ליזה מלאמבת' / סומרסט מוהם

"ליזה מלאמבת'" הוא ספרו הראשון של סומרסט מוהם. בעודו סטודנט לרפואה עבד בבית-חולים באזור לאמבת' שבדרום לונדון, אז מקום מושבם של בני מעמד הפועלים, ובספרו תיאר את חייהם, בדגש על יחסי גברים-נשים.

הספר מתאר חודשים ספורים בחייה של ליזה, צעירה כבת שמונה-עשרה. ליזה היא ככל הנראה הבחורה הפופולרית ביותר בשכונה. היא יפה, היא תוססת, היא רקדנית מצוינת, מקובלת על ילדים ועל מבוגרים, הרוח החיה בכל חבורה. יש לה חברים קרובים, ובחור טוב שאוהב אותה. כמו רבים משכניה היא עובדת במפעל מקומי, אבל מוצאת עתים לשעשועים ולהנאות. ליזה חיה עם אמה, אלמנה אלכוהוליסטית אגוצנטרית שמרבה להתלונן על בתה, היחידה מכל ילדיה שנותרה לצדה, למרות המסירות שליזה מגלה כלפיה. גברי השכונה הם פועלים, שמוצאים מפלט מעמלם בפאב, וגם לטובים שבהם לוקח זמן קצר להפליא לעבור מסטטוס החבר הטוב לסטטוס הבעל הקודר. נשותיהם יולדות ילדים רבים בזה אחר זה, ומשלימות עם האלימות שמופנית כלפיהם מצד הבעלים כשאלה שותים כוסית מיותרת. הן מצדן שותות מדי פעם כדי להחזיק מעמד ולשכוח.

נראה שעתידה של ליזה ברור. היא תתחתן עם טום, הבחור שאוהב אותה ומייחל לשאת אותה, תחדל לעבוד מחוץ לבית, תעבוד מסביב לשעון בתוך הבית, ואם תספוג מהלומה פה ושם – ניחא. ככה זה, כנראה שיגיע לה לספוג. אבל ליזה רוצה משהו שונה, גם אם לא ברור לה מה היא רוצה. היא מודיעה לטום, חד וחלק, שלא תנשא לו, ובו זמנית מתאהבת בגבר נשוי המבוגר ממנה בשנים רבות. האהבה, כך נראה, היא הדדית, אבל היא מגיעה עם תג מחיר כבד. החברה לא תשלים עם השערוריה, והבורות וקלות הדעת של שני השותפים יאיימו לדרדר את הרומן לאסון.  

בלשון פשוטה, כמעט דיווחית, סומרסט מוהם מספר על חיים במעגל ללא מוצא, לכודים בבוּרוּת, בעוני ובאלימות. נדמה כי איש איש לעצמו, וגם מן הקרובים ביותר קשה לצפות להבנה ולחמלה. הלב נכמר למקרא קורותיה של ליזה, צעירה חיובית מלאת חיים, שנולדה אל גורל ידוע מראש, וכמיהתה הטבעית לאהבה ולאושר לא זכתה להתממש. מבין השורות עולה הביקורת של הסופר על שרואות עיניו, אבל ניכר שלבו יוצא אל גיבוריו, ונראה שיותר משהוא מבקר הוא חומל. כבר בספר ראשון זה, כמו בספריו המאוחרים יותר, הוא מפגין את כושר ההתבוננות שלו בחברה וביחיד, והתוצאה מומלצת לקריאה.

Liza of Lambeth – W. Somerset Maugham

זמורה ביתן

1990 (1897)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

חוות החיות / ג'ורג' אורוול

כותרת משנה: סיפור אגדה

החיות באחוזתו של מר ג'ונס קצו בחיי שעבוד לבני האדם. בהשראתו של חזיר זקן, שחלם על שחרור, הטיף לשנאת בני האדם ולאחווה בין בעלי החיים, הן קמות ומורדות. מר ג'ונס ואנשיו נאלצים להמלט על נפשם, לחיות ניתנת הזדמנות להתנהל על ידי עצמן לטובת עצמן, והן צופות לעבר עתיד של שוויון ושל שלווה.

בתוך זמן קצר מסתבר כי יש שווים יותר ושווים פחות. החזירים, שניחנו באינטלקט גבוה יחסית, מנכסים לעצמם את מלאכת הרוח, ומותירים את העבודה הפיזית לחיות האחרות. פיחות זוחל, אך מתמיד, חל במצבן של החיות, כשהחזירים משתלטים על המזון המשובח ועל חדרי האחוזה הנוחים, בעוד שאר דרי המקום משועבדים לעבודה קשה ומסתפקים במעט שניתן להם. הכל, כמובן, חוקי למהדרין, גם אם החוקים משתנים חדשות לבקרים מבלי שהחיות תהיינה מודעות לכך, והכל, כמובן, נעשה לטובת הכלל, או כך מבקשים החזירים לשכנע. בסופו של דבר, מבחינת החיות אין הבדל בין החזירים לבני האדם, אולי למעט התחושה המעורפלת אצל חלקם, אלה המסוגלים למעין חשיבה מופשטת, שנפלו קורבן לתרמית.

אורוול כתב את "חוות החיות" במחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת כאלגוריה נוקבת על המשטר הקומוניסטי. כל אחת מן הדמויות בספר יכולה להיות מזוהה עם דמות מאותה התקופה, ובראש כולן החזיר השליט נפוליאון, שהוא בן דמותו המובהק של סטאלין. אבל בעיני גדולתו של הספר היא באוניברסליות שלו ובתקפותו המצערת בכל חברה אנושית. איאן קרשו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, התייחס לתופעה של "התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאפשרה את קיומם של המנגנונים הנאצים ואת התפשטותו של הרוע. יואכים פסט, בביוגרפיה שכתב על שפאר, התייחס לאופורטוניזם, וגם לקלות היחסית שבה אנשים תרבותיים משתלבים במשטר נטול ערכים. פטר לונגריך, בביוגרפיה שכתב על גבלס, הצביע על השתעבדותו מרצון של התועמלן למנהיג ולתורתו. לאלה אפשר להוסיף, להבדיל, תופעות ממקומנו ומימינו, של דקלום דפי מסרים תוך שכנוע עצמי באמיתותם מבלי להפעיל מסננת של ההגיון; היסחפות אחר שנאה ועוינות למי שמחזיק בדעות שונות; איתרוג אנ"ש; נטילת קרדיט על הצלחות והאשמת הזולת בכשלונות; ועוד כהנה וכהנה רעות חולות.

לכל אלה יש יצוג בספר. מקהלת הכבשים פוצחת בשירה מונוטונית, "ארבע רגלים – טוב, שתי רגלים – רע", כדי לא לאפשר למי מהחיות להשמיע קול באספות; החזיר צווחן מתגייס בלהט להעביר את דבר השליט אל נתיניו, ובחשאי מעדכן את שבע הדברות שנכתבו על הקיר ביום המרד כך שיתאימו למוסר המידרדר של החווה; החמור בנימין, החכם מכולם, מעדיף לשמור על אינדיבידואלית אדישה גם כשהוא חש בחוסר הצדק; הסוס גברתן, שעובד בפרך עד כלות כוחותיו, מדקלם לעצמו באווילות "נפוליאון צודק תמיד" ו"אעבוד יותר". כולם יודעים, ברמה כזו או אחרת של מודעות, שהתנהלות החווה אינה תקינה, אינה שוויונית, ובוודאי אינה מה שקיוו לו, אבל איכשהו כולם מסתדרים להם במשבצת הקטנה שיועדה להם, מרגישים מלוטפים כשהמנהיגים מספקים להם חגיגות להמונים, ועוצמים עיניים.

הספר כתוב מצוין, נותר רלוונטי למרבה העגמומיות, ולא בכדי זכה למעמד של קלאסיקה. מומלץ וראוי מאוד לתשומת לב.

Animal Farm – George Orwell

עם עובד

1993 (1945)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

הצעיף הצבעוני / סומרסט מוהם

4368711

כשניסיתי לספר במילותי שלי את עלילת "הצעיף הצבעוני", התקבל אצל השומע הרושם שמדובר בטלנובלה: צעירה נישאת לגבר שאינו מתאים לה, ושהיא אינה אוהבת, רק כדי שאחותה הצעירה ממנה לא תינשא לפניה. הזוג מרחיק בעקבות עבודתו של הבעל מאנגליה להונג-קונג, שם האשה מוצאת מאהב. הבעל הנבגד מגלה מה מתרחש מאחורי גבו, והמאהב מתנער מההבטחה שנתן בחצי פה לעזוב את אשתו למען הצעירה. כדי להמנע מחרפת הגירושים (מדובר בתקופה של לפני כמאה שנים) הבעל כופה על אשתו להתלוות אליו לאזור מוכה כולרה בסין, והזוג ממשיך לחיות בצוותא במרירות ובטינה (פרטים אלה מופיעים על כריכת הספר, ולכן אינם בגדר ספוילר של ממש, ומכל מקום, עיקרו של הספר מתרחש לאחר מכן). כשמתארים כך את העלילה, היא נראית שגרתית למדי וחסרת יחוד, ושלושת העיבודים הקולנועיים (החופשיים למדי) של הספר אכן גלשו לרומנטיות, תוך שהם משנים את הפרטים המהותיים ביותר של הסיפור. סומרסט מוהם מספר זאת, כמובן, טוב יותר, והסיפור עצמו הוא רק מסגרת לעלילה האמיתית, שמתרחשת ברובה בלבה ובמוחה של קיטי, גיבורת הספר.

במיי טאן פה, העיר מוכת המגפה, הרחק מביתה, הרחק מאורח החיים שהורגלה לו, ולאחר השבר הגדול של נישואיה, קיטי, אשה שטחית שחיה את הנאות הרגע, עוברת תהליך עמוק של יציאה מתוך עצמה, של קבלת השונה ושל סובלנות, ובעיקר היא מפתחת מודעות עצמית. כשהיא מנסה להבין את טינתו הנמשכת של בעלה, היא מסוגלת להתבונן בעצמה בכנות: "אין זה הוגן לגנות אותי משום שהייתי טפשה, קלת-דעת וגסת-רוח. זה החינוך שקיבלתי […] מעולם לא ניסיתי להוליך אותך שולל ולהתיימר במשהו שאין בי. הייתי רק יפה ועליזה, לא יותר". במקביל להתבוננות פנימה, היא מגלה שגם העולם שמחוץ לה אינו זה שהורגלה לראות: קיטי הקדישה רק תשומת-לב שטחית וחולפת מהולה בשמץ-בוז לסין זו שהגורל הטיל אותה לתוכה. בחוגה היה זה הנוהג המקובל. עתה, נראה לה לפתע-פתאם כי נתקלה במשהו מרוחק ומסתורי שנפתח לפניה. בנסיונותיה למצוא שלוות נפש ומשמעות היא מתנדבת לעבוד בבית יתומים בחסות המנזר, ויוצרת קשר עם אנשים שבגלגול הקודם של חייה לא היה עולה בדעתה לתת להם מקום בלבה. מוהם ברא דמות מתפתחת, שהופכת מנערה קלת דעת לאשה נחרצת יותר, שגם אם אינה עוברת מהפך שלם, היא לפחות מודעת לחולשותיה ובוחרת באורח חיים שירחיק אותה מפיתויים.

לאן יוביל הסופר את גיבוריו? כדאי לקרוא את הספר ולעקוב אחר התפתחות העלילה ובעיקר אחר התפתחותה של קיטי.

שמו של הספר הוא חלק ממשפט מתוך סונטה שכתב פרסי שלי: Lift not the painted veil which those who live / Call Life, שחלקו מופיע במוטו: "…הצעיף הצבעוני אשר לו בני-תמותה קוראים חיים…"

מומלץ

The Painted Veil – Somerset Maugham

זמורה ביתן

1987 (1925)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי