך עושים כולם, כי הגיע הזמן, כי נדמה להם שהם אוהבים זה את זה, אבל בפועל אין להם שום כלים לקיים זוגיות, וכשהם מוצאים עצמם לראשונה בסיטואציה אינטימית הכל קורס סביבם. בימים הבאים אראיה מתעקשת להצטרף אל הצוות המחפש אחר הגופה, ומכה על חטא: היא נישאה לגבר שלא אהבה, ולא יכלה לאהוב. גרוע מזה, היא נישאה לגבר שידעה שלא יוכל לאהוב אותה. במפתיע מזדמנת לה אהבה דווקא בתוך האסון, אבל הידיעה שכל דבר עלול להחרב בתוך רגע תעיב על חייה.

ג'ויס קרול אוטס מספרת שני סיפורים שהם אחד. הסיפור המוביל הוא זה של אראיה, אשה טוטאלית, אוהבת בעוצמה ומוחקת אנשים מחייה בעוצמה זהה. אשה שתמיד מצפה לרע מכל כדי לא לסבול מחרדת התקווה, שמרוכזת לחלוטין במה שמתרחש בדלת אמותיה ומנותקת במתכוון מכל השאר, שפועלת על פי תחושת בטן ומחשקת את עצמה בשלושה ילדים כדי לחוש שלמה. הסיפור המשולב מתאר את האסון החברתי והאקולוגי שמתרחש קרוב מאוד אל המרכז התיירותי התוסס והרומנטי, כשמפעלי תעשיה חסרי אחריות מטמינים באדמה פסולת רעילה וממיטים מחלות ומוות על התושבים. ומעל כל אלה מרחף הכישוף שמטילים המפלים בתנועתם הבלתי פוסקת, ברעש המים הנופלים וברסס המתנוסס אל על.

"המפלים" הוא ספר רב-נושאי. הוא עוסק במשפחה, ובעיקר בהורות, מצליף בדת הממוסדת, מתקומם נגד תעשיה נצלנית, מוקיע את המערכת שאנשיה מכסים זה על זה וגורמים עוול לחלשים. את כל הנושאים הללו ועוד הוא מציג באמצעות שורה של דמויות בלתי נשכחות, ביניהן דרק, בעלה של אראיה שיוצא נגד אנשים מ"הסוג שלנו" כדי לעורר מודעות לשערורית לאב קנאל, שלושת ילדיה שכל אחד מהם זכה ליחס שונה ממנה, קלודין, אמו הרעילה של דרק, וכמובן אראיה עצמה שהיא מעוררת חמלה ודחיה גם יחד.

הספר כתוב מצוין והתרגום של אלינוער ברגר נאה וזורם בטבעיות. קשה לשקף את השפע שבעלילה בסקירה, וקשה עוד יותר להסביר את המיוחדוּת שבדרך כתיבתו. אסתפק אם כך בהמלצה חמה לקרוא אותו. אני מצדי אחפש כעת את ספריה האחרים של ג'ויס קרול אוטס שתורגמו לעברית ושקיומם חמק ממני עד כה.

The Falls – Joyce Carol Oates

ספרית פועלים

2022 (2004)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

דויד, מהגר מארצות-הברית, תשע שנים בארץ, מספר את רובה של עלילת "שום דבר לא יסתיר את השמש" בגוף ראשון, כשהוא כלוא בבית-סוהר. כיצד אדם, שאוחז בפילוסופית חיים שתמציתה "להיטמע בצללים, לעבור בעולם בלי להשאיר סימן, להיות שווה נפש לגודל הצל שאתה מטיל", מגיע להיות עבריין מורשע, כלומר אחד שבהחלט השאיר סימן? התשובה החלקית, או שמא יש לומר התשובות הרבות האפשריות, יגיעו לקראת סיום.

אמנון, מהנדס נוף, פוגש את דויד במנהרת שטיפת מכוניות, שם הוא עובד אחרי שהיה שומר לילה ופועל בנין. הוא מכיר לו את אשתו עדנה, חוקרת מוח, והשניים מציעים לדויד לעבוד עבורם במשק ביתם. יחסי הקירבה הנוצרים בין השלושה מעוררים אי-נוחות אצל אנה, אשתו של דויד, החושדת בכוונותיהם, ובמהרה מסתבר שצדקה, אם כי דויד אינו טורח להודות בכך ולשתף אותה במחויבותו החדשה. שתי בנותיהם של אמנון ועדנה התנתקו מהם: תמר חזרה בתשובה, ובגיל שלושים היא כבר אם לחמישה, שאותם הוריה כמעט אינם מכירים. מאיה חוותה טראומה בעת שירותה הצבאי (שהיתה נראית מופרכת ומוגזמת לולא היינו מודעים לפרשות אומללות אחרות כמו זו של החיילות והאסירים הבטחוניים), ועזבה את הארץ כדי לחיות בקומונה, קרובה לטבע. לדויד מוצע סכום כסף משמעותי אם יחזיר אותן הביתה.

הספר עוסק במספר גדול של נושאים. ביניהם קשיי המהגרים; היוהרה, התועלת והנזק שבישום חקר המוח; הניכור בחברה בת ימינו, שבא לידי ביטוי בכל הרבדים, מרמת הפרט בתוך המשפחה ועד רמת היחיד בתוך המדינה; היחס למחבלים פוטנציאלים, בעיקר אלה המוגדרים כפצצות מתקתקות; השפעת השירות הצבאי בתפקידים מסוימים על נפשם של העוסקים בהם; חיפוש אחר משמעות, אחר אמת ואחר שלוות נפש; ועוד. כולם מעניינים, אבל בעיני הנושא המרכזי של הספר הוא הורות.

דניאל, שותפו של דויד לתא, נאלץ למסור את בתו לאימוץ, והוא מייחל לקשר איתה. אמנון ועדנה מרגישים שאיבדו את בנותיהם, ומוכנים לעשות הכל כדי להחזיר אותן לנקודה שבה הדברים השתבשו. דויד עצמו הופרד משני ילדיו. שלוש הבנות, של דניאל ושל אמנון ועדנה, מספרות כל אחת בנפרד פרק בעלילה, ומתיחסות הן להורות שלהן עצמן והן לזו שחוו כבנות. ילדים הם עקב אכילס, אומרת תמר, ומוסיפה, "אנחנו תופעה יחודית בטבע. אנחנו מטפחים בגופנו נקודת תורפה". ומאיה אחותה תוהה לגבי הוריה, והיא לא יחידה, "מה הם יודעים? מה הם רוצים לדעת ומה לא? מה הם יודעים ולא רוצים לדעת? ומה לא ייודע לעולם?”

הספר, אם כך, מעניין במובנים רבים. הוא כתוב בבהירות, קריא מאוד, ומרבית דמויותיו, גם אם אינן מתחבבות, משורטטות היטב ואמינות. חולשה אחת מבחינתי היא דמותו החידתית משהו של דויד. יש משהו מצמרר בקור הרוח שבו הוא מספר את סיפורו, כמעט בחוסר רגש, כצופה נסחף ואדיש. בשלב מוקדם הוא אומר שמבחינתו נוסחת הנישואים היא "0=4-3 שני הורים, שני ילדים. ירדו האמא והילדים, מה נשאר?", ונדמה לי שזו הבעת הכאב היחידה שלו כלפי עצמו. פרט לכך לא מצאתי נקודת אחיזה באישיותו שתאפשר לי להתחבר אתו. הבחירה של הסופר להציע שש סיבות להרשעתו ולכליאתו, כולן מתקבלות על הדעת, משמרת את הריחוק שלו. אני מניחה שהבחירה לתאר אותו כך מכוונת, אבל אני אוהבת להבין, ואת דויד לא ממש הבנתי.

בשורה התחתונה: חווית קריאה טובה ומעוררת מחשבות.

ספרית פועלים

2021

עלילת "הענק הקבור" מתרחשת בבריטניה בתחילת המאה השישית. סיפור פרטי על זוג זקנים, ביאטריס ואקסל, משתלב בסיפורה של התקופה, ושניהם יחד עוסקים בזכרון ובשכחה.

ביאטריס ואקסל חיים בשוליה של קבוצה, המתגוררת במחילות ומנהלת אורח חיים שיתופי. הם עדיין נושאים בעול כמו כולם, אך בשל גילם נשללו מהם כמה זכויות, כמו הזכות להחזיק נר במגוריהם, כנראה מחשש פן יגרמו לשריפה. החשכה היורדת עליהם מוקדם, הערפל האופף את זכרונותיהם, והידיעה כי מותם קרב, מדרבנים אותם לקום ולעזוב. הם מחליטים לצאת לבקר את בנם, שעזב לפני שנים ועבר לגור בכפר אחר. למרות שלא היה ביניהם קשר, ולמרות שאין להם ודאות באשר למקום הימצאו, הם סמוכים ובטוחים שתוך זמן קצר יזכו להפגש אתו. יתרה מזו, הם יודעים שהוא מחכה להם וישמח לראותם. ביאטריס ואקסל הם המודל שכל זוג היה רוצה לאמץ. המסירות ההדדית שלהם מכמירת לב, האהבה השוררת ביניהם מוחלטת. האם כך התנהלו במהלך כל חייהם המשותפים? הם אינם יודעים. קרעי זכרונות צפים מדי פעם, מרמזים על משברים. בדרכם יגלו כי "הבל נשימתה של קווריג [הדרקונית] הוא שממלא את הארץ ושודד מאתנו את זכרונותינו", וכשיהיו מעורבים בנסיונות לחסל אותה אקסל יבקש מביאטריס: "הבטיחי לי, נסיכה, שלא תשכחי את מה שאת חשה בלבך ברגע זה […] תבטיחי לי, נסיכה? תבטיחי לשמור תמיד בלבך את מה שאת מרגישה כלפי ברגע זה, לא משנה מה תראי אחרי שיתפוגג הערפל". היא מצדה חשה בטחון: "מה שאקסל ואני מרגישים כעת בלבנו זה כלפי זה מעיד שהדרך שהלכנו בה לא סיכנה אותנו, ולא משנה שהערפל מסתיר אותה כעת". היא חרדה רק מן הפרידה שיכפה עליהם המוות, ומייחלת שגם בעולם הבא יזכו להשאר צמודים כבחייהם.

שלוש דמויות מצטרפות אל מסעם. הימים ימי שלום אחרי מלחמות עקובות מדם בין הבריטונים, תושבי האי המקוריים, לסקסונים, שפלשו אליו עם סיומו של השלטון הרומי. מן הצד הבריטוני משוטט סר גאוין, אחיינו של המלך ארתור ומי שנמנה עם אבירי השולחן העגול. מן הצד הסקסוני סובב באזור לוחם בשם ויסטאן, המאמץ אליו נער בשם אדווין, שנרדף על ידי אנשי כפרו השטופים באמונות תפלות. פני כולם מועדות אל קווריג, אם כדי לשמור עליה ולשמר את חסד השכחה שהיא משרה, ואם כדי לחסל אותה, ובכך לעורר טינות ישנות. "את ואני נכספנו לסופה של קווריג, וחשבנו רק על הזכרונות היקרים שלנו-עצמנו," אומר אקסל לביאטריס. "אבל מי יודע איזה שנאות ישנות ישתחררו עכשו ברחבי הארץ?". זה שמבקש להרוג את הדרקונית תוהה, "איזה אל הוא זה, אדוני, שרוצה שעוולות יישכחו ויחמקו מעונש?". ולעומתו זה שמבקש להגן עליה מבכה את שיתרחש אם ייכשל: "פעם נלחמנו למען אדמה ולמען אלוהים, ואילו עכשו נלחמנו כדי לנקום את נקמתם של רעים-לקרב שנפלו, שהם-עצמם נטבחו כנקמה. מתי זה ייגמר? תינוקות שגדלו להיות גברים מכירים רק ימי מלחמה".

