לא קל לכתוב סקירה על "העשב". לא קל לקרוא את הספר. קלוד סימון כתב עלילה מתפתלת, המורכבת מאינספור פרטים קטנים, לכאורה שוליים. את הספר בנה ממשפטים ארוכים ומורכבים, שופעי תיאורים הזורמים לכל הכיוונים, שזורים בהערות בסוגריים, ובסוגריים בתוך סוגריים. מבטו נודד לכמה כיוונים בו זמנית, וכולם מתוארים יחדיו, קופצים מתיאור פרט קטן בנוף אל הלך-רוח אל שיחה אל זכרון מן העבר אל מבט לעתיד. אובדן ריכוז לרגע מחייב חזרה שורות רבות לאחור למצוא את קצהו של החוט שנשמט. שמירה על הריכוז מתגמלת: כל פרט בסיפור מתואר לפרטי-פרטיו במדויק, מעמיד תמונה חיה, כמעט כמו להיות במקום ההתרחשות, וכל התיאורים הקטנים בכל רגע נתון, מתכנסים כדי לחדד את הנקודה בה עוסק הספר באותו רגע.
קצת קשה "לדוג" את העלילה מתוך השפע, שכן היא אינה מתוארת כרונולוגית, אלא מתעכבת על רגעים בזמן, ונעה בין עבר להווה, לעתים מתקיימת בשני הזמנים יחדיו. שלוש נשים, שלושה דורות במשפחה אחת, עומדות במרכז העלילה. מארי גידלה יחד עם אחותה אוז'ני את אחיהן הצעיר פייר. השתים הקריבו את חייהן הפרטיים לטובתו, לא נישאו, לא ילדו ילדים, כמעט ולא קנו דבר לעצמן. אוז'ני נפטרה שנים לפני תחילת המסופר בספר, ומארי עזבה את בית המשפחה בשל מלחמת העולם, ועברה לגור עם אחיה ועם משפחתו בכפר. בהווה של הספר מארי גוססת. היא שוכבת באחד החדרים, וחרחורי הגסיסה שלה רודפים את לואיז, כלתו של פייר. סאבין, אשתו של פייר, מתוארת כניגודה של מארי. בעוד מארי נושא את הזיקנה בקלות ובהשלמה, סאבין צובעת את שיערה בצבע זועק, מתאפרת בכבדות, עמוסת תכשיטים. מארי אינה מרבה לדבר, סאבין אינה שותקת לרגע, תמיד נרגנת, תמיד ממורמרת, חשה כקורבן. מארי קידמה בברכה את לואיז כשהצטרפה למשפחה, סאבין התנשאה עליה. לואיז אינה מאושרת בנישואיה לז'ורז', ובתחילתו של הספר היא נחושה בהחלטתה לעזוב את הבית עם מאהבה, מיד לאחר מותה הצפוי של מארי. בדומה להדגשת דמויותיהן של מארי ושל סאבין על דרך הניגוד, גם שתי הדמויות הגבריות המרכזיות מעומתות זו עם זו. פייר, שנדחף להשכלה על ידי אביו ובסיוען של אחיותיו, הפך לפרופסור באקדמיה, ובהווה הוא גבר כבד, חנוק בתוך משמניו, מתקשה לזוז. בנו ז'ורז', גבר שדוף וחרוך משמש, מעדיף את עבודת האדמה, ועל יחסו להשכלה הוא אומר כך:
"הייתי מעדיף לא לקרוא שום ספר, לא לגעת בספר כל החיים, לא לדעת אפילו שקיים דבר כזה שנקרא ספרים, ואפילו, אם אפשר, לא לדעת בכלל, לא ללמוד אף פעם, זאת אומרת לא להסכים שילמדו אותי, לא להיות אדיוט מספיק בשביל להאמין לכל מי שלימד אותי, שכמה אותיות על נייר לבן יכולות להגיד משהו ושזה לא רק כמה אותיות על נייר לבן, זאת אומרת ממש כלום, שום דבר חוץ מהסחת דעת, סתם דרך להעביר את הזמן, ויותר מהכל, סיבה להיות מרוצה מעצמך…"
קלוד סימון מרבה להשוות בין ההווה של הדמויות לעברן. הוא מתבונן בתמונות, כמו תמונת החתונה של פייר וסאבין – צעיר צנום ואשה בעלת פני חרסינה – או תמונתו של פייר כילד, ועומד על הפער שגרמו השנים, או שהוא נתפס לפרט בהווה ומתאר אותו בשני הזמנים. הנה שתי דוגמאות:
בשום אופן אי אפשר לשלב, לאחד את הדמויות המשתקפות זו על פני זו: הילד הממושמע בברכיים חשופות ובפנים עצובות קצת של תלמיד שקדן, והגבר הזקן, שנמחץ, נחנק תחת המשקל המפלצתי של בשרו שלו, נאבק בגופו המעוות שכמוהו כנאד נוזלים נפוח, כהר מט ליפול.
הימנית – זו שכחושה כעת כמו כרע תרנגולת ונעה על הסדין בלי הרף קדימה ואחורה, ידעה אי-אז לשרטט על הלוח השחור אותיות מושלמות על כל זויותיהן וקימוריהן, כשם שידעה להחזיק מעדר ולעדור שדה של תפוחי אדמה.
הסופר מרבה להתייחס לדרך בה נוצרת ונכתבת היסטוריה. בניגוד לכתיבה מרובת הפרטים שלו, הוא מתאר את היומנים שכתבה מארי, יומנים שהם למעשה ספרי הנהלת חשבונות המתמצתים את ההיסטוריה של מארי ושל משפחתה, מייחסים אותה חשיבות לפינוי שלג ולשכירת רכב הלוויות. נמצא שם פרטים כמו משכורת שנכנסה, ומטריה שנקנתה, וחידוש מנוי לעתון, וגם תשלום עבור מודעות אבל לאחר מותה של אוז'ני: הזמן החולף לאטו, תנועת המטוטלת האטית של העולם הסובב על צירו ניכרים בחלל רק בחזרתם המחזורית של מיני הפירות המשתנים מעונה לעונה וברכישות הקבועות של סוכר להכנת ריבות או של חומץ לכבישת מלפפונים.
קלוד סימון אינו נמנע מציניות ומביקורת חברתית. כשהוא מתאר את נסיעתה של מארי אל אחיה במנוסתה מן המלחמה, יש לו מה לומר על אוילותן של המלחמות בכלל, ועל חריגותה של המלחמה האחרונה, ששברה את "כללי הכבוד" לפיהם יש להרוג חיילים בלבד במקומות שיועדו מראש לקרב, והפכה גם נשים, זקנים וילדים לקורבנותיה.
כדאי לקרוא את אחרית הדבר המעניינת שכתבו המתרגמים, לילך נתנאל ועילי ראונר, ובה הם מרחיבים לגבי הספר ולגבי יצירתו של הסופר.
"העשב" הוא ספר יוצא דופן, מאתגר ומתגמל.
L’herbe – Claude Simon
עם עובד
2017 (1958)
תרגום מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונר
סקירות ספרים 