תגית: מטר

"מספר הסיפורים ממרקש" הוא ספר סתמי. באתר הוצאת מטר נכתב כי הספר "הוא הראשון במחזור שאפתני של רומנים המתרחשים בעולם המוסלמי", ואני תוהה למה. נכון שסופר לא צריך להיות מוגבל לנושאים שהוא בקיא בהם, אבל במקרה הזה ניכרת התלישות של הכותב: ג'וידיפ רוי-בהטצ'אריה נולד בהודו וחי בניו-יורק, ואופתע אם יתברר שיש איזה קשר בינו לבין תרבות צפון-אפריקה, כי בספר לקשר שכזה אין כל ביטוי אמין. סביר להניח שערך מחקר כלשהו וליקט מידע (בסוף הספר מובא מילון להסברת מונחים מקומיים המשולבים בעלילה), אבל הסך-הכל מאוד נזיל וחסר עומק.

הספר מסופר בסגנון אלף לילה ולילה, ומנסה לשלב בין האוירה האגדית הזו לבין מעין סיפור בלשי. חסן הוא מספר סיפורים, שהוכשר לתפקיד זה מילדות על ידי אביו. פעם בשנה הוא מגיע לכיכר המרכזית במרקש לספר אודות תעלומה שארעה במקום, במטרה להבין מה באמת ארע, ולטהר את שמו של אחיו שהודה בפשע שכנראה לא ביצע. זוג מערבי עומד במרכזה של התעלומה: היא יפיפיה שסחררה את ראשי כל מי שראו אותה באותו יום גורלי, הוא בן זוגה המסתורי. יש האומרים שהוא נעלם, והיא באה פעם בשנה למרוקו לחפש אותו. יש אומרים שהיא נעלמה, והוא מסתובב שבור. ויש האומרים ששני בני הזוג נעלמו. כמספר המאזינים בקהל כן מספר הגרסאות על מה שארע.

הסופר משלב בספר אמירות בנושאים שונים כמו אהבה וזכרון, אבל למען האמת לא מצאתי אמירה עמוקה שראויה לציטוט. יש בספר קטעים מעניינים, כמו לדוגמא תיאור השונות של חסן ושני אחיו, והדרך בה כל אחד מהם בוחר לו את עתידו, אך אין די בקטעים האלה כדי להחזיק את הספר כולו. בסוף הספר נזרק רמז כאילו חסן יודע יותר ממה שהוא חושף: למרות שהרמז הזה די צפוי ובנאלי, הוא לא נדבק טוב לעלילה, ונוצר הרושם שהסופר חש צורך לייצר עוד טוויסט, סתם כך. התחושה הכללית היא של נסיון שלא עלה יפה ליצור יצירה מתעתעת. כדי להיות מספר סיפורי אלף לילה ולילה בעולם מודרני צריך כנראה להוולד כסלמן רושדי ("הקוסמת מפירנצה" מומלץ ביותר), או לפחות כאורהאן פאמוק ("שמי הוא אדום" לא רע בכלל), ורוי-בהטצ'אריה לא מתקרב לרמה הזו.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

The Storyteller of Marrakesh – Joydeep Roy-Bhattacharya

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: יונתן פיין

כותרת משנה: החיפוש אחר התיאוריה המקיפה של הזמן

על כריכת הספר נכתב: "לפני עשרים שנה, ב"קיצור תולדות הזמן", ניסה סטיבן הוקינג להסביר את הזמן באמצעות הסברת המפץ הגדול. כעת אומר שון קרול שעלינו להיות שאפתנים יותר. כדי להבין את הזמן, עלינו לדעת מה קרה לפני המפץ הגדול". קראתי בזמנו את ספרו של הוקינג, והרגשתי שאני מעשירה את ידיעותי ואת עולמי. לא הפכתי לפיסיקאית, אני לא בטוחה שהבנתי הכל לעומק, ובטח שכחתי את הרוב. אבל תוך כדי קריאה הרגשתי שאני מתחברת לטקסט ולתכניו, שהוקינג מצליח להסביר תחום סבוך להפליא לקורא ההדיוט, זה שמספיק סקרן ושואף ידע ומוכן להשקיע מאמץ בהבנת הדברים. הספר לא היה קל, אבל הוקינג הצליח להתבטא בדרך שגרמה לי להאמין שאני מבינה את הנאמר.

הייתי להוטה לקרוא את "מעולם ועד עתה", כי, כאמור, את "קיצור תולדות הזמן" הערכתי מאוד, וחשבתי שבהחלט הגיע הזמן לעדכן את הידע הדל שלי. לצערי, החוויה מרחיבת הדעת לא התרחשה הפעם. ספרו של שון קרול לא עומד בדרישת המינימום מספר שמיועד לקורא שאינו מדען, להעניק לקורא את ההרגשה שהפיסיקה המסובכת מתחילה להתפענח עבורו. הוא לכאורה עממי, אבל למעשה מרחף בגובה רב מדי. אין ספק שהוא בקיא לגמרי בתחום שעליו הוא כותב (ד"ר שון קרול הוא פיזיקאי תיאורטי במכון הטכנולוגי של קליפורניה), אבל נראה שהוא מתקשה להפנים שיש אנשים שלא מסוגלים לתפוס מיד את מה שהוא מסביר. לכן הדוגמאות שהוא מציג להמחשה אינן ברורות דיין. הוא נותן דוגמא, ומניח שהיא משכנעת, אבל הוא לא לוקח בחשבון שאנשים שאינם חיים פיסיקה על בסיס יומי מתקשים עם הסברים שאינם אינטואיטיבים. זה לא אומר שהוא צריך לרדת ברמה, אבל אולי לתת דוגמאות נוספות, לנסות לתת הסברים מכמה זויות בהנחה שאחת מהן תתפוס.

לזכותו ייאמר שהוא מתבל את החומר באנקדוטות ובהומור, ומרבה באיורים שנועדו לתרום להבנה. הספר, למרות הנושא הכבד, קריא, והצגת החומר מובנית בצורה לוגית. ניכר שהוא אוהב את תחום עיסוקו, ויש משהו מדבק באהבה הזו.

התחלתי לקרוא את הספר בתנופה, שהלכה והואטה, עד שלקראת עמוד 90 דעכה כשהגעתי למשפט הזה: מהירות ההקפה של כדור הארץ את השמש היא כשלושים קילומטרים בשניה, לכן ההבדל בגודל המהירות בין החורף והקיץ עומד על כשישים קילומטרים בשניה, שכן כדור הארץ נע בכיוונים מנוגדים בעונות אלה. בטח יש איזו אמת פיסיקלית מאחורי המשפט הזה, אבל האמירה שכיוון התנועה של כדור הארץ משתנה עם עונות השנה עצרה את תנופת הקריאה שלי כליל. אי אפשר להשאיר משפט מוזר כזה ללא הסבר.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, אין לי מושג למי יתאים הספר הזה: פיסיקאים אינם זקוקים לו, ולדעתי קוראים שאינם פיסיקאים לא יחכימו ממנו. כך שבשורה התחתונה אין לי לצערי אפשרות להמליץ עליו.

From Eternity to Here: The Quest for the Ultimate Theory of Time – Sean Carroll

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: אורי שגיא

אני אוהבת ספרים על מדע שנכתבים באהבה. אני אוהבת ספרים מבוססי מציאות. אני אוהבת ספרים כתובים היטב. "שם הקוד: סליל" נותן מענה מוצלח לשלוש אהבות אלה.

יחידה 731 היתה לכאורה קבוצה יפנית למחקר ביולוגי תמים. למעשה עסקה הקבוצה בפיתוח נשק ביולוגי בתקופת מלחמת יפן-סין, שהתנהלה במרבית שנותיה במקביל למלחמת העולם השניה. הקבוצה ביצעה ניסויים בבני אדם באזור העיר חרבין שבצפון סין. אלפי בני אדם מצאו את מותם בניסויים אלה, רובם סינים. האמריקאים התיחסו לאנשי היחידה כפי שהתיחסו למדענים הגרמנים: הם העניקו להם חנינה בתמורה לחשיפת המידע שבידיהם.

