השנה של סאקו / קיואיצ'י קאטאימה

d794d7a9d7a0d794-d7a9d79c-d7a1d790d7a7d795

"השנה של סאקו" הוא ספר עדין. תכניו לא קלים, אבל הוא מסופר בעדינות, באותה רוח בה מנהלים גיבוריו את חייהם בשנה המתוארת בספר. צריך לקרוא אותו מתוך הבנה שמדובר בתרבות שונה, ולכן התנהלות שאולי היתה נראית לא אמינה בספר ישראלי או אמריקאי, מתקבלת על הדעת על רקע התרבות היפנית. יחד עם זאת, למרות השונות התרבותית, הספר חוצה מדינות ועמים, ועיסוקו בחיים בעולם המודרני יכול לדבר אל קוראים בכל רחבי העולם.

זהו סיפורם של בני הזוג שוניצ'י וסאקו. שוניצ'י הוא מתכנת מחשבים חובב צילום. סאקו היא אשתו השניה. היא מנהלת חיים שגרתיים של עקרת בית, והיא גם אחראית על חידוש המלאי של מכונות לממכר סיגריות ומיני מזון, הנמצאות בבעלותם וממוקמות בצמוד לדירתם. בשנה המתוארת בספר סאקו בהריון. כדרכו של המספר, עובדה זו נגלית לקורא באקראי במהלך שיחה של סאקו עם אחותה, כשהאחות מציינת באכזבה שהריונה של סאקו עדיין לא ניכר עליה. למה באכזבה? הסבר נקבל אי-שם במחצית הספר, וזוהי דוגמא לעדינות שציינתי בפתח הדברים. הספר מתאר לכאורה חיים שגרתיים של זוג שגרתי, ובהדרגה ובנחת מקלף שכבה ועוד שכבה מהעור המכסה על הבשר המדמם שמחתח לפני השטח. כך, לדוגמא, נלמד על נישואיו הראשונים של שוניצ'י, ומתוך כך על היבטים באישיותו, רק במחצית הספר. נלמד על שברון הלב של אחותה של סאקו, שיסביר  את האכזבה הנ"ל, רק בשלב מאוחר, ונבין בדיעבד את כל מה שנקרא עד כה בדרך חדשה. אבל עד הסוף לא נדע דבר על עברה של סאקו. ההיכרות בין שוניצ'י לסאקו החלה חמש שנים לפני עלילת הספר. השניים התגוררו בדירות סמוכות, וכל לילה היה שוניצ'י שומע את סאקו בוכה. הבכי השתלט עליו, והוביל לקירבה ביניהם. למה בכתה סאקו? שוניצ'י לא שאל, ואנחנו לא נדע. לזה, בין השאר, התכוונתי בשונות התרבותית: בספר מערבי מן הסתם לא היה מסתורין שכזה נותר בגדר תעלומה.

בנוסף לעיסוק בזוגיות ובמשפחה, בפנימיות הפרטית של כל אחד מבני הזוג ובדינמיקה שביניהם, הספר – בעיקר דרך עיניו של שוניצ'י – עוסק בחיים בעידן המודרני. הלחץ התובעני שבעבודה, המרדף אחרי הכסף, התרבות האורבנית, המירוץ להישרדות, המסורת בעידן של חידושים. לנושאים האלה ניתן אמנם פחות מקום בספר, אבל אי אפשר בלעדיהם, כי הם משולבים לבלי הפרד בחיים הפרטיים שבתוך הבית והמשפחה, ושוניצ'י הוגה בהם לעתים קרובות. הטיפול בנושאים אלה גם הוא מעודן: שיחה פה, רמז שם. לפעמים דברים נאמרים מפורשות, בעיקר כשהדובר הוא חברו של שוניצ'י, לעתים הם מרומזים. בקטע שנחקק בזכרוני שוניצ'י שואל את סאקו אם היא יודעת למה נכחדו הדינוזאורים. היא עונה את התשובה המקובלת – בגלל נפילת מטאור – אבל לשוניצ'י יש הסבר אחר "כי הם התאמצו יותר מדי", ובתגובה שואלת סאקו "ולכן אתה רוצה להפסיק להתאמץ?". שוניצ'י מתקשה להסביר, אפילו לעצמו, איזו מסקנה הוא מסיק מדבריו.

הספר דורש קריאה מתוך תשומת לב. לכל משפט, לכל מילה, יש משמעות שלא כדאי לפספס. שום דבר לא נזרק כך סתם לאויר. לסיפור הרכילותי על השכנה המטורפת תהיינה השלכות בהמשך. למזג האויר יש השפעה על האוירה, ולאוירה יש השלכה על הלך הנפש ועל המעשים הנובעים ממנו. למרות שעל פניו הוא כאילו כתוב פשוט, שום דבר בו לא מובן מאליו ולא זניח. קריאה שניה, כך נראה לי, תעשיר את החוויה.

Funadomari made – Kyoichi Katayama

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום: אורלי הר-לוין

עיצוב עטיפה: אמרי זרטל

מלך עכברוש / ג´יימס קלאוול

MINOLTA DIGITAL CAMERA

ג´יימס קלאוול היה שבוי במשך למעלה משלוש שנים במחנה שבויים יפני בתקופת מלחמת העולם השניה. אלולא צוינה עובדה זו על הכריכה האחורית, סביר להניח שלא הייתי מנחשת שמדובר בחוויה אישית. העלילה אינה מסופרת בגוף ראשון, והתיחסות הסופר למסופר כמעט שאינה רגשית אלא תיעודית ושכלתנית.

זמן ממושך חששתי לפתוח בקריאה, כי לא מצאתי את הרגע המתאים להתמודד עם תיאורי החיים במחנה. תוך כדי קריאה מצאתי שאני מתחרטת על ההמתנה. הספר אכן מתאר את חיי המחנה, אבל לא זה נושאו המרכזי. עיקר הספר הוא השרדות השבוי כאדם, הווה אומר שמירה על כבוד הצלם האנושי בתנאים בלתי אפשריים. המחבר תוהה באמצעות גיבוריו האם זה "בסדר" לנסות "להסתדר" בכל דרך, ומה נעלה יותר – לשמור על עקרונות היפים לחיים נורמלים, או לשמור על החיים בכל מחיר.

בנוסף לעיסוק בשאלות קיומיות אלה, ובנוסף לתיאור עובדתי של חיי המחנה, הסופר מיטיב להעביר את רגשות השבויים – געגועים לעבר, התמודדות עם הבלתי נודע, טלטלות בין יאוש לתקווה, נפתולי הנפש בנסיון לשמור על שפיות.

בעיני שיאו הרגשי של הספר מצוי דווקא בחלקו האחרון העוסק בימים שלאחר שחרור המחנה. השתקפותם של המשוחררים בעיניהם של המשחררים ממחישה באופן מצמרר את תהליכי ההסתגלות שעברו השבויים, וזוועת המחנה מקבלת בכך ביטוי עקיף יוצא דופן בעוצמתו.

King Rat – James Clavell

הוצאת זמורה ביתן

1982 (1962)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

אש בעמקים / שוהיי אוקא

200px-fires_on_the_plains_hebrew_version

המספר הוא חייל בצבא היפני המובס בפיליפינים. מכיוון שלקה בשחפת, הוא נשלח אל בית החולים, כשבתרמילו מזון למספר ימים ורימון יד: בלי המזון אין לו סיכוי להתקבל לבית החולים, וכשייגמר המזון ייזרק משם. כשימצא את עצמו עזוב לנפשו הוא בהחלט מוזמן להפעיל את הרימון ולסיים את חלקו במלחמה.

כבר מן המשפטים הראשונים, ואחר-כך לכל אורכו של הספר, לא יכולתי להמנע מלחשוב שרק יפני יכול היה לכתוב אותו כך, באכזריות, בנוקשות ובקבלת הגורל שאנו נוטים לייחס ליפנים. אבל כשמקלפים את מעטה השונות, הספר הוא אוניברסלי, וחופר עמוק בשאלות של מוסר שעולות תדיר במצבי מלחמה. איפה עובר הגבול בין ירי צודק לרצח, מה מותר לעשות כדי לשרוד. וגם שאלות כמו ערך החיים וקבלת המוות ורצון חופשי.

מומלץ, אך מילת אזהרה: הסופר אינו חס על רגשותיהם הענוגים של הקוראים, והספר משובץ תיאורי פצועים ומתים על פצעיהם וקרביהם השפוכים.

הספר הזכיר לי ספר מצוין אחר אודות המלחמה– "לבדו ימות האדם" מאת דייויד הוארת. מקום אחר, תרבות אחרת, סיפור שונה לגמרי, אך המשותף לשניהם הוא היחיד בתוך המלחמה, וההיאחזות בחיים כשנדמה שאי-אפשר.

Fires on the Plain – Ooka Shohei

הוצאת עם עובד

1959 (1951)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

רקמת סתיו / טרו מימוטו

692777

עשר שנים לפני ההתרחשויות בספר התגרשו אקי ויסואקי. הסיבה לגירושין: יסואקי היה מעורב ב"התאבדות אוהבים" עם אשה אחרת. התאבדות אוהבים היא צעד דרסטי שנוקט זוג שאינו יכול לממש את אהבתו. האשה מתה, יסואקי ניצל. אקי אולי היתה סולחת, אבל בלחצו של אביה התגרשה. עשר שנים אחרי, והיא נשואה ואם לילד, היא פוגשת באקראי את בעלה לשעבר. המפגש מוליד התכתבות בין השניים, ו"רקמת סתיו" מורכב מן המכתבים.

ההתרשמות שלי מהספר אינה חד משמעית. הוא עורר בי התנגדות עמוקה תוך כדי קריאה, אבל במבט של אחרי אני רואה שדווקא אותן נקודות שהכעיסו אותי הן גם נקודות החוזק שלו.

שתי דוגמאות: האחת – לא האמנתי לשני הכותבים. לא נראה לי שאקי, כדוגמא, כותבת רק מתוך הצורך לקבל תשובות ולסגור מעגל. היא לא מאושרת בחייה, קשה לה עם בעלה השני המנוכר ועם בנה הנכה, וההתכתבות החשאית היא לדעתי סוג של חלון שהיא פותחת אל אפשרויות אחרות, כולל התרפקות על אהבה ישנה שאולי מעולם לא באמת התקיימה. תוך כדי קריאה הכעיס אותי חוסר הכנות שלה, אבל כעת אני חושבת שככה זה בעצם במציאות: אנחנו לא תמיד מודעים למניעים שלנו, מפרשים את עצמנו לא נכון, אפילו משקרים לעצמנו ובטח לאחרים. דווקא חוסר הכנות הופך את הספר לאנושי. כך גם מצדו של יסואקי: הוא טיפוס חלש שכל אחד וכל אחת יכולים לנהוג בו כבבובה על חוט, והוא לא באמת מודע למצבו. הוא מנסה להסביר את עצמו לאקי וגם לעצמו, אבל הרציונליזציה שהוא מייחס למעשיו לא משכנעת. שוב, כמה אנושי.

הדוגמא השניה – יסואקי כותב לאקי משהו בנוסח "תמיד היית צייתנית, ואני לא אומר זאת סתם כדי להחניף לך". אקי מצידה סבורה גם היא שצייתנות האשה היא בגדר המובן מאליו ומדרך הטבע. בצורה דומה היא מקבלת בהכנעה את מרותו של האב. השוביניזם שבתרבות היפנית, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר, גרם לי לחרוק שיניים. אבל שוב, במבט לאחור, זה בין השאר מה שהופך את הספר למעניין. אמילי נותומב ב"בחיל ורעדה" תיארה את התרבות העסקית והחברתית ביפן, אבל עשתה זאת במבט מהחוץ ובעמדה שיפוטית-מתנשאת. כשזה בא מבפנים, מסופר יפני שכותב את תרבותו, נקודת המבט הרבה יותר מעניינת והרבה יותר משכנעת באמינותה.

אם לסכם את הספר במילה אחת הייתי בוחרת ב"אנושי". בהחלט שווה קריאה.

 

Kinshu – Teru Miyamoto

הוצאת מודן

2010

תרגום מיפנית: דורון ב.כהן