חדר לא שלך / אליסיה חימנס ברטלט

אליסיה חימנס ברטלט מוקסמת מחבורת בלומסברי. מקור המידע העיקרי והמעניין ביותר בעיניה הוא יומנה של וירג'יניה וולף, והיא סבורה שניתן ללמוד רבות על חייה מן הקטעים שמתייחסים ליחסיה עם שתי המשרתות שלה, נלי בוקסול ולוטי הופ. כשחיפשה מידע על חייהן של השתים, גילתה כי נלי, שעבדה בביתה של הסופרת במשך שמונה-עשרה שנים, כתבה אף היא יומן, שאותו עלה בידיה לאתר. את "חדר לא שלך", ששמו מתכתב, ולא במקרה, עם "חדר משלך" של וולף, ביססה על יומן זה.

הספר מתנהל בשלושה מישורים. האחד הוא מובאות מיומנה של נלי, שבהן מתיחסת המשרתת לחייה ולעבודתה בביתם של לנארד ווירג'יניה וולף, מתבוננת מזוית ראיה בלתי שגרתית באורח החיים היחודי של מעסיקיה, ומביאה לידי ביטוי את התסכול שבחיים של שירות צייתני. המישור השני הוא מעין יומן כתיבה של ברטלט. היא מצביעה על האופן בו בחרה קטעים מיומנה של נלי, משווה בין ההתיחסויות הכתובות של הגברת ושל המשרתת לאותם אירועים, מפרשת את שהיא קוראת, ומנתחת את אישיותה של וולף. המישור השלישי הוא פרקים מתוך הרומן שהיא מתעתדת לכתוב, ובהם היא עוברת מן הגוף הראשון של היומן לגוף שלישי, ומרחיבה לתיאור הקשיים של החברה האנגלית בשנים שבין מלחמות העולם.

ההיבט המעניין ביותר בספר הוא הדיסוננס בין האופן בו וירג'יניה ונלי תופסות ארועים זהים ומפרשות זו את זו, וההתבוננות באישיותה המורכבת של הסופרת מתוך ביתה. מה רבה היתה אפוא אכזבתי כשבסיומו של הספר הודתה ברטלט כי בדתה את סיפור היומן. את הספר כולו ביססה על קטעים מיומנה של וירג'יניה וולף, על ארועים שאכן ארעו, ועל השלמות פרשניות שלה עצמה. "לעולם לא נדע מי היתה נלי באמת", היא מסכמת. כלומר, מה שאנו מקבלים פה הוא את נקודת הראות של וולף על יחסיה עם נלי, ואת ההקשה הבדיונית של ברטלט. הטעם המרכזי שמצאתי בספר התפוגג. באופן נדיר התחרטתי על מנהגי לא לקרוא את הטקסט שעל הכריכה לפני קריאת הספר עצמו. מצוין שם בפירוש כי היומן מדומיין.

בצד החיוב, תיאורי התקופה – הקשיים הכלכליים, השביתות, אי השקט הפוליטי – מעניינים ומשתלבים היטב בעלילה. תיאור חייהן של המשרתות, בהנחה שהוא נאמן למציאות, מכמיר לב. התלות המוחלטת שלהן במעסיקים, המחויבות לשרת מסביב לשעון ללא כל בטחון שלא תמצאנה את עצמן מפוטרות ללא התראה, צמצום החיים לחדר, לעתים חצי חדר, שאינו שלהן. ברגע שיא בעימות בין הגברת והמשרתת, האחרונה דורשת מן הראשונה, לתדהמתה של זו, לצאת מן החדר שהוקצה לה. וירג'יניה וולף, שהכירה בצורך במרחב פרטי, בחדר משלה, לא הבינה – כך על פי גרסת הספר – את הצורך של נלי במקום שתוכל לראות בו את החדר שלה.

בשורה התחתונה: הכתיבה טובה, היבטים מסוימים מעוררי ענין ומחדשים, אבל הערך המוסף בכללו דל בעיני.

Una Habitación Ajena – Alicia Giménez Bartlet

מודן וחרגול

2022 (1997)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אפלה / רגנאר יונאסון

הולדה, בלשית במשטרה האיסלנדית, מתבשרת שהוחלט להוציא אותה לפרישה מוקדמת, מספר חודשים קודם פרישתה המתוכננת. כדי להמתיק את הגלולה מציעים לה לנצל את השבועיים שנותרו כדי לטפל בתיק שלא פוענח. הולדה בוחרת לחקור את מותה של מהגרת רוסיה, שגופתה נמצאה על החוף. החוקר שטיפל בתיק נטה להאמין שמדובר בהתאבדות. להולדה יש תחושה שמדובר ברצח.

סיפור החקירה הצטייר לי רוב הזמן תבניתי. בלשית, שהיא מעין זאב בודד, לא הצליחה להתקדם כל השנים, אולי בגלל תקרת הזכוכית, אולי משום הקושי שלה ליצור קשר אמיתי עם עמיתיה. בעבודה היא ממוקדת ומלאת אנרגיה, מחוץ לה היא חבוטה ועייפה. היא, כמובן, מגלה מיד שבחרה בתיק שטופל ברשלנות, וטווח החקירה מתרחב ממקרה מוות יחיד לתופעה חברתית. בסיפור מקביל לעלילה הראשית (וקצת עייפתי מן הסגנון הזה של סיפורים בלתי קשורים לכאורה שנפגשים בהמשך), אנו מתוודעים לקורות חייה, ועמוק עוד יותר אל תוך העלילה נגלה סודות אפלים שהיא מסתירה. כצפוי, היא מגלה שהחוקר הקודם לא התאמץ מספיק, במתכוון או שלא, ואנו מצפים לגילוי ולהישג שיביא לה תהילה, או למצער פרישה בשיא. אבל בניגוד לתבניתיות של ספרים מסוג זה, כאן מגיעה תפנית בלתי צפויה, וסיומה של העלילה, למרות הטרגיות שבו, מוצלח.

הספר מעלה כמה נושאים לדיון, שניים מהם נראים לי מעניינים במיוחד. השפעת אישיותם של החוקרים, האמונות והתחושות והמשקעים האישיים שהם נושאים איתם, על תוצאות החקירות שהם מנהלים, והעובדה המצערת שאנשים בעצם אינם מכירים באמת את אלה שאיתם הם מתחככים על בסיס יומי.

על כריכת הספר הוצהר כי הוא "שילוב מנצח של מותחן מעולה עם עומק פסיכולוגי מהדהד". מכיוון שמצד אחד לא חשבתי שהוא מותחן מעולה, אך מצד שני, הסיום והשאלות הפסיכולוגיות המעניינות מייחדים את הספר ומהדהדים, ההמלצה שלי עליו חיובית אך מסויגת.

Dimma – Ragnar Jónasson

אריה ניר, מודן

2022 (2015)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

הנשר נחת / ג'ק היגינס

כשג'ק היגינס ביקר בכפר האנגלי סטאדלי קונסטבל, הוא גילה באקראי מצבה מוסתרת שעוררה את סקרנותו. נסיונותיו לדובב את אנשי המקום נתקלו בשתיקה עוינת, שגרמה לו לפצוח במחקר עצמאי לחשיפת התעלומה. במשך שנה נבר בפרשיה עלומה, ובסופה שב לשוחח עם הכומר המקומי, והפעם זכה לשיתוף פעולה.

בששה בנובמבר 1943, כך על פי ממצאיו של היגינס, נחתה קבוצת חיילים גרמנים בחופי אנגליה, לביצוע משימה פרי הגותו של הימלר. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל התעתד להגיע בחשאי אל הכפר למנוחת סוף שבוע בטרם ישוב להנהיג את המדינה בתקופה הקשה שעברה עליה, והימלר ביקש ללכוד אותו, חי או מת. קולונל מקס ראדל, עוזרו של האדמירל קנריס (שהוצא להורג כשנה וחצי אחר-כך בשל מעורבותו בקשר לרצוח את היטלר), גויס על ידי הימלר לתכנן כיצד תצא המזימה אל הפועל.

