תגית: כרמל

רציתי ספר קליל, משהו משעשע, ובחרתי ב"ראש גזר". היה זכור לי שהוא ספר ילדים-מבוגרים, ותכננתי בגמר הקריאה להעביר אותו לאחייני. זה לא יקרה. שימשיכו אחייני להאמין, כל עוד ניתן, שהורות היא אחריות קדושה שאנשים נוטלים על עצמם ועומדים במחויבותם.

ז'ול רנאר היה הבן הצעיר לאחר בת ובן. כשנולד הוריו כבר היו במצב של ניכור הדדי בלתי הפיך אחרי שנים של מריבות. האב מיעט לדבר בבית, וכמעט לא דיבר עם ילדיו. האם הפנתה את כל כוחותיה הסדיסטים כלפי ז'ול. "ראש גזר" מתאר משפחה דומה למשפחתו של רנאר. הפרטים אולי אינם זהים אחד לאחד, אבל על מידת הזהות תעיד העובדה שרנאר ביומניו הפרטיים התייחס אל בני משפחתו הביולוגית בשמות שנתן לגבורי "ראש גזר".

זהו סיפור עצוב על ילד שהתנועה האינסטינקטיבית שלו למראה אמו היא הרמת זרועו להגן על פניו ממכה. ילד שמרגיש מכוער ולא מוצלח, משום שאינו מצליח לרצות את הוריו. ילד שהוריו משתמשים בו כפיון במשחקי התיעוב ההדדי שלהם. הספר בנוי מ-49 סיפורים קצרים, שמתארים כל אחד סצנה בחייו שמשקיעה אותו יותר ויותר בתוך האומללות. הוא מתאר גם מקרים שבהם הוא עצמו הפגין סדיזם כלפי חלשים ממנו, ונשבר הלב על ילד תמים שמדרדר שלא באשמתו למחוזות כאלה.

איך קיבל הספר הזה תדמית קלילה של סיפור על ילד שובב – נשגב מבינתי.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יהושע ישועה.

אני מעתיקה לכאן את אחד הסיפורים, המדגים את רוח הספר, וכמובן ממליצה על הספר כולו:

קצת תיאטרון

תמונה ראשונה

מדאם לפיק: לאן אתה הולך?

ראש גזר (הוא ענב את עניבתו הטובה ביותר וירק על נעליו עד שכמעט טבעו): אני הולך לטייל עם אבא.

מדאם לפיק: אני אוסרת עליך ללכת, אתה שומע אותי? ולא… (ידה הימנית נסוגה כאילו בשביל לתפוס תנופה)

ראש גזר, בקול נמוך: מובן.

תמונה שניה

ראש גזר (מהרהר ליד האורלוגין): מה אני בכלל רוצה, בסך הכל? להמלט ממכות. אבא נותן לי פחות מאמא. אני עושה חשבון פשוט. הפסד שלו!

תמונה שלישית

מסיה לפיק (הוא מחבב את ראש גזר אך אינו מטפל בו אף פעם, תמיד מתרוצץ בכל הארץ, טרוד בעסקיו): בוא נלך!

ראש גזר: לא, לא, אבא.

מסיה לפיק: מה זאת אומרת לא? אתה לא רוצה לבוא?

ראש גזר:כן, בטח! אלא שאני לא יכול.

מסיה לפיק: למה? הסבר את עצמך. מה קרה?

ראש גזר: לא קרה כלום אבל אני נשאר.

מסיה לפיק: אה! כן! שוב אחד השגעונות שלך! איזה חיה קטנה אתה! אי אפשר לדעת מה אתה רוצה. כן רוצה לא רוצה.תשאר, ידידי, ותייבב לך כאוות נפשך.

תמונה רביעית

מדאם לפיק (מקפידה כתמיד על מנהגה לצותת מאחורי כל דלת, כדי לשמוע טוב יותר): מסכנצ`יק שלי! (וכמו מנחמת, מעבירה ידה בשערותיו ומורטת אותן). הנה כולו טובל בדמעות, כי אבא שלו… (היא מרימה עיניה אל מסיה לפיק) רצה לקחת אותו למרות רצונו. אמא שלך לא היתה מענה אותך באכזריות כזאת. (בני הזוג לפיק, האב והאם, מפנים את גבם זה לזה).

תמונה חמישית

ראש גזר (בתוך הארון. שתי אצבעות בתוך פיו, אחת בודדת בתוך אפו): לא כולם יכולים להיות יתומים.

Poil de Carotte – Jules Renard

הוצאת כרמל

2000

תרגום מצרפתית: נורית פלד-אלחנן

אבישי כ"ץ, מחבר הספר, החל את דרכו בצה"ל בגיל 17, כשבחר להקדים את גיוסו כדי לעזוב את בית הוריו. הוא היה אז נער שנשר מהתיכון, ולכאורה נידון להיות עובד כפיים מן הדרגה הנמוכה ביותר. בצבא התגלו כישוריו וכן האמביציה החזקה שלו: הוא הגיע מהר לקצונה, למד אדריכלות בטכניון, וסיים את שרותו בתפקיד קצין הנדסה ראשי.

"חיילי שוקולד" הוא ספר לא נעים לקריאה, שכן הוא מלא באישיותו של המחבר על חשבון הסיפור שהוא בא לספר. בעיניו (אני לא מכירה אותו אישית, אך כך הוא מצטייר בספר) בעת חלוקת החוכמה הוא זכה ברובה, כמה פירורים ניתנו לאלה שתומכים בו, והאחרים סובלים מאווילות עיקשת. מי שאינו חושב או מתנהל כמוהו הוא חיוור במקרה הטוב ומלא בולשיט במקרה הרע. תפיסת העולם, הבאה לידי ביטוי בספר, היא של שחור-לבן ללא גווני ביניים – או שאתה חכם ורגיש כמוני, או שאתה טיפש מרושע ראוי לגנאי. גישה מאוד מקוממת, שבעיני הורסת את הספר. גם כשהוא מעביר ביקורת על עצמו, בעיקר על הנטיה שלו להתקפי כעס, הוא מוצא אשמים – בעיקר אמא שלו. בעיני זה קצת פתטי כשגבר בסביבות גיל 70 עדיין מתחשבן עם אמו שמתה לפני שנים רבות, אבל מכיוון שדמות המופת בחייו הוא הפסיכולוג השנוי במחלוקת דוד רודי, אפשר אולי להבין את השנאה המתמשכת, ואת חוסר היכולת לשים את העבר מאחור.

כשאבישי כ"ץ היה תלמיד תיכון, והישגיו היו בשפל, מנהל התיכון קרא לו לשיחה, ואמר שלדעתו הוא אינו מתאים ללימודים עיוניים וכדאי שיבחר לעבור לבית-ספר מקצועי. את העלבון הזה הוא לא שכח, את המנהל הוא עדיין שונא, והשיחה הזו הפכה לכוח מניע בחייו. על זה יש לי שני דברים לומר: האחד – לך קרא את "איש ליד מכונה" של סטף ורטהיימר, ותפנים שהכיוון המקצועי הוא לא עלבון. השני – די, הוכחת את עצמך לעצמך ולאחרים בכל כך הרבה דרכים, הגיע הזמן להרפות.

מטרת הספר, כפי שהמחבר מעיד, היא להראות לנערים כמוהו שכל האפשרויות פתוחות בפניהם. אחד הפרקים הטובים בספר עוסק בתקופה שבה היה מפקד בסיס ההדרכה של חיל ההנדסה, ובעיקר הפרק מתוכו העוסק בטיפול במחזור מאי, שבו רוכזו בעלי קב"א נמוך. התפיסה שלו, שאפשר לקדם גם את החיילים האלה, וההצלחה לצמצם את שיעורי הנשירה מן הטירונות, ראויות לכל הערכה.

חיל ההנדסה אינו זוכה לאותה תהילה כמו הצנחנים, חיל האויר, וחילות אטרקטיבים אחרים. כ"ץ מראה בספר שגם חיל אפור לכאורה הוא חיל מקצועי ולוחם, צועד עם הקידמה הטכנולוגית, ומהווה חוליה שאי אפשר בלעדיה. הפנית הזרקור אל החיל הזה היא מעשה מבורך. כש"מנקים" מן הספר את כל ה"אני, אני", מתגלה החיל עצמו, ויש לו במה להתפאר.

אי אפשר להתייחס אל הספר הזה מן הבחינה הספרותית. יש בו ליקויים רבים, כמו חזרות על ביטויים ועל משפטים, חוסר איזון בין מה שחשוב למה שלא, עריכת פרקים לא הגיונית, ועוד. זהו ספר זכרונות אישי, שמשקף את מה שחשוב בעיני כותבו, לא בהכרח את מה שיכול להיות חשוב בעיני הקורא. לצערי, הוצאת כרמל, הוצאה איכותית בדרך כלל, הוציאה מתחת ידיה ספר שעבר הגהה רשלנית ביותר, ונותרו בו שגיאות מביכות. מצד שני, הספר, כאמור למעלה, מאיר את חיל ההנדסה, ומוכיח שכל האפשרויות פתוחות בפני מי שבאמת רוצה, ובנוסף הוא מציג אדם שידע לחשוב מחוץ לקופסה ולהתעקש על דרכו, ובשלושת ההיבטים האלה יש בו ענין.

הוצאת כרמל

2011

ההתרשמות הראשונה שלי היתה שנושאו המרכזי של הספר הוא ההזדקנות. זהו סיפור חייה של הגר שיפלי בת ה-90, המתגוררת עם בנה וכלתה. מצב בריאותה מתדרדר, כלתה המטפלת בה במסירות גם היא כבר לא צעירה, ובעצה אחת עם הבן הם מחליטים להעביר את הגר לבית אבות. הגר, אשה קשה, מספרת את סיפור ימיה אלה, ובמקביל גם את קורותיה בעבר. תהיתי כיצד יכולה סופרת בשנות ה-30 לחייה להכנס כל-כך במדויק לעורה של בת 90, ובאחרית הדבר לספר מצאתי דברים שכתבה לחברתה במהלך העבודה על הספר: "את הטיוטה הראשונה כתבתי כאילו הגברת הזקנה מכתיבה לי את סיפורה… ועכשו אינני יודעת אם אפשר לסמוך ככה על התת מודע, או שמא הכל אשליה שיש לה מובן בעיני, אבל קורא אחר יראה בה סיפור פשוט מדי ובלתי אמין". תנוח דעתה של לורנס: הסיפור אינו פשוט, והוא בהחלט אמין.

מאותה אחרית דבר למדתי כי לספר היבטים נוספים. אחד מהם אפילו לא הייתי קרובה לנחש, לא משום שהוא אינו מהותי בספר, אלא משום העדר ידע מוקדם. מסתבר שגם לקנדה דור מייסדים משלה, ויחסיהם עם צאצאיהם מורכבים ומסובכים: "דומה כי קודם שכתבתי את "מלאך האבן" לא הבנתי כמה מורכבים היו רגשותי כלפי דור המייסדים, כמה קשה היה לקבל את הסמכותנות שלהם, את חוסר הגמישות שלהם, את חששם להראות אהבה, ואת להיטותם לזרוע כעס. ועם זאת הם יישבו והפריחו שממה. הם הצליחו להתקיים ולשרוד, ועל כך נתונה להם הוקרתי ואהבתי".

הספר, מסתבר, נוגע גם במעמד האשה. הבחנתי בכך פה ושם, אם כי הגר דווקא אינה דוגמא למי שבעיות מגדר פגעו בה. כך לדוגמא היא נישאה למי שבחרה בו בניגוד לדעת משפחתה, עזבה כשהרגישה נרמסת. אמנם כשזכתה ללימודים גבוהים היה זה בקולג` לנשים, בו הוכשרה להיות מארחת טובה ועקרת בית למופת, אבל אחיה לא זכה ללמוד כלל, אלא גויס לעבודה בעסק המשפחתי. כך שכך הנושא הפמיניסטי די נדחק לשוליים, למרות שבער בעצמותיה של הסופרת. מתוך אחרית הדבר: "במאמר המבהיר את עמדותיה אומרת לורנס שכתיבתה היא פוליטית, באשר היא ניזונה ממודעות חברתית עמוקה, מרגשות אנטי-אימפריאליסטים ואנטי-קולוניאליסטים חזקים, ומהכרה גוברת באוזלת ידן של נשים, ובנטיתן לקבל תכתיב גברי באשר לזהותן".

עפ"י לורנס, הנושא המרכזי הוא פגע הגאווה: "מה שרציתי להבהיר באמצעות הגר הוא שהעוצמה והגאווה יכולות להוות מפגע קשה". הגר, בגאוותה, שמה לעצמה רגליים שוב ושוב, תוך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים. בערוב ימיה, כשנפקחות עיניה במידה מסוימת, היא כועסת על אלוהים "על שנתן לנו עינים, אבל כמעט לעולם לא כושר ראיה".

תהליך ההזדקנות, ההתקבעות המתלווה אליו, התלות הגופנית ואי היכולת להשלים איתה, והיחסים המורכבים עם הסביבה ככל שההזדקנות מואצת – כל אלה מתוארים להפליא בספר. הגר הזכירה לי במידה רבה את גיבורת "בדרך אל החתולים" של קנז: שתיהן קשות, גאוותניות, במידה רבה לא נעימות, ושתיהן מעוררות בו-זמנית רגשות אנטי ורגשות חיבה וחמלה. סיפורי העבר גם הם מסופרים בכשרון רב, ופורשים תמונה מעניינת של קנדה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20, תוך התמקדות, כאמור, בפגע הגאווה.

The Stone Angel – Margaret Laurence

הוצאת כרמל

2006 (1964)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

אני מניחה שהספר היה חדשני בתקופתו. היום הרעיונות המרכזיים בו ידועים ולעוסים. "גן עדן לאשה" הוא שמה של חנות כל-בו גדולה בפריז, בעידן בו החנויות הגדולות החלו לנגוס עוד ועוד מנתח השוק, ומוטטו את המסחר הזעיר. בזמנו הוא היה יכול להיות ספר חובה למפרסמים ולמשווקים: הוא עוסק בטריקים הפרסומיים שבעל העסק נוקט כדי למשוך לקוחות, במלחמת מחירים, בדרכים המפתות ביותר להציג מוצרים (לדוגמא, מוצרים במחירי מציאה בכניסה, כדי לגרום ללקוחות להכנס, או סידור המחלקות בסוג של מבוך, כדי לגרום להן לעבור בכולן). לכאורה נושא משעמם, אבל לאמיל זולא היה עט קסום, שהצליח להפוך אפילו נושא כזה לקריא ולספרותי.

גיבורת הספר היא נערה עניה שמגיעה מן הכפר לעיר עם שני אחיה אחרי מות הוריהם, ומנהלת מלחמת הישרדות כדי לשמור על חיים הגונים ולהתפרנס בכבוד. בניגוד לספריו האחרים, כמו ז`רמינל וז`ראבז, זולא ניאות להעניק לה את גמולה על תמימותה ועל נחישותה.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר לוקה בסטראוטיפיות מסוימת, לדוגמא בתיאור קהל הלקוחות, אבל בהרהור שני אני רואה את המגוון שהוא יצר בתוך הקהל, וחוזרת בי.

הליקוי היחיד שמצאתי בספר הוא בחזרות רבות, אבל רוב החזרות תורמות עוד משהו קטן לעלילה, כך שבשורה התחתונה הן לא באמת מפריעות.

מומלץ, ברור. אמיל זולא לא מאכזב.

Au Bonheur des Dames – Emile Zola

הוצאת כרמל

2006

תרגום מצרפתית: עדה פלדור

אניה וקארין, נשים על סף ההזדקנות, הן חברות מילדות. אי אפשר לתאר שתי נשים שונות יותר זו מזו: אניה מרחפת, קארין עם שתי רגלים על האדמה. אניה חלשה, קארין חזקה. אניה כולה רגש, קארין כולה תבונה. אניה אובדת, קארין בשליטה מלאה. 

כך מעידה אניה על עצמה: "הזיכרון שלי אינו תופס את פשר הזמנים, העבר וההווה שניהם נוכחים וערים בו גם יחד, וביחס לעתיד אין לי בכלל מושג. אני בגיל מתקדם, על מפתן הזיקנה, אך תמיד נשבר בתוכי מה שנבנה בדמי עמל, אין בו די לי או למה ששולט בי".

קארין מספרת: " בחורף שעבר השתתפתי בקורס לשליטה בחיים. הקורס עניין אותי, ולא היה אכפת לי ששאר המשתתפים צעירים ממני. עניין אותי איך אפשר ללמד שליטה בחיים, לא התעניינתי במיוחד בתועלת שאפיק מהקורס, ואכן לא זכיתי שם לגדולות ונצורות. החיים הרי ממילא היו בשליטתי".

הספר מתרחש במשך שנה, ומסופר מפיהן של השתים. עיקרו הקשר ביניהן. המונולוג של אניה משתרע בין העבר הרחוק וההווה, ועולה ממנו היחס האמביוולנטי שלה כלפי קארין – היא זקוקה לקארין לצידה, ובו-זמנית היא פוחדת ממנה. היא משלה את עצמה שהיא יכולה להתנתק, אבל אין לה הכושר להסתדר לבדה. המונולוג של קארין מעוגן בהווה, וממנו אנו לומדים עד כמה החלוקה לחזקה מול חלשה היא לא חד משמעית. קארין אכן חזקה ובשליטה, אבל היא כנראה זקוקה לאניה החלשה לצידה. טוב להיות חזקה, אך יש לזה מחיר: כשקארין זקוקה לעזרה, אין לה מושג איך לבקש אותה. היא שולחת רמז שאניה תופסת בשכלה, אך איכשהו מתעלמת ממנו כי אין לה כלים לספק תמיכה. 

הדינמיקה בין השתים היא לב הספר. סביב הציר הזה עולות שאלות של זכרון ושיכחה, אחריות, אשמה ועוד. לטבע יש מקום מרכזי בעלילה, והשפעתו על הלכי הרוח, בעיקר של אניה, דרמטית. בניגוד לספרים כמו "שנת הארנב" ו"החבל", שהם לטעמי פינים מובהקים, הספר הזה – כמו גם "שיבת הבן" של אותה סופרת – אוניברסלים. אמנם הספר מעוגן עמוק בנוף הפיני, אבל הנושא והמסרים חוצי גבולות.

הספר פותח כר נרחב לדיון בשאלות רבות, אבל מחשש לספוילרים אסתפק במעט שלמעלה. 

המשכתי לחיות את הספר גם לאחר שסיימתי אותו ועברתי לספרים אחרים. בעבורי זוהי עדות לספר טוב ומשפיע, ואני ממליצה עליו בחום.

Lohikäärmekylpy – Eeva Tikka

הוצאת כרמל

2000

תרגום מפינית: רמי סערי