איפה באמת נמצא בנם של ביאטריס ואקסל? לאן בעצם מועדות פניהם של הוריו? האם יזכו להזכר בעברם או שיוסיפו לגשש אחריו בערפל? מי יצליח לממש את תוכניתו לגבי הדרקונית, האביר או הלוחם, ומה יעלה בגורלו של האי ובגורלם של תושביו כתוצאה מכך? קאזואו אישיגורו מוליך את העלילה בסבלנות ובבטחה דרך עובדות היסטוריות ומיתוסים, וכדאי מאוד להצטרף אליו.

"הענק הקבור" נהנה מאותן האכויות שמאפיינות את "שארית היום", ספרו המצוין של אישיגורו. הוא מסופר באותה סבלנות, ומיטיב לחשוף את נפש גיבוריו במרומז ובהדרגה. וכמו ב"אמן של העולם הצף", המוצלח אף הוא, הוא משלב במיומנות את הפרטי עם התקופתי.

מומלץ מאוד.

The Buried Giant – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2020 (2015)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

בחמישה פרקים, המתרחשים בריחוק שנים רבות זה מזה, מתאר א.ב. יהושע את משפחת מאני לדורותיה בסדר הפוך, החל מימינו ועד מחצית המאה התשע-עשרה. ארבעה אנשים שונים, שחייהם הצטלבו באלה של "מר מאני" בן תקופתם, מספרים את מה שאברהם מאני, הדובר בפרק האחרון, מכנה "הסיפור האחד, היחיד והמיוחד, סיפור האבדון המתוק, ההולך וחוזר מדור אל דור". הארועים ממוקמים בעיקר בירושלים, משקפים את התמורות שעברה, וביוון, אליה התגלגלו בני המשפחה, ומעט גם במקומות מהם הגיעו המספרים.

בפרק הראשון מתארת אשה צעירה, המקיימת קשר עם בן למשפחת מאני, את המפגש עם אביו. בשני, חייל גרמני בצבא הכיבוש נטפל, בשילוב של תמימות ושטניות, למשפחה יהודית. פרשת ריגול ובגידה נגללת בפרק השלישי על ידי תובע יהודי בצבא הבריטי. ברביעי נשלחים אח ואחות מפולין להשתתף בקונגרס הציוני השלישי, ומתגלגלים לירושלים. החמישי מסופר, כאמור, מפיו של בן המשפחה, ובלבו רצח ויחסים אסורים.

"הסיפור האחד" הוא סיפור של קיבעון, אידה פיקס כפי שמכנה זאת אברהם מאני, קיבעון כלפי אדם אחר וקיבעון רעיוני. ביניהם מר מאני אחד, שנחשף לתוכן של הצהרת בלפור, וניסה לשכנע את תושבי הארץ הערבים לסלק את התורכים ואת הבריטים כאחד, כדי לחלוק בארץ; מר מאני אחר, שדבק ברעיון שהארץ תמלא יהודים אחרי שהמוסלמים יבינו שהם בעצם יהודים ששכחו להיות כאלה; מר מאני נוסף, שהתאהב באשה שאינה אשתו, ועזב את משפחתו ואת הארץ למרות שסירבה לו. ברקע סיפורם של הגברים האלה נמצאות נשים שותקות, נמצאים ילדים שהם לעתים בלתי צפויים ובלתי רצויים, ונמצא פלירט עם המוות, "האבדון המתוק", משיכה כלפיו או חוסר מורא מפניו. המאניה הנרמזת משמה של המשפחה מחלחלת מדור לדור, ומוטיבים חוזרים שבים וצצים בפרקים השונים. השלשלת הבלתי ניתקת מומחשת באמצעותם, ובאה לידי ביטוי בולט בהשתקפות ההדדית של שני הפרקים המרוחקים ביותר כרונולוגית, הראשון והאחרון.