חבורה מגוונת התקבצה יחדיו, ביניהם גיבורי מלחמה גרמנים, בריטי שהאמין שעל גרמניה לנצח, דרום-אפריקאית ששנאה את הבריטים בכל לבה בעקבות מלחמת הבורים, ואיש מחתרת אירי. צ'רצ'יל, כידוע, לא נחטף, והספר מתאר יום אחר יום את השתלשלות העניינים שהביאה לכשלון.

יש אנשים רעים בספר – הימלר ואנשי הגסטפו. אבל כל השאר, החיילים בשטח, משני צדי המתרס, מתוארים באותו האופן, ללא קשר לצד שאותו הם משרתים. מול היחידה הגרמנית ניצבת יחידה אמריקאית, שבאה להתאמן באזור, ושתיהן יחד מורכבות מבני אדם פטריוטים, מסורים למדינה אליה הם משתייכים, ובעיקר מסורים זה לזה. למרות הבדלי ההשקפות והאינטרסים המתנגשים, שורר כבוד הדדי בין החיילים, שאמנם אינם דוברים את אותה השפה אבל דוברים את אותם ערכי הרֵעוּת והלהט בעודם מתאמצים להרוג אלה את אלה. קל לשכוח בעת הקריאה, ועובדה זו צורמת מאוד, מי מהם משרת את המשטר הנאצי ומי מגן על העולם מפניו.

"הנשר נחת" הוא ספר דינמי, כתוב לא רע, שאף עוּבַּד לסרט עתיר כוכבים. הפריעה לי מאוד העובדה שהסופר לא טרח לצרף אחרית דבר שתפריד בין אמת ובדיה. יתרה מזו, במבוא לספר הוא אף כותב: "לפחות חצי מן המסופר כאן מורכב מעובדות מוסמכות, מתועדות, היסטוריות. הקורא יצטרך להחליט על דעת עצמו מה מבוסס על ניחוש ומה על דמיון". הקוראת הח"מ סבורה שכשמדובר בספר היסטורי, או מבוסס היסטוריה, זהו תפקידו של הסופר.

The Eagle has Landed – Jack Higgins

זמורה ביתן מודן

1976 (1975)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

ארטמיס / אנדי וייר

ג'זמין בשארה, המכונה ג'אז, נולדה בערב הסעודית לאב מוסלמי. כשהיתה בת שש היגרו השניים לארטמיס, העיר שהוקמה על הירח, וקרויה על שמה של האלה המיתולוגית. "טכנית אני אזרחית ערב הסעודית", היא מספרת על עצמה. "אבל לא הייתי שם מגיל שש. למרות שאימצתי כמה מהגישות והאמונות של אבא, כיום לא הייתי יכולה להשתלב בשום מקום בכדור הארץ. אני ארטמיסית". בשנות העשרה שלה קיבלה כמה החלטות לא מוצלחות, שבגללן בזמן המתואר בתחילת העלילה היא נאלצת להסתפק בדרגש שינה צפוף, ובתזונה המבוססת על ה"עיסה", המזון הבסיסי של העניים. "אין אף אחד שאני שונאת יותר מכפי שאני שונאת את ג'אז בשארה המתבגרת", היא מביטה אחורה בחרטה. "הכלבה הטפשה ההיא קיבלה כל החלטה מחורבנת שכלבה טפשה יכולה לקבל. בגללה אני נמצאת היום במקום שאני נמצאת בו".

למרות שהיא מלאה בגינוי עצמי, ג'אז היא אשה צעירה חדה, מוכשרת, עתירת ידע ויזמית בדם. עיסוקה הרשמי הוא שליחויות, אך הוא משמש כיסוי, שאינו מרמה איש, לפעילות ענפה של הברחת סחורות המיובאות מכדור הארץ, ונשלחות אליה על ידי חבר לעט שהפך לשותף ולחבר נפש. מאביה הרתך ירשה כישורי עבודה מעולים והבנה עמוקה במתכות. בזכות הסקרנות הטבעית שלה היא מכירה לעומק את סביבתה, ותחומי הידע המגוונים שלה יביאו לה תועלת כשתשקע עד צוואר בפרשה המתוארת בספר. חלומה הגדול הוא להתעשר, לחיות חיי רווחה, וכשאחד מלקוחותיה מציע לה לבצע מעשה בלתי חוקי תמורת סכום שבעיניה הוא אסטרונומי, היא נענית לאתגר. מכאן הדברים הולכים ומסתבכים.

מכיוון שציפיתי לסיפור עוצר נשימה דוגמת זה שב"פרויקט הייל מרי", קצת התאכזבתי. אנדי וייר מספר הפעם סיפור שגרתי למדי – נערה מרדנית, שנונה, קצת מנודה ומושמצת, פוסעת על קו הגבול שבין עבריינות לערכי מוסר ברורים, מוצאת עצמה מעורבת בפרשיה סבוכה ומסוכנת, ובסופן של תפניות מפתיעות ואחרי מכשולים שנראים בלתי עבירים, היא פוסעת יחידה באומץ אל גורלה ומצילה את כולם. מיקומו של הסיפור על הירח בזמן עתידי כלשהו, מאפשרת לסופר לשחק מעט עם הטכנולוגיה והתגליות המדעיות העתידיות, המעניקות לעלילה ערך מוסף מסוים. בשונה מ"פרויקט הייל מרי", שהציע את תהליך הלמידה המרתק של ריילנד, יחד עם עיסוק בשאלות מעניינות על אפשרות לחיים בחלל לצד ישויות חייזריות, "ארטמיס" מציע בעיקרו סיפור מתח. הדמויות אמינות ברובן, הטקסט שנון, הקצב הסיפורי מצוין, אבל הערך המוסף דליל למדי.

אם יש בספר אמירה חברתית כלשהי היא מדכדכת. ניתן היה לקוות שהאנושות תאתחל את עצמה כשתתיישב מחוץ לכדור הארץ, תותיר מאחוריה את הרעות החולות, ותפתח דף נקי. אבל העתיד על פי וייר הוא שִחזור כדור הארץ בזעיר אנפין. פערים מעמדיים, התכנסות שבטית, פשיעה – הכל מצוי בארטמיס. אחרי שאנשים נרצחים, מאשים השוטר המקומי את מנהלת העיר: "אם לא היית מחבלת במשך עשור שלם במאמצים שלי לסלק מכאן את הפשע המאורגן, הרציחות האלה לא היו קורות", והיא עונה לו בקור רוח: "ארטמיס לא היתה קיימת ללא הכסף של הארגונים. אידיאליזם לא שם עיסה בצלחות של התושבים". עולם כמנהגו נוהג.

אנדי וייר הקדיש את הספר לשורה של אסטרונאוטים, שלדבריו לא זכו להערכה שלה הם ראויים. אלה הם טייסי מודול הפיקוד, שתפקידם להשאר ברכב החלל ולהקיף את הירח, בשעה שעמיתיהם נמצאים במרכז תשומת הלב כשהם צועדים על אדמתו. איש אינו מפחית מערך עבודתם, ורובם זכו לשם בזכות פעילויות נוספות במסגרת נאס"א, כך שההקדשה של וייר מעט מצמצמת אותם, אבל מן הסתם זו דרכו לומר שתפקידם במסגרת המשלחות אל הירח לא נפלה מזו של האחרים, ויפה עשה.

בשורה התחתונה: שגרתי עם נגיעות עתידניות, קריא מאוד, כתוב היטב ומתורגם כהלכה

Artemis – Andy Weir

הכורסא ומודן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך

ארץ עיר ילדה / אביגיל קנטורוביץ'

כליל, בת שלושים וחמש, בשליש האחרון להריונה השני, נאלצת להתאשפז בשל רעלת הריון. בצירוף מקרים, בתאריך שבו מתוכננת לה לידה יזומה, אם לא תלד באופן טבעי קודם לכן, עתיד להתקיים כנס אקדמי בנושא השואה, ובו ירצה אביה, שהקשר אתו נותק לפני למעלה משני עשורים. בלימבו של מחלקת סיכון גבוה, בריחוק מבן-הזוג ומן הילדה שבבית, בנקודה בזמן שבין הדור הקודם לדור הבא, כליל חרדה מבגידת הגוף בהווה, ומיוסרת בשל בגידת האב בעבר.

עלילת הספר מתרחשת במהלך ארבעה שבועות של אשפוז. אי-הנורמליות של השהות בבית-חולים בכלל, ובמחלקה בה מתחככות זו בזו תלאות הנשיות ושמחותיה בפרט, יחד עם הזעזוע שבקִרבה הפיזית הצפויה של האב, שמתגורר דרך קבע בפולין, מהווים כר פורה למחשבות מתרוצצות, להתבוננות כאילו מבחוץ בחייה.

הספר "מתויג" כספר שואה, אבל מתנהל בין שלושה נושאים עיקריים: חווית ההריון, הלידה והאימהות, של כליל ושל נשים אחרות במחלקה, מנקודת הראות של האשה-רעיה-אם-בת; החיים במשפחה קרת רגש, עם אב, שאינו רואה את בתו כאישיות נפרדת, ויום אחד הוא קם ונעלם, ועם אם ממורמרת שמרוכזת בפגיעוּת של עצמה; והחיים בצלה הכבד של השואה.

כליל היא בת למשפחה שלא חוותה את השואה על בשרה. אין סבתא עם מספר על היד, אין קרובים שנספו, אין אשמת ניצולים. אבל האב הארכיאולוג נתפס לחקר השואה, והיא ממלאת את עולמו. קירות הבית מכוסים ספרי שואה – "המדפים ציפו את הקירות ובשלב מסוים היוו את הקירות עצמם, ונדמה היה לי שהם שמחזיקים את הבית כולו, שהשואה היא שמחזיקה את הגג מעל ראשינו, ובלעדיהם תקרוס עלינו התקרה". הילדה נחשפת מגיל צעיר מדי לסיפורים ולתמונות שאינן כפי גילה. "נפגעת צד ג'", היא מכנה את עצמה. גם בבגרותה היא אינה מסוגלת להתנער מעולם המונחים של השואה, וזו נוכחת בהומור השחור שלה, במחשבותיה, בעולם האסוציאציות שלה.

פרשת היחסים, ובעצם היעדרם של היחסים, עם האב, היא הפצע המדמם בעלילה. כשהאדם שאמור לאהוב אותך ללא תנאי מועל בתפקידו, הפגיעה בערך העצמי אנושה. "אתה לא יודע אף פעם אם אתה פגום כי לא אהבו אותך, או שלא אהבו אותך כי אתה פגום, או שניהם", אומרת כליל. בהגיון קר היא יודעת כי "כשאבא שלך לא אוהב אותך, הבעיה היא לא בך", אבל בין הגיון לרגש הפער גדול, והשאלה "מה לא בסדר איתי" מוסיפה להטריד אותה, למרות הזוגיות, למרות הילדה, למרות הלימודים לתואר שני והקריירה כמנהלת חנות ספרים.

הנושא השלישי נוכח בכל דף מכוחו של האשפוז, ומכוחה של האינטימיות הכפויה עם המאושפזות האחרות, כל אחת וצרותיה או תקוותיה. יש מעט עומס בתיאורי היומיום של המחלקה, אבל המציאות שלה, כפי שהזדמן לי להכיר מקרוב, עמוסה ומעיקה מאוד, ואולי במקרה הזה יש יתרון והצדקה לחזרתיות, הממחישה את התסכול שבאובדן השליטה, ואת הדאגה הבלתי פוסקת.

מאופן הכתיבה ומהרגש העולה מבין השורות ניכר כי הסופרת כתבה על נושאים המוכרים לה וקרובים ללבה. מראיונות איתה למדתי שגם אם לא מדובר באוטוביוגרפיה, וכליל אינה אביגיל, היא, כדבריה, "הרעפתי עליה הרבה חומר רגשי שהוא שלי". יש לציין שלמרות שפצע האב הנעדר דומיננטי בסיפור, היא לא ניצלה הזדמנות לסגירת חשבון, לא נקבה בשמו האמיתי, ובנתה לו סיפור חיים שונה מן המציאות.

הספר נכתב מן הקרביים, ולא משנה אם של אביגיל או של כליל, אבל למרות הרגש העמוק והכאב לא נעדרים ממנו הומור ושנינות, והקריאה בו סוחפת, יוצרת הזדהות ונכנסת ללב.

בהחלט מומלץ.

מודן

2018

חלום על איטליה / ניקי פלגרינו

העיירה ההררית מונטנלו מזדקנת. תושבים רבים עזבו לחפש את עתידם במקומות אחרים, והותירו אחריהם בתים מתפוררים. אם לא יתרחש שינוי העיירה תגווע ותיעזב. סלביו, ראש העיר החדש, צעיר ונמרץ, רוקם יחד עם אוגוסטו, עובד מבוגר וותיק, תכנית לחידוש פני המקום. השניים מפרסמים ברחבי הרשת מודעה, המציעה בתים עזובים תמורת אירו אחד בלבד (למה זה קורה רק בספרים?), ומתנה את העיסקה בהתחייבות של הקונים לשפץ את הבתים בתוך פרק זמן סביר ולהחזיק בהם לפחות חמש שנים.

המודעה זוכה להיענות רבה, ושלושה זוכים נבחרים לשקם את הבתים הראשונים. עבור כל אחד מהם מדובר בשינוי אישי, בהזדמנות לפתוח פרק חדש וטוב יותר. מימי האנגליה, בשנות החמישים לחייה, חוותה בגידה ונטישה מצד בעלה הדומיננטי, והיא ניצבת בפני האפשרות המסחררת לקבל החלטות בעצמה. אליס, מורה אנגליה צעירה, היתה תקועה עם בן זוגה בחיים בינוניים ללא עתיד מזהיר. היא מזהה פוטנציאל לשיפור, ויוצאת להגשים אותו למגינת לבו של בן הזוג החששן. אדוארד, שחי עם בן זוגו ג'ינו בסידני שבאוסטרליה, חש שהקשר ביניהם בלתי מספק, ומקווה שאיטליה, וליתר דיוק מונטנלו, מקום מוצאו של ג'ינו, תיטיב עם שניהם.

"חלום על איטליה" הוא ספר קליל למדי, המציע חוויה מוכרת של רומן רומנטי הנפתח בקשיים ומסתיים בנשיקה. יחד עם זאת, הוא נעים לקריאה, דמויותיו מתחבבות, הכאב שהן חוות זמני ומהווה מקפצה לשינוי מבורך, כך שאינו מעיק על הקורא, ויש תחושה של נחת כשבסופו של דבר כל חלקי העלילה משתבצים יפה במקומם. אוכל איטלקי בשפע, אהבה, נופים, אנשים טובים – מתאים לקריאה נינוחה כשהראש אינו פנוי לתכנים תובעניים (ומתגמלים) יותר.

A Dream of Italy – Nicki Pellegrino

אריה ניר ומודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

התיקון של רוז גולד / סטפני רובל

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

ההבטחה / דיימון גלגוט

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הכלבה / פילאר קינטנה

"הכלבה" מתרחש בכפר דייגים על חוף האוקינוס השקט בקולומביה. בין הים המאיים מצד אחד והיערות האפלים מן הצד השני, מתגוררים דמריס ורוחליו, כבני ארבעים, בבקתה המצויה בשוליה של אחוזה שבעליה הלבנים האמידים אינם מתגוררים בה. רוחליו מתפרנס מדיג ומתחזוקת האחוזה. דמריס משגיחה על הנקיון, מוודאת שהרטיבות והחרקים לא יעשו שמות במבנה כפי שהם עושים בבקתה. נישואיהם של השניים, נישואי אהבה, שקעו עם השנים, כשכל נסיונותיהם ללדת ילדים כשלו, במעין מסירוּת עוינת, חיים זה לצד זה כשכל אחד מכונס בשלו, קרובים ומרוחקים לסרוגין.

דמריס נכבשת יום אחד בקסמה של גורת כלבים, ומחליטה לאמץ אותה. בבית כבר יש לבני הזוג שלושה כלבים תחת חסותו המטַפחת-מתאכזרת של רוחליו, אבל הכלבה החדשה היא כולה של דמריס. תחליף לילד? תחליף לבעל? נחמה על חבר ילדות שנלקח על ידי הים? הכלבה, שדמריס מעניקה לה את השם צ'ירלי, על שמה של מי שנבחרה כמיס קולומביה ב-1977, שנה טראומטית בילדותה, היא אולי כל אלה ויותר. היא ילד, היא נחמה, היא חברה נאמנה, אבל היא גם יריבה והיא בלתי ניתנת לריסון. יחסיה של דמריס עם כלבתה מורכבים ועצובים וכואבים כמו כל הקשרים בחייה.

פילאר קינטנה כתבה ספר קצר המכיל הרבה, וכל פרט בו הוא רב-מימדי. היא מספרת על זוגיות מורכבת, על פערים חברתיים בלתי הוגנים, על משפחות מפורקות, על החיים ועל מאבקי ההישרדות בתנאי מצוקה תחת כוחם הפראי של איתני הטבע. הסופר חואן גבריאל ואסקס, המצוטט על כריכת הספר, סיכם יפה את קסמו של הספר: "הקסם של הרומן הקצר הזה הוא יכולתו לדבר על דברים רבים, כולם חשובים, בשעה שנדמה שהוא עוסק במשהו אחר לגמרי. מהם הדברים האלה? אלימות, בדידות, שרידות, אכזריות. קינטנה מדהימה בפרוזה המפוכחת, העניינית והחזקה שלה." אני מסכימה אתו לגמרי, וממליצה על הספר המיוחד הזה.

מיכל שליו תרגמה יפה. את הכריכה היפיפיה איירה ועיצבה טליה בר.

La Perra – Pilar Quintana

חרגול ומודן

2022 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

נקשרות

כותרת משנה: סופרות כותבות על נשיות

"נקשרות" הוא קובץ הכולל שבעה סיפורים פרי עטן של סופרות ישראליות, וששה שנכתבו על ידי סופרות צרפתיות. הסיפורים הצרפתיים פורסמו ב-2020 כחלק ממחאת #MeToo, ונועדו להביא לידי ביטוי את חווית הנשיות מנקודת מבטן של הכותבות. הסיפורים הישראלים תורמים לקובץ את זוית הראיה של הכותבות הישראליות.

עורכות הספר בחרו לפתוח בקורבנוּת ובמסכנוּת מבית מדרשה של אילנה ברנשטיין, בחירה מקוממת ושאינה במקומה. הקורבנוּת נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. נשים מצמצמות את עצמן, מתאימות את עצמן כדי למצוא מקום וקול. קולן של נשים דעתניות, עצמאיות, המכירות בערכן ואינן מודדות את שווין מנקודת מבט שוביניסטית, נעדר כמעט לגמרי. לא זה צריך להיות היצוג של קולה של הנשיות, לפחות לא בעולם המערבי של ימינו. למעט מקרי קיצון של אלימות ושל טרור, לנשים בעולם המערבי יש אפשרות בחירה, אפשרות להגדיר את עצמן לא מתוך השוואה לגברים אלא מתוך עצמיותן. מאבק על סגירת פערים צריך להיעשות מן העמדה המוצקה של הזכות הלגיטימית לשוויון, לא מן ההתמסכנות. משום מה, דווקא כמה נשים כותבות מנציחות את הנחיתות שנגדה הן מבקשות להתריס.

לכותבות לא ניתנו הנחיות בדבר תוכן הסיפורים ורוחם, ובכל זאת במרביתם המסר השתלט על העלילה הסיפורית, וחבל. אם כבר מבקשים להעביר מסר, עדיף בעיני הסגנון המאמרי של מארי דריוסק בסיפורה "בבריכה". בקול צלול היא אומרת ברורות כי לא הנשים צריכות להשתנות כדי למנוע הטרדות ותקיפות, אלא הגברים. חבל שהגיבורות של אילנה ברנשטיין ושל מליס דה קרנגל, לדוגמא, לא ניחנו באותה תובנה – האחת מקטינה את עצמה כדי לזכות סוף סוף בבן זוג, השניה מסגלת לעצמה קול נמוך כדי להשמע גברית יותר, ולכן סמכותית יותר.

הקובץ כולל סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אך למעט המגדר של הכותבות ושל הדמויות הראשיות לא מצאתי כל הצדקה לכנס אותם יחד.

לצערי, לא אוכל להמליץ על הספר.

אריה ניר ומודן

2022