עלילת הספר מתרחשת 64 שנים אחרי תום המלחמה. ליאם קונור, אז חייל-מדען וכיום פרופסור מוערך זוכה פרס נובל, נמצא מת לאחר שקפץ מגשר באוניברסיטת קורנל בה לימד וחקר. חקירת הארוע מובילה חזרה אל יחידה 731, ואל פטריה קטלנית שפיתחה. פוליטיקה ומדע מתערבים זה בזה במירוץ לחסום אפשרות של הפצת הפטריה בקרב האוכלוסיה.

פול מקיואן, שזהו ספרו הראשון והיחיד עד כה, הוא פרופסור באוניברסיטת קורנל, ותחום עיסוקו הוא ננוטכנולוגיה. ננוטכנולגיה היא אחד מתחומי המדע המשחקים תפקיד משמעותי בספר, לצד ביולוגיה, הנדסה גנטית ועוד. מבלי לפגוע בפן המותח של הספר, הוא מעשיר מאוד מבחינת הידע המקיף שהוא מציג, ומבחינתי הערך המוסף הזה הוא נקודת החוזק העיקרית של הספר. ניכר מאוד שפרט לידע האישי שהוא מביא לספר, הוא טרח לחקור ולהעמיק בכל היבט אחר של העלילה. לדוגמא, בדברי התודה בסוף הספר הוא מזכיר שוטר שעזר לו להבין מה היתה המשטרה עושה אם מדען היה נמצא מת מתחת לגשר בקורנל. סופרים שטחיים יותר היו מסתפקים בסטראוטיפים ששאבו מן הטלויזיה.

היו לי תכניות לשבת, וזנחתי את כולן, כדי לא לעזוב את הספר. מעבר לעושר המידע שבו, הוא פשוט ספר מתח טוב. הוא קצבי, מטיל אימה במידה, זורם, אמין, וקשה להניח אותו מהיד. בנוסף, הוא מציג כמה דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, כמו ליאם קונור, עוזרו, נכדתו ונינו.

בשורה התחתונה: ספר מתח משובח ומעשיר.

Spiral – Paul mcEuen

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

בפרק הלפני אחרון של הספר מצאתי שני משפטים שמסכמים יפה את ההתיחסות שלי לצד ה"טכני" של הספר:

המשפחה הזו בה העובדתי היה לעתים קרובות לא ברור, בה הכל הגיע לידי שלמות רק אם היה אפשר לנסח אותו כסיפור עם שורת מחץ.

סיפור המשפחה שלנו כולו עשוי אנקדוטות מיופות מצד אחד, ובשל כך חורים בולטים עוד יותר מן הצד השני.

הספר הוא פסיפס, אלבום משפחתי, ובו דמויות וארועים מחיי שלושה דורות בוינה – הסב היהודי הנשוי לקתולית, בתם ושני בניהם, וצאצאיהם של שני הבנים – מסופר מפיה של אחת הנכדות. חלק מהארועים מתוארים בהרחבה, חלקם ברפרוף, פה ושם חסר רצף עלילתי, חלק מהדמויות לא לגמרי מפותחות. לפעמים קיבלתי את הרושם שרק מאורעות שניתן לעשות מהם סיפור מתוארים כאן, ורק אם אפשר לצרף להם פאנץ` ליין, והנה זה בדיוק מה שהסופרת אומרת על משפחתה – אנקדוטות עם שורות מחץ וחורים בעלילה.

האם המבנה הסיפורי הזה פוגם בספר? לא בהכרח. עיקרו של הסיפור הוא לא הדיוק ההיסטורי. עיקרו האחד הוא סיפור הגלגולים שעוברים בני המשפחה בעולם לא יציב, ועיקרו השני, הקשור מן הסתם לראשון, הוא שאלת הזהות העצמית של בני המשפחה. שאלת הזהות עוברת כחוט שני בכל עלילותיהם – לפעמים היא מונעת על ידי כוחות חיצוניים, כמו בתקופת השואה, לעתים היא מונעת על ידי חיבוטים פנימיים. לדוגמא, המשפחה המעורבת הלא דתית הזו נקלעת לסחרחורת, כשיום אחד מגלה אחד הנכדים שעל פי ההלכה הם כבר מזמן לא יהודים, תודות לסבתא הנוצריה. אני עוד צריכה לברר עם עצמי למה בעצם זה היה כל-כך אכפת להם. התשובות נמצאות בספר, אבל אני עדיין קרובה מדי לקריאה וצריכה להניח לדברים לשקוע.