סגנונו של הספר מתייחד בהיותו של כל אחד מן הפרקים דיאלוג, שבו נשמע קולו של דובר אחד בלבד. דובר זה להוט לספר על שחווה, מאתר את המאזין המתאים, ופותח בסיפור פרטני. תגובות המאזין אינן נשמעות, אך הן אינן חסרות, שכן הן מובנות מן האופן בו הדובר מתייחס אליהן. א.ב. יהושע הצליח לתת לכל אחד מהם קול משלו, סגנון מובחן משלו על פי תקופתו, ואם כי "על הנייר" השיטה הסיפורית הזו עלולה להשמע מסורבלת ומתחכמת, היא עובדת היטב. כל אחד מהדוברים עירני לסביבתו, מעורב חברתית, חי את ארועי התקופה, ומיטיב לבטא אותם ולהחיות את המקום ואת האנשים עבור המאזין ועבור הקוראים. בתוך הסיפורים האישיים וההיסטוריים שתל הסופר רעיונות רלוונטים לזמננו, והניח למבקשים אחריהם לחלץ אותם מתוך הטקסט. למרות שהספר "מחושב" מאוד בבנייתו ובהקשרים שבין פרקיו, הוא זורם ללא הפרעות, וניתן לחוות גם כל פרק בנפרד ללא המוטיבים המקשרים. עוד על תכניו של הספר ועל נסיבות כתיבתו ניתן לקרוא בראיון המעניין הזה.

מיוחד, מורכב ומומלץ.

הספריה החדשה

1990

נושא הניצול המיני של נשים יהודיות, וגם של גברים יהודיים, במהלך השואה, הושתק במשך שנים רבות. מצד אחד הוא לא תאם את הנרטיב של "שואה וגבורה", ולכן עדויות על פגיעות מיניות ועל שימוש במיניות כדי לשרוד נדחו כבדיה. מן הצד השני, הצד של השורדים, היתה בחירה – מודעת ולא מודעת – לשתוק, לא ליפול חלילה לסטראוטיפ המעליב של "צאן לטבח", לא להתמודד עם רגשות אשמה ובושה שאיכשהו, ללא הצדקה, מתלווים כצל מעיק ומביש לקורבנות אלימות מינית. שמועות בנושא זה תמיד היו, חשדנות שהתבטאה בשאלה "איך קרה ששרדת?", או במילותיה של רות בונדי: "כאן בישראל בקשו ממני היהודים גם לדעת: איך זה שנשארת בחיים? מה היה עליך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?". אסתר דרור, בת לניצולת אושוויץ וברגן-בלזן, ורות לין, ראיינו מספר ניצולות, וגם כמה ניצולים, שהסכימו לדבר על הנושא, ובספרן הן מכסות טווח גדול של פגיעוּת מינית, מן העירום הכפוי והמשפיל שהיווה חלק מ"קבלת הפנים" למחנות, דרך מעשי אונס וניצול מיני בכפייה במחנות ומחוץ להם, ועד שימוש מ"בחירה" ביתרונות הגוף כדי לשרוד.

העדויות המצוטטות בספר קשות. בספר "999 נשים צעירות" כתבה הת'ר דיון מאקאדם בהרחבה אודות ההשפלה, ההפשטה מזהות, שהתלוותה לעירום הכפוי מול מבטי הזימה, או מול האדישות, של צוות המחנה. נשים, שהיו מסוגלות לספר אודות רעב וכאב והתעללות, בחרו לא לדבר על שעברו בשעות הראשונות לשהותן במחנות. תחושה קשה של בושה ושל חילול נלווית לכך, והנשים שראיינו דרור ולין אינן שונות. במקרים רבים הן בוחרות לספר על אותן שעות בגוף שלישי, כשומרות מרחק מן הטראומה. בדומה לכך, גם כשהן מספרות על נשים שנלקחו לזנות, על עצירות שעברו התעללות מינית, וגם על אסירות שמכרו את גופן תמורת לחם, הן מתארות דברים שארעו לאחרות, לא להן. כשאחת מהן מספרת באופן נדיר על מגע מיני עם גבר פולני, היא בוחרת לא לתאר אותו כאונס, למרות שבוצע תחת סחיטה ואיומים, אלא כמעשה גבורה שלה שנועד להציל את עצמה ואת חבריה. "יש דברים שקורים בחיים ומוטב לשתוק עד הסוף וזה לא עניינו של אף אחד", אומרת אחת המרואיינות בהקשר לסיפורה של אשה אחרת, אולי מתייחסת גם לבחירתה שלה לא לספר את שהיא אולי מבקשת להצפין.

