תגית: יוסי סוכרי

ארבעה אנשים צעירים חולי סרטן סופני הם גיבורי הספר. שתי נשים ושני גברים; שני ישראלים, בריטית וצרפתי; אקדמאית, זמרת מתחילה, כדורסלן עבר ועורך-דין. שום דבר אינו מקשר בין קורותיהם, עד שגורלם המשותף, בעקבות בשורת האיוב שהונחתה עליהם, מוביל אותם אל מרפאה מיוחדת בבוסטון שמעניקה למטופליה סיכוי של עשרים וחמישה אחוז לשרוד. מצטרפת אליהם דמות מרכזית נוספת, אשה אוסטרלית, שמלווה חולים סופניים.

כל אחד מן הארבעה מתמודד עם המחלה בדרכו, והמלווה מתמודדת עם המשימה המייסרת שנטלה על עצמה. שאלות של אמונה מתעוררות ונענות באופנים שונים, יחסים עם בני משפחה מקבלים מימד חדש, רצון להנצחה עצמית, להישארות אחרי המוות, בא לידי ביטוי כך או אחרת. כשהם מתכנסים יחדיו במרפאה נוצרת מעין קהילה, שהתמיכה שלה, כך הם רוצים להאמין, תתרום לסיכויי ההחלמה.

יוסי סוכרי כתב על דמויותיו בסגנון יבש משהו, דיווחי יותר מרגשי, שנותן תחושה של תיאור מקרים יותר מאשר נסיון של ממש להכנס לנפשם של החולים. עוצמת הכאב שהוא מנחית על קוראיו גדולה וחונקת, אבל החיבור של הסיפורים הנפרדים הוא מצד אחד יותר מדי, ומצד שני מקטין את הסיפור האישי של כל אחד מהם. אחרי המקרה השני שקלתי לנטוש את הספר – אני לא נהנית מחבטות מכוונות וחשופות כאלה – אבל דילגתי אל הפרק האחרון, זה שבו כולם מכונסים יחדיו, כדי למצוא מדוע חוברו הסיפורים השונים למסכת אחת. משלמדתי מה צפוי לחולים, שבתי לקרוא את הפרקים שהשמטתי.

מעבר למודעות להלם ולכאב שבסרטן, לא מצאתי בספר אמירה שתעניק לו משמעות יתרה. ואולי דווקא חוסר האמירה היא הענין כאן: אסון יכול להגיע במפתיע, וכולנו נמות, עם משמעות ובלעדיה.

ספר מדכא.

זהו הספר השלישי של יוסי סוכרי שאני קוראת, ומפתיע עד כמה הם שונים זה מזה. "בנגאזי-ברגן־בלזן" תיאר את שואת יהודי לוב בחיות רבה, ו"אמזלג", הטוב בעיני מן השלושה, הציג דמות מורכבת של גבר באמצע שנותיו.

עם עובד

2023

הספר נפתח במשבר. בשנת 2011, אחרי כמה מפגשי יעוץ זוגי, ברור לעמנואל אמזלג שחיי הנישואים שלו הסתיימו. הוא שוכר לעצמו דירה בקרבת מקום לביתו הקודם, שם נשארים אשתו הדס ושני ילדיהם, מתענג על החופש ומתגעגע למשפחתיות. כפי שנראה בהמשך, הכפילות הזו של רגשותיו מאפיינת את אישיותו.

אמזלג, כפי שברור משמו, הוא בן להורים יוצאי ארצות המזרח. אמו ילידת לוב, אביו יליד מרוקו. השד העדתי מקנן בו ללא הרף, רוב הזמן ללא אחיזה מוצדקת במציאות. אמזלג הוא פילוסוף, מרצה במוסדות אקדמאים, דרכו מעולם לא נחסמה בשל מוצאו. למרות זאת הוא אחוז זעם. כשהוא נוסע ברחוב קיבוץ גלויות, הוא מסנן בכעס: "זריקת טשטוש. הסתר פנים. קיבוץ גלויות בתחת שלי". הוא אוחז בדעה שתרבותו הודחקה. הוא רגיש לגזענות עד שלפעמים הוא מוצא אותה במקומות שבהם אינה קיימת.

בקריאה ראשונה התרשמתי שמדובר בספר מאשים, שנובע מרגשות קיפוח, וחשבתי, כמו חברו של אמזלג: "כמה אפשר להתבכיין ולהתמסכן, למה זה טוב? […] זה מה שהכי תוקע אתכם". אבל כשחזרתי אל כל מראי המקומות שסימנתי לעצמי לצורך הסקירה, ההתרשמות שלי השתנתה, ואחד המשפטים שבחרתי לצטט הוא בעיני כעת המהותי מכולם: "האם כזה הוא אמזלג? תמיד לא בזמן, תמיד לא במקום, האם יהיה פעם מרוצה?" המזרחיות של אמזלג, כך נראה לי, היא רק פן אחד באישיותו. גיבור הספר הוא אדם תלוש, פסיבי למדי, מוּנָע על ידי משברים. כשהוא חושב בזעם על תרבותו המודחקת, אין לו בעצם מושג מהי תרבות זו, והסופר כותב כי הוא רק רצה בשינוי, ודי היה לו בכך. הוא חש אי-שייכות משתקת בכל מקום, בין אם הוא חי את חיי השגרה בארץ, ובין אם הוא תר אחר שורשיו בארצותיהם של הוריו. בביקוריו במרוקו ובלוב הוא מרגיש שהוא רק אורח בתרבות המקומית, ובשובו לארץ הוא מרגיש שעבר מחוץ אחד לחוץ אחר. אמזלג יצטרך לעבור משברים נוספים לפני שיבין את שורש הבעיה שלו: אני כל הזמן מחפש אחורה. הלוא יכולתי לעשות כל כך הרבה במקום זה.

הסופר בחר להעניק לגיבורו מאפיינים נשיים, אולי כדי להעצים את מוטיב הכפילות והשניוּת של אישיותו. בשונה מן הסטראוטיפ הגברי, אמזלג אוהב לערוך קניות, בעיקר של בגדי מעצבים, עליהם הוא מוציא סכומים גדולים גם כשהוא מנסה לצמצם את הוצאותיו. התודעה הפוליטית שלו, שבעטיה הוא נמנע מלבקר את אחותו המתגוררת בשומרון או לטייל עם ילדיו לחרמון, כמו גם רצונו להשתייך, מובילים אותו לחפש ערוץ לפעילות חברתית, ואת מבוקשו הוא מוצא, מכל המקומות, בתנועת "אחותי".

אמזלג, כפי שנכתב על גב הספר, חי בין עולמות. בגיל חמישים ואחת הוא ניצב על פרשת דרכים, ועליו לבחור כיצד לעצב את שארית חייו על מנת להפטר סוף סוף מתחושת הנידחות, אליה הניח לעצמו להסחף, ולהרגיש שייך וממוקד.

יוסי סוכרי יצר דמות מורכבת, וכרך בספר מספר רב של נושאים מתוך הישראליוּת ומתוך פנים נפשו של גיבורו. מומלץ.

עם עובד

2019