כך או כך, עם תשובות או בלעדיהן, הספר מעניין לקריאה, וכתוב בחינניות רבה ובהומור מדבק.

הנה דוגמא לסצנה מן הפרק הראשון. הסבתא מתקשה להפרד ממשחק ברידג` בבית קפה, למרות שהיא יודעת שהיא עומדת ללדת בכל רגע, ומגיעה הביתה ברגע האחרון ממש. כשהסבא מגיע, הוא נשלח להביא את המיילדת, ומתפתח הדיאלוג הצעקני הבא:
"אתה אשם בכל," צעקה סבתא שלי, "אתה איחרת לבוא לקחת אותי!"
"איפה הצעיף שלי," צעק סבא שלי בעומדו ליד הפתח, "את היית צריכה ללכת הביתה יותר מוקדם!"
"אתה הדבקת לי את התינוק הזה," צעקה סבתא שלי, "בתיבה שליד הדלת!"
"בטח התעקשת לגמור את הסיבוב עד הסוף," צעק סבא שלי, "באיזו תיבה?"
"עם איזו שיקסע הסתובבת?" צעקה סבתי "עיוור שכמותך, על יד הדלת אמרתי לך"
"בחייך, עזבי אותי בשקט", אמר סבא שלי בכניעה, כשמצא את הצעיף שלו והתכונן לצאת. כי כפי שכולם ידעו, גם אלה שכמעט ולא הכירו אותו, האהובות שלו היו יהודיות, וחוץ מזה ברוב המקרים גם נשואות. אף פעם לא היו לו יחסים עם שיקסע. הוא הכיר רק שיקסע אחת מקרוב – האשה שלה היה נשוי.
בנסיבות האלה הגיע אבי לעולם: כבן של סוכן יהודי ליינות ומשקאות חריפים, ושל קתולית, גרמניה מחבל הסודטים, אשר פרשה מן הכנסיה.

Vienna – Eva Menasse

הוצאת מטר

2008 (2005)

תרגום מגרמנית: מיכאל דק

הפתיחה הנלהבת של הסקירה הזו היתה כתובה לי בראש עוד לפני שהספר הגיע לידי. רציתי לספר על ההתפעמות שחשתי כשגיליתי לראשונה את הסיפורים ב"גלגול בפארק אווניו", ועל ההערכה העצומה שלי לקול המיוחד של אנגלנדר ב"המשרד למקרים מיוחדים". הייתי בטוחה שבהמשך לכך אכתוב שהספר החדש שומר על אותה רמה. אבל הוא לא.

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", קובץ של שמונה סיפורים, זיכה את הסופר בפרסים. לפי הטקסט על הכריכה הפך לרב-מכר, והמובילים בין הסופרים היהודים-אמריקאים הצעירים (שייבון, פרזנן, ספרן-פויר ועוד) חולקים לו שבחים (באתר אמזון מצוטטות ביקורות אוהדות נוספות). לצערי, ואני באמת מצטערת על כך צער אנוכי של קוראת מאוכזבת, אני לא שותפה לדעתם. הסיפורים בספר הזה הם בעיני חיקוי חיוור של הקובץ הקודם, וגם של סיפורים שכתב פיליפ רות' לפני למעלה מארבעים שנה. בניגוד ליחודיות של כל אחד מסיפורי "גלגול בפארק אווניו", הספר הזה אינו מציג רעיונות מקוריים. ובהשוואה למורכבות ולתחכום של "המשרד למקרים מיוחדים", הכתיבה בספר הזה רדודה. אני מנסה, אך מתקשה, להתייחס אל הספר הזה בפני עצמו, ולא בהשוואה לאחרים. אולי אם לא מכירים את עבודתו הקודמת ההתרשמות מן הספר החדש תהיה טובה יותר. אבל אני ציפיתי לחווית הקריאה המיוחדת שחוויתי עם  שני הספרים האחרים, ובספר הזה היא לא קרתה.

הסיפורים כולם עוסקים בנושאים יהודיים, כמו זכרון השואה, התבוללות, אנטישמיות ועוד. כמה מן הסיפורים הם ישראלים בתוכנם, ובעיני הם החלשים ביותר בספר (גם ב"גלגול בפארק אווניו" נכלל סיפור ישראלי, והוא היה החלש ביותר בקובץ, יוצא דופן בין סיפורים מבריקים). אמנם אנגלנדר חי מספר שנים בארץ, הוא מבקר כאן, ויש לו חברים מקומיים, אבל לסיפורים הישראלים יש ניחוח זר של מתבונן מן החוץ, שכנראה מאמין שהוא בן-בית. התוצאה, לפיכך, מזייפת.

ואולי חלק מן הבעיה נעוץ בתרגום? את "המשרד למקרים מיוחדים" תרגמה כרמית גיא המצוינת. את "גלגול בפארק אווניו" תרגמה יערית טאובר בן-יעקב, שהוכיחה את כישוריה במגוון תרגומים. את הספר הזה תרגמו אסף גברון ואתגר קרת. לא קראתי ספרים שכתב אסף גברון, כך שאין לי אפשרות להתייחס לכשרונו כסופר וכמתרגם. את אתגר קרת כסופר אני לא מעריכה, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר בשפת המקור, ולכן אני לא קובעת אלא מעלה השערה: יכול להיות שחלק מן התחכום האנגלנדרי התרדד במהלך התרגום לשטיחות מבית קרת?

בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום רב על "המשרד ולמקרים מיוחדים" ועל "גלגול בפארק אווניו", אך לא על "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", ומקווה לתיקון בספר הבא של אנגלנדר.

 

What We Talk About When We Talk About Anne Frank – Nathan Englander

הוצאת כתר ומטר

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אתגר קרת ואסף גברון

את הדפים הפותחים את הספר קראתי יותר מפעם אחת, משתאה שוב ושוב על היחודיות שבקולו של נתן אנגלנדר, מנסה לפצח את סוד הקסם שמחבר מלים פשוטות לניסוחים עמוקים, בטרם אצלול אל העלילה. וכשסיימתי לקרוא את הספר, קראתי אותו שוב.

"המשרד למקרים מיוחדים" הוא סיפור קורע לב אודות קדיש וליליאן, הורים יהודים בארגנטינה בשנת 1976, עת שלטון הרודנות הצבאית, שבנם פאטו הועלם. שוטרים התדפקו ערב אחד על דלת ביתם, נטלו את הבן בלי לספק הסבר ותירוץ, ומאז כאילו בלעה אותו האדמה. מרכז העלילה הוא התמודדותם של השניים בדרכיהם השונות עם האובדן. מול שלטון רודני, ביורוקרטיה מתסכלת, פקידים קרי לב, שכנים מפוחדים, הם מנסים להחזיר לידיהם את בנם. זהו הציר המרכזי של הספר. סביבו נעים שלל נושאים מורכבים, שלובים זה בזה בכתיבה מסחררת ומהפנטת. בוירטואוזיות יפיפיה הוא פותח עוד ועוד נושאים, יוצר מארג סיפורי מרהיב, ומתמודד עם שלל נושאים כמו זכרון ושכחה, קהילה ומנודים, עבר ועתיד, הורים וילדים, גברים ונשים, תקווה ויאוש. על הכריכה אנגלנדר מוגדר כשילוב בלתי אפשרי של בשביס-זינגר, קפקא ולואיס קרול: הסצנות ה"קפקאיות", ה"לואיס קרוליות" וה"בשביס-זינגריות" מקנות לספר אוירה מעט סוריאליסטית, שאינה גורעת מאמינות הספר אלא תורמת להעצמתו. במאמר אודות הספר נטען, כי השפע שבו הוא כוחו אך גם חולשתו. אני לא מסכימה עם ההסתיגות הזו: שפע הנושאים קשור בשלמות לעלילת הספר, ואין העלילה שלמה בלעדיו. אנגלנדר ראוי למחמאות הגלומות בהשוואתו לשלושת הסופרים, אך לדעתי אין צורך להתלות באילנות גבוהים, שכן הוא קול יחודי שמאפיין ומתאפיין רק בעצמו.

ניגשתי לספר עם ציפיות גבוהות במיוחד, לאחר התרשמותי הנלהבת מ"גלגול בפארק אווניו". ציפיות גבוהות הן לפעמים מרשם לאכזבה, אך לא במקרה הזה. ספר נפלא, מומלץ מכל הלב.

The Ministry of Special Cases – Nathan Englander

הוצאת מטר וכתר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

עתונאי חוקר צרפתי מגיע לארץ בעקבות רצח של איש מסתורין, שהיה ככל הנראה איש ביון ששירת כמה אדונים. לתחושתו של העתונאי תעלומת מותו של האיש קשורה קשר הדוק לשאלה שהציקה לישוב בארץ במשך עשרות שנים, מי רצח את ארלוזורוב. כידוע, האשמה הוטלה בתחילה על אנשי הימין, שהתנגדו לעמדותיו השמאלניות של ארלוזורוב (כמו מדינה דו לאומית), ולמשא ומתן שניסה לנהל עם הנאצים כדי לאפשר את הגירתם של יהודים לארץ. אנשי "ברית הבריונים" נעצרו, הואשמו וזוכו, אך הזיכוי המשפטי לא הסיר את החשד. עם השנים הועלו כמה תיאוריות באשר למי שיזם את הרצח. טובי נתן מעדיף את הגרסה לפיה מגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה הנאצי, היא ששכרה את הרוצחים, זו אינה תיאוריה מקורית שלו, אבל הוא מוסיף לה כמה "קישוטים", שמן הסתם נראים לו קרובים למציאות.

מבחינה ספרותית לא התלהבתי מהספר. בספר מסוג זה, הבונה סיפור בדוי על בסיס עובדות היסטוריות, מבוא או אחרית דבר שיבדילו בין האמת לבדיה הם בגדר הכרח. בלעדיהם פקפקתי בכל מה שסופר שם. בערך ברבע האחרון של הספר, כשהוא נצמד יותר לעובדות ידועות, כמו שיטות התעמולה של גבלס, שריפת הספרים, הפרשה המוזרה של היטלר ואחיניתו ועוד, הרגשתי נוח יותר. עדיין, דברי הסבר היו חסרים. ליקוי נוסף הוא בשני סיפורי המסגרת המשתלבים זה בזה: הרצח של איש המסתורין, והרומן האינטרנטי שהעתונאי מנהל עם אשה אלמונית. למרות ההשתלבות שלהם בעלילה, החיבור בעיני תפור גס מדי.

מבחינה היסטורית, נראה שהסופר ליקט סיפורים מפה ומשם, וברר את אלו שנשאו חן בעיניו ביותר. חלק מהעובדות לכאורה מבוססות על ביוגרפיה שכתבה עיתונאית תחקירנית גרמנייה, אניה קלאבונד, שהודתה מאוחר יותר כי בדתה חלק מן הדברים. עד כמה היה הקשר בין מגדה גבלס וארלוזורוב רומנטי? האמנם היתה מגדה מעונינת לעלות לארץ עם ארלוזורוב כאשתו (השלישית), ובכך להפוך לאשתו של מנהיג ציוני ולא של מנהיג נאצי? האם ארלוזורוב ניסה לרצוח את מגדה? בספר מסופר על מאהב אחר שלה שכיוון לעברה אקדח, אך לא פגע בה. האם גבלס הוא שהורה על רצח ארלוזורוב כחלק מנסיונותיו להשמיד ראיות לקשריה היהודיים של אשתו? אביה החורג של מגדה היה יהודי, ונספה במחנה ריכוז. לא ברור אם מגדה עשתה נסיונות להצילו, או שדבקותה במה שהסופר מכנה "כת הקניבלים" גברה על חיבתה כלפיו. או אולי רצח אותו מתוך קנאה? ביומנו של גבלס מאוגוסט 1931 הוא כתב: "בדירה של מגדה, בסוף תמיד היתה לנו מריבה קטנה, ולכן נפרדנו, תמיד הויכוחים על הזר ההוא! זוהי בעיה המאיימת על עתידנו". האם היה ארלוזורוב "הזר ההוא"? על-פי הספר מגדה עצמה הורתה לרצוח את ארלוזורוב, ואף הגיעה לצורך זה לארץ. המניע: להעלות את "היהודי שלה" לקורבן כשי לפיהרר.