העיסוק בנושא חשוב. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מן המסכת הנוראה של השואה, ואינו ראוי להתעלמות שהיתה מנת חלקו, ולו רק כדי להצהיר כי הבושה והאשמה צריכות להיות כולן נחלת מי שגרמו לשואה ולחלוטין לא נחלת קורבנותיהם. "הניצולות שפגשנו מביאות את עדותן כמתגוננות; כאילו לא האנסים הם העומדים למשפט, אלא הן עצמן", כותבות החוקרות. העדויות המסופרות בראיונות צריכות להשמע, כמו כל העדויות הנאספות על התקופה. ולמרות זאת, הספר מקומם. הוא גרם לי אי נוחות רבה, עד כי שקלתי את נטישתו (אבל משקלם של הראיונות מנע זאת ממני). המרואיינות, שמן הסתם סבלו כמו שורדות רבות מרמיזות פוגעניות וגם מרגשות אשמה המלווים תדיר את מי שניצלו, "זוכות" ליחס שבעיני הוא מבזה מצד החוקרות. נראה כאילו השתיים קבעו קודם את התיאוריה, ואחר-כך התאימו את אליה את מסקנותיהן מן הראיונות. הן מצביעות על הוכחות לכאורה לשינויים שהכניסו המרואיינות בהיסטוריה הפרטית שלהן כדי להמנע מלהודות בפגיעוּת המינית שחוו. לדוגמא, כשאחת הנשים מספרת על אקציה כאילו ארעה שנתיים לפני שארעה בפועל, הן מעלות השערה שהקדימה במכוון את הארוע כדי לומר שהיתה צעירה מכפי שהיתה באמת – בת שלוש-עשרה במקום בת חמש-עשרה – ולכן לא יכלה להשתמש במיניות כדי להציל את עצמה. על סיפורה של עדה אחרת, שנחשפה באופן מעוות נגד רצונה, הן כותבות: "נראה כי הכורח להתמודד בגלוי עם הסוד […] מביא את עליזה לבנות לעצמה ביוגרפיה חדשה של גיבורה מנצחת". ועל סיפורה של ניצולה אחרת, שסיפרה לשתיים על וידוי של אשה אחרת, הן מעירות: "היתכן כי יהודית ממהרת לומר כי הכירה ב'עמך' מישהי שהודתה כי שילמה במין עבור לחם, כיוון שאם אף אחת אינה מספרת על מה שארע לה אישית אזי כל הנשים הן בחזקת 'חשודות' והיא בתוכן?" נו, לפחות הן לא אומרות מפורשות שהמרואיינות משקרות. יתרה מזו, במקרים מסוימים הן מרשות לעצמן להפליג אל מחוזות רחוקים יותר, וקשורים פחות לנושא, כמו ניתוח מערכת היחסים שבין אחת המרואיינות לבעלה.

סביר להניח שמקרים של ניצול מיני ושל שימוש במין כדי לשרוד היו, והרבה. למעשה, האמונה שלא התקיימו מקרים כאלה סובלת מאי-סבירות קיצונית. נאמנים עלי דבריה של הסופרת שירז אפיק, שעסקה רבות בנושא השואה וטיפלה בניצולים, לפיהם מקרים כאלה קרו, כדבריה, "בהיקף נרחב יותר ממה שרובנו יכולים כנראה להכיל" (הציטוט לקוח מסקירה שלה על הספר). מסקנותיהן של החוקרות – בהיבט הכולל, לא בהתיחסות הפרטנית לכל עדה – מן הסתם נכונות, וראויות לדיון ולתשומת לב, אבל גישתן נטולת האמפתיה משחזרת למעשה את חטא החשדנות שהופנתה אל הניצולים, וחבל.

ולמרות הביקורת – ספר חשוב.

הקיבוץ המאוחד

2016

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין