תגית: כתר

בנסיון ראשון לקרוא את הספר הגעתי לעמוד 30 בערך. הנחתי אותו בצד, ואחרי פרק זמן סביר התחלתי שוב מהתחלה. בחירוק שיניים ובדילוגים הצלחתי למשוך כעשרים עמודים מעבר למעצור של הקריאה הראשונה. החלטתי שדי.

אנשים סביב גיל שלושים, בעלי מנטליות שמשלבת תלישות ותהיות של גיל העשרה עם סופניות גריאטרית נטולת עתיד, לא מדברים אלי בכלל. כאלה הם שניים מגיבורי הספר, שמופיעים בעמודים שקראתי, מין היפים בסגנון תחילת האלף בלי החן של שנות ה-60. בארט, הומוסקסואל שלא מצליח להחזיק מעמד במערכות יחסים, ולא מצליח לפרנס את עצמו ולכן גר אצל אחיו. והאח, טיילר, מוסיקאי כושל, שחי בסגנון זרוק עם חברתו הגוססת, מסניף שורות (כל אחת מהן, כך הוא מחליט, היא השורה האחרונה), ומנסה לכתוב שיר לחברתו. בהמשך, כך קראתי מחוץ לספר, נתוודע גם לחברה ולשכנה. מכיוון שלא קרה כלום באותם דפים ראשונים, למעט הגיגים שלא עניינו אותי כהוא זה, ומכיוון שכתוצאה מכך הספר לא זז, וגם נסיון לקרוא בדילוגים לא צלח, כמעט אמרתי נואש. קראתי את העמודים האחרונים בספר, אולי הם יעוררו את סקרנותי: מסתבר שיש התפתחויות, אבל הספר עדיין חופר, וכנראה עושה כך כל הדרך בין ההתחלה לסיום. נטשתי.

The Snow Queen – Michael Cunningham

כתר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

עושה רושם שבשנים האחרונות ספרים אודות אנשים זקנים הפכו לאופנה. חלקם עוסקים בכאב בבעיות של מחלות ושיכחה, כמו "אליזבת איננה" ו"חייו השניים של אברם פוץ", אחרים משגרים את הזקן למסע רוחני-פנימי שנועד לסגור מעגלים, כמו "המתיקות שבשכחה", או מוציאים אותו מן המשבצת של חוסר האונים והתשישות, ומשגרים אותו למסע פיסי, כמו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון", ו"המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". "אטה ואוטו וראסל וג'יימס" מצטרף לאופנה זו.

אטה בת ה-83 משאירה יום אחד פתק לבעלה אוטו, ובו היא מודיעה לו שיצאה לדרך כדי לראות את הים. היא לוקחת איתה ציוד מינימלי, וכן פתק בו רשומים שמה ושמות בני משפחתה, למקרה שתשכח מי היא. אוטו לא יוצא לחפש אחריה. הוא נשאר בבית, מעביר את ימיו בכתיבת מכתבים אל אשתו, מכתבים שאין לו בעצם לאן לשלוח, וביצירת דמויות מעיסת נייר. מי שכן יוצא לחפש את אטה ולהחזיר אותה הביתה הוא ראסל, שכן וחבר קרוב. במקביל לתיאור מסעה של אטה,  כשרק ג'יימס הקויוט נלווה אליה, מגוללת העלילה את קורותיהם של שלושת החברים, החל בילדותם, עבור בהיכרותם כשאטה התמנתה למורה בתיכון בו למדו אוטו וראסל, דרך חוויות מלחמת העולם השניה, וכלה בהווה. באמצעות חייהם הפרטיים של השלושה מתוודע הקורא לחיים בקנדה הכפרית של המחצית הראשונה של המאה ה-20.

למרות ההומור השזור בתיאורי המסע האבסורדי, הספר סובב סביב הכאב. חיי השלושה מושפעים עמוקות מחוויותיהם במלחמת העולם השניה. אוטו שהתגייס חווה ישירות את טראומת אובדנם של חברים. ראסל, שבשל נכותו נותר בבית, התאהב באטה, אך נותר בצד עם שובו של אוטו. ואטה, שחוותה את הריחוק מאהובה, ואת משולש האהבים עם ראסל, חיה כעת, בשנותיה המתקדמות, את הטראומה של אוטו. בשלב מסוים הפתק שלקחה איתה כבר אינו מסייע לזכרונה, ובראשה היא ואוטו הם אותו אדם. לא בכדי בחרה לצאת למסע דווקא אל הים, כי בים איבד אוטו את החבר הקרוב מכולם.

"אטה ואוטו וראסל וג'יימס" הוא ספר רגיש ונוגע. יחד עם זאת הוא ספר שמתנהל יותר מדי על פני השטח, עם המון חורים בעלילה. לעומת הפירוט הרב בו מסופרים פרקי הילדות והנערות, על הבגרות לא נאמר דבר וחצי דבר, והחוסר הזה ניכר כשמנסים להבין את הדמויות לעומק, לגשר על פער השנים בין אז לעכשו, ולהבין את העכשו לאור כל מה שקרה לפניו. בשל החוסרים הללו, זוהי המלצה מסויגת.

Etta and Otto and Russell and James – Emma Hooper

כתר

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

כותרת משנה: תולדות הזיהוי הפלילי

נייג'ל מקרירי, שוטר לשעבר ויוצר סדרות דרמה בהווה – ביניהן "עדות אילמת" ו"תעלולים חדשים" ב-BBC  – מתאר בספר את התפתחותו של הזיהוי הפלילי. פענוח מקרי פשע, שבעבר הסתמך על הודאות של חשודים שנחקרו בעינויים, או על שילוב של עבודת שטח עם מזל ועם שכל ישר של החוקרים, הפך במהלך השנים למבוסס טכנולוגיה ומדע. משיטות זיהוי המבוססות על מאגר מדידות ידניות ועד לזיהוי על פי דנ"א, הזיהוי הפלילי צעד יד ביד עם התפתחויות המדעים.

משפט המפתח בספר הוא ציטוט של המדען אדמון לוקאר (1877 – 1966): "כל מגע משאיר עקבות". כל אחד מפרקי הספר עוסק בתחום אחד מתחומי המז"פ, ובדרך בה מזוהים העקבות הללו: "זהות" סובב סביב זיהויים של הקורבנות ושל החשודים, ועיקרו טביעות אצבע וקלסתרונים מפורטים. בליסטיקה עוסק בממצאים שמקורם בכלי הנשק שבהם נעשה שימוש במהלך הפשע. "דם", כשמו, מתאר את התפתחות המדע שמאפשר זיהוי סוגי דם, ודוחה טיעונים שרווחו פעם מבלי יכולת להפריכם מסוג "זה כתם צבע", או "זה דם של בעלי חיים". "עקבות בזירת הפשע" היה מן הסתם הפרק החביב על שרלוק הולמס, שכן הוא עוסק באפשרות להסיק את המסקנות מרחיקות הלכת ביותר מן הממצאים הפעוטים ביותר. הפרק הקרוי "גוף" מתאר את המסקנות שאפשר להסיק מן הגופות עצמן. "רעלים" הולך אחור בזמן יותר מכולם – הרעלה היתה אמצעי פשוט ופופולרי להפטר מאנשים בלתי רצויים, וספרים העוסקים בשיטת רצח זו נכתבו כבר במאה השניה לפני הספירה. הפרק המסיים, "די-אן-איי", מתאר את שיטות הזיהוי המתוחכמות של ימינו.

הזיהוי הפלילי נשען על תחומי מדע רבים, בהם כימיה, אופטיקה, ביולוגיה, גנטיקה, גיאולוגיה ועוד, ומבלי להכנס יותר מדי לפרטים הטכניים הסופר מתאר כיצד התפתחות המדעים דחפה קדימה את אמנות הזיהוי. הספר משובץ במקרי פשע רבים ברחבי העולם לאורך כמה מאות שנים, מקרים שפענוחם כשל בשל חוסר באמצעי זיהוי מספקים, וכאלה שהיוו ציון דרך בהתפתחות הזיהוי הפלילי. בשל תאורי המקרים האלה הספר יוצא מתחום העיון היבש אל התחום הסיפורי, ומשלב יפה בין השניים. אני מחבבת ספרים שמתארים מאבק היסטורי להשיג עוד ועוד ידע, ולשפר עוד ועוד את היכולת האנושית, צעד אחר צעד, ו"עדים אילמים" הוא ספר מן הסוג הזה.

בשורה התחתונה: מעניין.

Silent Witnesses – Nigel McCrery

כתר

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

הספר נפתח בפרנקפורט ב-1964, בעיצומו של משפט אושוויץ השני. היינר רוסק, אוסטרי שהיה אסיר פוליטי, ושרד כשלוש שנים במחנה, נקרא להעיד במשפט. העומס הרגשי, יחד עם מצבו הגופני הרעוע, גורמים לו להתמוטט במסדרון בית המשפט, ולנה, מתורגמנית העובדת במקום, חשה לעזרתו. היינר בשנות הארבעים לחייו, לנה צעירה ממנו בעשור. הוא אוסטרי, שאינו מסוגל לשאת את חברתם של גרמנים, היא גרמניה ילידת דנציג (גדנסק), שמשפחתה היגרה לשווייץ עם פרוץ מלחמת העולם. המלחמה לא הותירה בהלנה עקבות, היינר מתמודד יום יום ושעה שעה עם עומס זכרונותיו. החיבור ביניהם נראה בלתי אפשרי, והיינר מתייחס לכך כשלנה מבקשת ממנו לבוא לגור איתה בגרמניה:

אני חייב לחזור ולהגיד: אני לא יכול לחיות בגרמניה […] אתם לא רוצים לדעת מה ראיתי, אתם רוצים להבין את הפושעים ולברר אם גם אתם הייתם מסוגלים להפוך למפלצות. אתם מבררים את הרקע לרוע ומגלים הורים דפוקים, ילדים שאולפו לציית, והכל מסתדר, הרע נובע מהרוע, ואתם נרגעים.

קשה לחיות עם היינר, שעוסק באובססיביות בזכרונותיו, מתקשה להחזיק מעמד בעבודה סדירה, סובל ממחלות, ומציג לכל אורח מזדמן את קומץ אפר הגופות שהוא שומר אתו. אחרי המלחמה נישא לאהובתו מנוער, ואף נולדה להם בת, אך האשה לא יכלה לשאת את חוסר היכולת ואת חוסר הרצון שלו להניח לעבר בעבר, ועזבה אותו. לנה, למרות הקשיים, חיה לצדו בטוב וברע לאורך שנים. האהבה ביניהם היא אחד ההיבטים המרגשים של הספר, והיא שזורה ללא הפרד במטענים הבלתי אפשריים שהיינר נושא אתו.

הספר נחלק לשלושה חלקים. הראשון מתרחש, כאמור, בשנות ה-60 על רקע משפט אושוויץ השני. בניגוד למשפט הראשון, שנערך סמוך לסיום המלחמה בכפוף לחוק הבינלאומי של פשעים נגד האנושות, המשפט השני התנהל בגרמניה תחת החוק הפלילי המקומי, מה שגרם תסכול רב לעדים. העונשים שהוטלו על הפושעים היו בחלק מן המקרים בלתי הולמים, חלקם אף חמקו ללא עונש. היינר נואש מן התקווה לצדק, מזועזע מטיעוניהם של הנאשמים, מהעדר תחושת אשמה מצדם:

את נאומי הסנגור הכוכב לאטרנזר קרא היינר לאט ובקול רם, כדי להבין את הזוועה. הסלקציות לא הגבירו את מעשי הרצח, הן עצרו בעדם. היטלר נתן את הפקודה להרוג את כל היהודים, את כולם, ומי שמיין ושלח אותם לעבודה, כלומר, לא שלח את כולם לתאי הגז, הקטין את מספר הקורבנות […] הרוצח כמציל חיים.

הוא רצה לשרוד את המחנה כדי להיות עד. הוא שרד את המחנה – מה היה הטעם? הפושעים נשפטו, ריצו את עונשיהם בלי להתחרט, בלי תובנה, בלי להזדעזע ממה שעשו.

חלקו השני של הספר מתרחש בשנות ה-80 על רקע הממשל הצבאי בפולין וצמיחתה של תנועת סולידריות. היינר ולנה מגייסים תרומות, ונוסעים במשאית עמוסת מזון, תרופות ובגדים, לפולין, כדי לסייע לניצולי הנאצים הסובלים ממחסור. הסופרת עצמה השתתפה במאמץ הזה, והתיאורים מבוססים על סיפוריהם של אנשים שהכירה.

בחלקו הראשון של הספר נחשפנו לחוויותיו של היינר באושוויץ. בחלקו השני אנו מתוודעים לחבריו מן המחנה, ולמה שעבר עליהם. תיאורי הזוועות קשים לקריאה, גם אם הם מסופרים בעובדתיות יבשה. לכל אחד מן הניצולים דרך התמודדות משלו. אנו מכירים את סופיה עדינת הנפש שאיבדה את שפיותה, את מייטק, שיצא מן המחנה דק כגבעול, והתמכר לספורט, את סטניסלב שהפך לשחקן המציג את התנסויותיו הנוראות על הבמה, וחסרים נוספים.

בחלקו השלישי של הספר היינר כבר בן שבעים, ומסיבות בריאותיות השניים עוברים לגור במקום חדש. היינר מתבקש על ידי הכומר המקומי לשאת דברים בפני קהל המתפללים בערב חג המולד, וכדרכו, למרות התנגדותה של לנה, הוא מספר על חג המולד המזעזע באושוויץ ב-1942. לקהל המשותק הוא אומר: המסר צנוע. אנחנו עצמנו קובעים אם מלאכים אנחנו או שטנים.

אסכם במילותיה של הפסיכואנליסטית מרגרטה מיצ'רליש, שכתבה אחרית דבר לספר: זה שהדבר קרה אומר שהוא יכול לקרות שוב […] החובה הארורה שלנו אחרי אושוויץ היא לעולם לא לשכוח.

Dar Schrecken Verliert Sich Vor Ort – Monika Held

כתר

2014 (2013)

תרגום מגרמנית: דפנה עמית

"רשימת אוקטובר" מתנהל מהסוף להתחלה. הפרק הראשון בספר הוא בעצם האחרון, ובו נכנס אדם לחדר, שבו יושבת אם חרדה לגורל בתה החטופה, ומאיים על האם. הפרק השני, שהוא בעצם הפרק הלפני אחרון, מתאר מה ארע זמן קצר קודם לכן, וכן הלאה. הפרקים ממוספרים בהתאם – הפרק האחרון בספר הוא מספר אחת.

החזקתי מעמד בערך ארבעה פרקים, אבל הספר ייגע אותי כבר מתחילתו. נראה לי שבעיני הסופר לא התוכן הוא העיקר אלא הטריק, והוא מותח אותו ודש בו עד זרא. ניסיתי למשוך הלאה, כדי לא לכתוב את הסקירה שהתחייבתי לכתוב על סמך פרקים מעטים כל-כך, אבל כשמצאתי כשל תוכני – בפרק מסוים האם אינה יודעת משהו, ובפרק שאחריו, שהוא בעצם הפרק שלפניו, היא כן יודעת – החלטתי שעד כאן. במאמץ אחרון להיות הוגנת עברתי לפרק האחרון, שהוא בעצם הראשון, מתוך מחשבה שאולי קריאה כרונולוגית תשפר את החוויה, אבל לא. פשוט השתעממתי.

The October List – Jeffery Deaver

כתר

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

"האפשרות השלישית" מקבץ יחד 21 סיפורים, חלקם נכללו בקבצים קודמים של הסופרת. כל הסיפורים סובבים סביב חווית השואה, וכפי שהסופרת אומרת: "השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר". עדה פגיס, ילידת פולין 1932, נמנתה עם היהודים שבחרו בתחילת המלחמה לברוח למזרח פולין שבשליטת ברית המועצות (עדויות רבות בנושא זה נכללו בספר "בערפל הנדודים" בהוצאת יד ושם). בשלב מסוים הציעה ברית המועצות לפליטים לוותר על אזרחותם הפולנית, ואלה שבחרו לא לעשות זאת הוגלו מזרחה. עדה פגיס, יחד עם אמה ואחותה, עברו את המלחמה בסיביר. האם מתה מטיפוס, ושתי האחיות התאחדו לאחר המלחמה עם אביהן ועלו לארץ. עדה פגיס רואה עצמה בת מזל: "עברתי ‘שואה לוקסוס‘. זה לא הדבר עצמו. בכל זאת, עברנו את שנות המלחמה ברוסיה. היה רעב נורא, ואנשים מתו ממחלות – אבל לא רצו להשמיד אותנו. השואה שלי היא בעירבון מוגבל בלבד". עדה פגיס היא אלמנתו של דן פגיס, ניצול שואה וחוקר שירת ימי הביניים היהודית, שמוכר לציבור הרחב בעיקר בזכות שירו "כתוב בעפרון בקרון החתום".

סיפורי "האפשרות השלישית" מבוססים רובם ככולם על התנסויותיה של הכותבת, אך הם אינם ביוגרפים. הסיפורים מסופרים מנקודות ראיה שונות: בסיפור הראשון המספרת היא ילדה יהודיה בפולין, שמצפה למלחמה בתקווה שבשזכותה יפסיקו להציק לה במגרש המשחקים. בסיפור אחר אם ובנה, שנחלצו מהמחנות בסיביר, מנסים לתפוס מקום ברכבת שתוביל אותם למקום בו יוכלו לאכול כהלכה. סיפור נוסף מתרחש בבית אבות, שם מהרהר אחד מדרי המקום באפשרות לכתוב את זכרונותיו מאותה תקופה. לפעמים הסיפורים מתרחשים תוך כדי המלחמה, לפעמים המלחמה היא זכרון שיש ללמוד לחיות אתו. את כל הסיפורים מאפיינת לשון מאופקת, והם מכילים רק את מה שבתמציתם, בלי להתפזר לכיוונים נוספים, חלקם מסתיימים בחטף כשהנושא המרכזי מוצה, משאירים את הקורא עם רצון לדעת מה קרה אחר-כך.

אני חייבת להודות שבשלב מסוים התחלתי להשתעמם, וכשסיימתי את הספר שקלתי להמנע מכתיבת סקירה, כי לא נראה לי ראוי להכתיר כמשעמם ספר המבוסס על זכרונות שואה אוטוביוגרפים. אבל אחרי שלקחתי לעצמי קצת זמן להרהר בספר, וניסיתי להבין למה סיפורים שכתובים בכלל לא רע דברו אלי רק בתחילה ואחר-כך כבר לא, נראה לי שפענחתי את ה"תעלומה". מה שלא עבד מבחינתי הוא הרצף. העובדה שחלק ניכר מן הסיפורים הם וריאציה על אותם פרטים היסטוריים, גרמה לי לתחושה של חזרתיות ושל חוסר חידוש. כשדפדפתי כעת בספר לקראת כתיבת הסקירה, מצאתי את עצמי נתפסת לסיפור שבקריאה הרציפה נראה חיוור, אבל עכשו קראתי אותו שוב, וכשהוא עומד לעצמו הוא נקרא אחרת לגמרי. לפיכך המלצתי היא לקרוא את הסיפורים אחד אחד, בהפסקות, לתת לכל סיפור את המרחב הפרטי שלו.

כתר

2015

עלילת "פונדקו של ירמיהו" מתרחשת בישראל במחצית המאה ה-21, אך שורשיה בימים בהם נכתב הספר, כלומר בשנות ה-80 של המאה ה-20. ממדינת ישראל נותרו רק שלושה מעוזים מבוצרים היטב, בירושלים, בתל אביב ובנהריה וסביבותיה. השלטון, בהנהגת הסנהדרין, הוא דתי פנאטי, והוא כופה את חוקיו באיומים ובענישה קיצונית (סקילה היא עונש מקובל). החילונים המעטים מנהלים את חייהם במחתרת, שומרים בחשאי על אורחות חייהם. כיצד הגענו למצב הזה? אליבא דתמוז שורש הרע הוא בכניעה לדתיים, שנבעה מן הצרך להקים קואליציות ולבסס שלטון יציב.

בוקי טרונץ הוא אחד מגיבורי הספר. הנה מה שמסופר על אחד מאבותיו, ש"בסך הכל" יצא בשבת לידות אבנים במכוניות נוסעות, וגם ניסה להזכיר לתושבים הערבים מי כאן בעל הבית:

"ר' מנדל טרונץ […] היה, כזכור, האיש שהטיל את התינוקת רומיה אבו-ראג'ב אל בור הצואה, והוא האיש שיידה אבן בראשו של דוקטור אלקנה רז והרגו. את כל המעשים הללו לא על דעת עצמו יצא לעשות ולא בגפו ביצע אותם. חבריו לישיבה סייעו בידו בפועל ממש; הרבנים חיזקו אותו בפסוקים קדושים; המשטרה – בפסוקים חילוניים. הממשלה – בהבעת צער ובגערה אבהית אוהבת".

את מרבית האש והגופרית מפנה תמוז אל העולם החרדי הפנאטי, אך הוא משלח חיצים גם בתופעות אחרות, כמו היחס לערבים, המכונים בספר "ערטילאים" (כינוי שמן הסתם נועד להתכתב עם "נוכחים נפקדים"). בקטע ציני הוא מספר על חיילים שירו באויר בעקבות אבן שפגעה בראשו של אחד מהם, "ומאחר שהערטילאים חיים באויר, פגעו בהם היריות וקטלו שלושה מהם". הוא מלגלג על ההמולה סביב מפעל ההתישבות – לפי תיאורו קבוצה קטנה מקימה מאחז במסגרת מפעל "מגדלים ובורות", שרה, מצטלמת, ונוטשת על מנת לבנות מאחזים נוספים, שיינטשו גם הם. הוא מתייחס ליצוא המשגשג של נשק, כשהמשק הדועך של המעוזים הישראלים הולך ומצטמצם ליצור לצרכי יצוא של דגלים ושל נשק להשמדה המונית. כדרכם של סוחרים ממולחים, הדואגים להמשכיות עסקיהם, הישראלים מייצרים נשק שיעילותו מוגבלת, כפי שמעידה החותמת הרשמית על המשלוחים למעצמות רוכשות הנשק: "כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים באחריות של 93 אחוזים", כי מה הטעם באספקת נשק שיביא להשמדה טוטלית של הלקוחות הפוטנציאלים? הספר עמוס רמיזות ועקיצות, לדוגמא ארבעים הקילומטרים של שרון והג'וקים המסוממים בבקבוק של רפול. אך בעיקר הסופר מתריע מפני יד איש באחיו. הנה מה שיש לערטילאים לומר: "… וכך היינו הורגים ונהרגים הרבה דורות; ולא עלה בדעתו של שום ישמעאלי משכיל, שכל המלחמות ההן היו מיותרות. וכי מי זה יכול לנחש, כי בשביל לנצח אתכם היינו צריכים רק לשבת במנוחה, ולחכות עד שתסיימו לאבד זה את זה?"

למרות התחזיות האפוקליפטיות, הספר בעיקר הצחיק אותי. הסגנון שלו שנון ומושחז, עמוס טוויסטים בלתי צפויים, היתממויות שמסתירות ארס, והוא משלב מובאות רבות מהמקורות, תוך שהוא מפנה אליהן זרקור סאטירי. הטקסט על הכריכה מבטיח כי "הקורא […] יתקשה לזכור באיזה שלב של הקריאה חדל מצחוק והחל חש שגרונו משתנק מאימה", אבל הקוראת החתומה מטה (או מעלה) בעיקר צחקה. לא שאין בספר נקודות למחשבה, ולא ששוררות אצלנו אחווה ורעות שיבטיחו שאווירת החשדנות הקטלנית שמתאר הספר לא תהווה איום, אבל אולי משום שהסופר נתן דרור לתחזיות הקודרות ביותר, ההפרזה פעלה דווקא כגורם ממתן, ובסופו של דבר נהניתי מהסגנון ולא נבהלתי מהתוכן.

על פי הספר, בערך עכשו מקימים את הבית השלישי, מצופה חרסינה תוצרת חוץ, על חורבותיו של מסגד כיפת הסלע. אם כך, אנחנו בפיגור אחרי לוח הזמנים. ועוד נחמה באמתחתנו – אחרי שנביא על עצמנו את קיצנו, יתחיל מחזור חדש של התישבות: "בירושלים נותרו הנשים והילדים, החולים והנכים, הזקנים, הרבנים, ומורי-ההלכה וחסרי-הדעה […] אז יקטלו הערטילאים את הרבנים, והארץ תשקוט ארבעים שנה. אלא שיעקב בקרמן, או ג'ק בקר, יגיע לעת ערב במרכבתו אל המישור, בדרכו לאודסה. ובאודסה יעלה על אוניה – הוא ואשתו הצעירה – ויבוא אל חופי ארץ-ישראל. ואין לדבר סוף. עד שיבוא פותר-החידות בקץ הימים ויפתור לנו גם את החידה הזאת". 

כתר

1984

איתן האזרחי מוזכר בספר מלכים כאיש שרק שלמה המלך חכם ממנו: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם: וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב". כמו כן מוזכר שמו כמי שכתב את מזמור פ"ט בתהילים. שטפן היים העמיד את איתן האזרחי במרכזה של עלילת "דוח המלך דוד", כאיש שנקרא לייעץ בכתיבת הדוח האחד והיחיד, האמיתי, המוסמך, המהימן מבחינה היסטורית ומאושר רשמית, על אודות העליה המדהימה, יראת האל, מעשי הגבורה וההישגים המופלאים של דוד בן ישי, שבע שנים מלך יהודה ושלוש ושלושים שנה מלך יהודה וישראל גם יחד, בחיר האל ואבי המלך שלמה. על פי הספר מטרת הדוח להצדיק ולבסס את מלכותו של שלמה, שכן אלוהים בחר בדוד, וזה בחר בשלמה, ומכוח השלשלת הזו שלמה מולך בזכות ובצדק.

משמו של הדוח המוזמן ניתן להבין מה אמורה להיות התמונה העולה ממנו על דמותו של דוד המלך. הכותבים, ובהם בניה בן יהוידע אשר על הצבא, נתן הנביא, ויהושפט בן אחילוד המזכיר, נדרשים להציג באור מחמיא כל פעולה של דוד, ללא התחשבות בספקות שעלולים להתעורר בשל הדרך בה קרו ארועים באמת. למעשה, דוד המתואר בספר הוא עריץ אכזרי, שלא היסס לדרוך על גוויות כדי לבסס את שלטונו. בין השאר רומז הספר על מעורבותו במותם של שאול ושל יונתן, וכן על אדישותו למותו של אבשלום בנו. גם פרשת בת-שבע מוצגת ללא פרשנות מקלה. גם שלמה לא זוכה לטיפול אוהד. הנה מה ששם הסופר בפיו של נתן אודות שלמה: זה חקיין עלוב, גאוותן, איש ללא חזון, חלומותיו בינוניים, שירתו שדופה, ופשעיו נובעים מפחד, לא מגדולה. הוא משתוקק להכרה. הוא חייב כל הזמן להוכיח את חשיבות עצמו. לכן הוא צובר: זהב, בתים, צבא, שגרירים זרים, נשים. נראה ששטפן היים סולד משליטים.

איתן האזרחי הוא טיפוס ספקן, מבקש לרדת לעומקה של כל שאלה, ולא לעקוף אף מוקש. מכיוון שוועדת הדוח מונתה כדי להגיע למסקנות שסומנו מראש, היועץ החכם נתקל במכשולים ואף באיומים. יהושפט בן אחילוד המזכיר מסביר לו: "אני חושש שאתה מגזים מעט בתפיסת התפקיד שהוטל עליך, איתן, סופר צריך לכתוב, לא לחשוב; ומשכיל ויודע-דבר חייב להגביל את עצמו ללמדנותו". בניה בן יהוידע מצניע למחצה מילות איום: "אם אתה יודע כל מה שאני חושב שאתה יודע, איתן, אני חושב שאתה יודע הרבה יותר מדי".

שותפיו של איתן לכתיבת הדוח, משופשפים ומנוסים במגע עם המלכות, יודעים היטב להלך בין הטיפות ולשמור על עצמם: "למרות כל איומי הסרק שלו וחשיבותו העצמית, הרהרתי, בניה הוא הערום מכולם: אם יום אחד יוכיח מישהו קבל עולם וקבל המלך שלמה כי סיפור גולית לא יכול היה להתרחש כלל, וכי הועדה המלכותית, יברכנה האל, הלכה שולל אחר מיתוס וכך העמידה בסכנה את אמינות 'דוח המלך דוד' כולו, הוא יהיה פטור מכל אשמה". כסת"ח במלוא תפארתו.

אפשר לקרוא את הספר כמחקר תנ"כי. אפשר למצוא בו ביקורת חברתית על הפוליטיקה של ימינו; אמנם הספר ראה אור ב-1972, אך ועדות מוזמנות וטיוח, כמו גם שליטים שאינם כלילי השלמות, בלשון המעטה, אפשר בקלות למצוא גם היום. הסופר עצמו הותיר את סוגת הספר פתוחה: "הדעות יכולות להיות חלוקות גם בשאלה אם יש לראות ב"דוח המלך דוד" רומן היסטורי או רומן תנ"כי, או סיפור בן ימינו, טעון משמעויות פוליטיות. לדידי תקפות כל שלוש האפשרויות".

הנושא כבד, הן בהיבטים היסטוריים והן בהיבטים עכשוויים, ולשונו אינה פשוטה, אך הוא מצטיין בשנינות ובעומק, וברוח סאטירית משועשעת-מרירה. מפעם לפעם הוא אפילו מצחיק, כשהוא משלב בטקסט הכבד משפטים מעין סלנגיים. כך, לדוגמא, אחרי שסיפר לאיתן בכובד ראש ובשפה נמלצת את סיפור כבשת הרש, נתן נאנח עמוקות והניח לצדו את הלוח האחרון של הפרק. קמתי ממקומי ואחזתי בידו, ובקול אשר עלה מעמקי לבי אמרתי אליו: "גדול! פשוט גדול! מהמם!".

"דוח המלך דוד" מציע חווית קריאה מהנה, מעניינת, מאתגרת ומעוררת מחשבה.

The King David Report – Stefan Heym

כתר

1988

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

ירון לונדון, או ליתר דיוק הדמות התקשורתית שלו, חביב עלי. אני אוהבת את השפה הנאה שלו, את הסקרנות, את ה"אבל" שהוא מוסיף גם לעמדות נחרצות. יש בו משהו אליטיסטי, שיכול להתפרש כהתנשאות, אבל התחושה שלי היא שיש קבלות מאחורי הפוזה הזו, ולכן היא נסלחת (ובכלל, אליטיסט היא לא מילה גסה). אני לא מרבה לצפות בטלויזיה, אבל כשאני מזפזפת ומגיעה לטלויזיה החינוכית כשמשודרת התכנית "מה זו מוזה" בהנחיתו, אני מתעכבת לכמה דקות, נהנית מן התכנים ומן ההגשה המכובדת, ואני זוכרת לו לטובה תכניות ארוח חדשניות. אני לא עולה על בריקדות כשהוא מועד, או מועד לכאורה, כמו בפרשת סילבן שלום, או בפרשה העתיקה של נסים סרוסי. תפקידו להקשות, אולי להיות פרובוקטור לעתים. בשביל להיות מראיין סטנדרטי אפשר לתכנת רובוט, ונקבל את אלן או את ג'יי לנו, ואני מעדיפה את ג'ון סטיוארט, או בלשון אחרת מנחה חד, חכם, מהיר לשון.

מהו הדבר המקומם עלי אנשים כה רבים? איני צריך לנחש, מפני שניתחתי את ההתקפות על אישיותי ומצאתי שפרצופי העגלגל הולם את מי שלא סבל ממאומה, שפתי העשירה נתפסת כהתנשאות, הצינה הנודפת ממני מתפרשת כהעדר אמפתיה, האתיאיזם הנחרץ שבו אני מחזיק מתורגם לשנאת ישראל, הרציונליות המדריכה אותי רומזת על אדם הבז לכשלי החשיבה של זולתו, הספקנות המלווה אותי גוררת האשמה בניהיליזם, וסלידתי מסנטימנטליות היא אות לעקרות הרגש.

ירון לונדון שבספר דומה לזה שמצטייר בתקשורת, בתוספת פרטים אישיים וביוגרפים שלא היו ידועים לי. הספר מתנהל פחות או יותר כרונולוגית, מתקופת הילדות ועד היום. ירון מתאר את ימי ילדותו ונערותו כמרים אך נוחים, אבחנה דקה, בדומה לתובנה במקום אחר בספר שמשווה בין צרותיו לצרות הוריו, כשאלו שלו די מאבדות משקל מכוח ההשוואה. סביבתו המיידית היתה זו של הבוהמה – אביו היה שחקן תיאטרון – ונהניתי מן הסיפורים הקטנים על דמויות מאותה תקופה. בכלל, ההרגשה היא פחות של קריאת ספר ויותר של האזנה לסיפורים. הכותב כאילו משוחח עם הקורא, מספר סיפור, משתף בגילוי לב בפרטים אינטימיים (אבל בוחר בקפידה איפה להרחיב ואיפה לקמץ לגמרי בפרטים. זכותו, כמובן). לצד הסיפור האישי אנו מתוודעים גם לסיפורה של התקשורת הישראלית מימי הרדיו והטלויזיה החד-ערוצית ועד השפע והמסחריות של היום.

נהניתי מן הסגנון של הספר – רהוט, שוטף, עברית נאה, זרימה נעימה של התוכן. אהבתי את ההחלטה לצרף לספר תמונות מאלבומו של הסופר: יחד עם סגנון הסופר המשוחח הן מקרבות את הדמויות המתוארות אל הקורא.

(וכך התמוגגתי לי כמעט לכל אורכו של הספר, עד שממש לקראת הסוף ירון מספר שבעודו נשוי נולד לו ילד מאשה שאינה אשתו. די יצא לי כל האויר… אני יודעת שזה לא שייך לספרות ולביקורת ספרות, ואזכור הנושא כאן מעיד עלי יותר משהוא מעיד על הספר, ולכן הפיסקה הזו בסוגריים, אבל קשה לי עם בגידות. נכון שהענין הוא לגמרי בינו לבין משפחתו, ושום דבר לא השתנה מבחינת איכויותיו כמנחה וככותב, ובכל זאת משהו מטעמו הטוב של הספר נחמץ).

בהתעלם מהסוגריים, הספר מומלץ.

כתר

2014

"המזוודה של גברת סינקלייר" הוא ספר הביכורים של לואיז וולטרס. על פניו זהו ספר מפתה חובבי ספרים וחובבי תעלומות משפחתיות-היסטוריות: רוברטה עובדת בחנות ספרים. היא ממיינת ספרים ישנים שמגיעים לחנות, מנקה אותם וקובעת את מחירם. יותר מכל היא אוהבת למצוא פריטים שנשכחו בין הדפים – פרחים, סימניות, פתקים, מכתבים. יום אחד מביא אביה לחנות ספרים מבית אמו, שעברה לדיור מוגן. בתוך אחד הספרים היא מוצאת מכתב מסבה אל סבתה, מכתב שתוכנו סותר את מה שרוברטה יודעת על משפחתה, וסקרנותה מתעוררת. הספר מתנהל במקביל בהווה, בו רוברטה מנסה לחקור את העבר, ובעבר בו מתנהלים חיי סבה וסבתה בתקופת מלחמת העולם השניה.

כאמור, על פניו זהו ספר מפתה ומסקרן, אך בפועל זהו ספר ביכורים עם חולשות של ספר שכזה: רצון להכיל יותר מן הנדרש, סתירות פנימיות, תפירה לא עדינה של העלילה, טכניקת כתיבה בולטת, ניסוחים מופרזים, מתח לא נחוץ. הנושא המרכזי בספר הוא האימהות, והוא זרוע סיפורי לידה, הריונות רצויים ולא רצויים והפלות. בשל הנטיה להעמיס, סיפורים כאלה צצים על כל צעד ושעל, ויש תחושה שהם שם רק בשביל לכלול את כל הדמויות תחת אותה דילמה. המתח בספר לא באמת מותח, כי כבר בשלב די מוקדם ברור מה באמת התרחש, והנסיון להסוות זאת אינו מוצלח. סיום הספר כמעט הוליוודי – הסבתא מספרת את סודה דקה לפני מותה. גם האהבה שרוברטה זוכה לה לקראת סיום היא בעלת אותו גוון מתקתק ובלתי משכנע. כל אלה ועוד ממסמסים את הפוטנציאל הגלום בעלילה.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

פרק ראשון

Mrs Sinclair's suitcase – Louise Walters

כתר

2014 (2014)

תרגום מאנגלית: איריס ברעם