אגב, בפני ועדת החקירה, שמינה מנחם בגין בשנות השמונים לבדוק אחת ולתמיד מי רצח את ארלוזורוב, הועלתה עדות על הקשרים בין מגדה גבלס וארלוזורוב והשלכותיהם האפשריות. חברי הועדה דחו את העדות על הסף, ואפילו לא הזכירו אותה בדוח שהגישו.

מגדה גבלס רצחה את שישה הילדים שנולדו מנישואיה לגבלס מיד לאחר התאבדותו של היטלר, והיא ובעלה התאבדו גם הם. במכתב שכתבה לפני מותה הסבירה שאין טעם לחיים בעולם ללא היטלר… בנה מנישואיה הראשונים, שהיה נאצי פעיל וחייל, ניצל מגורל זה. בתו, נכדתה של מגדה, התגירה ונישאה ליהודי.

בשורה התחתונה: ספר חלש ספרותית, אבל הוא פיתה אותי להתיישב מול המחשב ולחפש עוד ועוד מידע, ולכן הוא ראוי לקריאה (ספקנית).

Qui a tue Arlozoroff – Tobie Nathan

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

כותרת משנה: אירועי מפתח בהיסטוריה העולמית

כשבחרתי לקרוא את הספר, חשבתי לתומי שמדובר בספר עיון מסוגו של "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים", ז"א ספר דוקומנטרי שמאיר ומנתח ימים גורליים בתולדות העולם. למעשה מדובר יותר בסוג של אנציקלופדיה. המחבר בחר 50 ימים הרי גורל, ותיאר את הרקע להם ואת מה שארע בעקבותיהם. במהדורה העברית נוספו 12 ימים מרכזיים בתולדות ישראל.

לא התלהבתי מהרעיון להתרכז בימים מסוימים, משום שנראה לי שיש ימים ספורים בלבד שניתן לבודד אותם ולקבוע שברגע יחיד שונה גורלו של העולם. יום הטלת פצצת האטום על הירושימה, לדוגמא, הוא בעיני יום שכזה (והוא אכן נכלל בספר). ימים אחרים בספר נבחרו מתוך רצף של ארועים מתמשכים. לדוגמא, היום בו החל ניוטון ללמוד באוניברסיטה. למה דווקא היום ההוא ולא היום בו פרסם את אחת מעבודותיו, או היום בו נפל התפוח על ראשו (אם אכן יש ממש במיתוס)? כך גם במקרים אחרים, הבחירה ביום מסוים נועדה למקד תשומת לב לנושא שלם ולא לנקודת זמן. זה, כמובן, אינו רע כשלעצמו, ואולי באמת היה עדיף להעניק לספר את הכותרת "ארועים ששינו את העולם".

יצוין לטובה מגוון הנושאים בספר: פוליטיקה לצד מדע וחברה ותרבות.

יצוינו לטובה הימים היהודים/ישראלים. לטעמי, הפרקים העוסקים בהם מנומקים יותר ובהירים יותר. לדוגמא, היום שבו עלתה "הבימה" ארצה. זהו יום שולי בתולדות העולם, אבל בהיסטוריה התרבותית העברית הוא ציון דרך, והספר מסביר זאת יפה.

נשאלת השאלה אם בכלל יש בימינו מקום לספרים אנציקלופדים. קראתי, לדוגמא, את הפרק על קרב סלמיס, ולא הרגשתי שיצאתי מן הקריאה עם עושר של ידע. לעומת זאת חיטטתי קצת ברשת, ובכל מקום אתר הוביל לאתר, וקישור הוביל לקישור, ושפע של מידע עמד לרשותי. יסלחו לי חובבי הספרים הכרוכים (שאני נמנית איתם…), אבל לדעתי ספר שמקבץ ידע על קצה המזלג בנושאים שונים מאבד מהרלוונטיות שלו נוכח שפע האפשרויות האחרות (זאת לעומת ספר מחקר שמתעמק בנושא מסוים, ובוחן אותו על כל היבטיו, ופה יש עדיפות לספר על פני המידע המפוזר ברשת).

Days That Changed The World – Hywell Williams

הוצאת מטר

2010 (2006)

עריכת המהדורה העברית: אורן נהרי

עילת הספר היא התנהגותו יוצאת הדופן של חתול בשם אוסקר, המתגורר דרך קבע בקומה השלישית של בית האבות הסיעודי, "בית סטיר". אוסקר, כך נראה, יודע לזהות מוות כמה שעות לפני שהוא מתרחש. רוב הזמן החתול מסתובב עצמאי בשטח, לא מחויב לאיש, אך כשהוא מזהה מוות צפוי הוא נכנס לחדרו של הגוסס, ומתכדר על מיטתו. נראה כאילו הוא נמצא שם ללוות הן את ההולך לעולמו והן את קרוביו האבלים.

ד"ר דייויד דוזה משוחח עם קרובי משפחה של דיירי הבית שנפטרו, כדי להתחקות אחרי התנהגותו של אוסקר, ואולי לפצח את סודו. האם החתול מזהה ריח של חומרים המשתחררים מהגוף הגוסס? אולי זו התשובה, אך ד"ר דוזה בוחר לא להעמיק לחקור. הוא מעדיף להאמין שאוסקר יודע להציע תמיכה ואמפתיה ברגעים בהם הן נדרשות יותר מכל.

הספר, בסופו של דבר, אינו מספר רק על אוסקר, ואולי אוסקר הוא רק הכלי שבאמצעותו המספר בוחר להתייחס אל תופעת השטיון, ובעיקר אל קרוביו של הלוקה במחלה, אלה שחווים רעידת אדמה, בעת שמאהוביהם נותרת רק קליפת הגוף, בעוד מרכיבי הנפש והאישיות משתנים ללא הכר. ד"ר דוזה מתאר תגובות של כעס, של רחמים, ובעיקר של אשמה: לנוכח המהפך, גם הקרובים המסורים ביותר חשים אשמה, שכן לא משנה כמה יאהבו וישקיעו, למחלה אין מרפא, והחולה הולך ונמוג מול עיניהם.

קשה לטפל באנשים שזיקנתם גורמת להם סבל. מעבר לחווית הסבל של הזולת, יום אחר יום המטפלים בעצם רואים את מה שעשוי להיות העתיד שלהם עצמם. בקטע מרגש בספר הרופא מספר על מחלת הפרקים שהוא לוקה בה, וכשהוא מתבונן באחת הדיירות – אשה שידיה ורגליה עוותו בשל המחלה – הוא יודע שהוא מסתכל על מה שצפוי לו.

הספר מרגש מאוד. נגע לליבי יותר מכל סיפורם של פרנק ורות, שנפגשו במחנות הריכוז ומאז לא נפרדו. יותר משישים שנה אחר-כך לקתה רות בשטיון, ופרנק הקיף אותה באהבה ובדאגה. כשרות חדלה לזהות את פרנק, ויותר מזה – פיתחה פחד ממנו, הוא התרחק ממנה, ובלבד שלא ייגרם לה סבל. אני לא מתביישת להודות שהזלתי דמעות.

הספר מתכנס אל מספר מסקנות בכמה תחומים, כמו המשמעות הרגשית העצומה שיש לנוכחותן של חיות מחמד בסביבה של כאב, הנכונות לנצל ולחיות את הרגע ולהגיד תודה על כל פיסת אושר, ההתיחסות לחולי שטיון ועוד.

ספר מומלץ ביותר, לא רק לחובבי חתולים.

Making Rounds With Oscar: The Extraordinary Gift of an Ordinary Cat – David Dosa M.D

הוצאת מטר

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: אליענה אלמוג