תגית: מירה מגן

גליה היא רופאה אונקולוגית, שמתמודדת בכל רגע עם הכרעות חורצות גורלות, ונאלצת לחוות מדי פעם את מותם של מטופליה. היא מקצועית, מקצוענית, מסוגלת רוב הזמן להקים מחיצה בין גליה האדם לגליה הרופאה, אבל מדי פעם המחיצה נסדקת, והיא מוצאת עצמה מעורבת נפשית בחיי חוליה ומשפחותיהם במידה שעשויה לערער אותה. במקביל לעבודתה היא נאלצת לתווך בבעיות משפחתיות כשאחיותיה נקלעות לעימות, ולהפעיל סמכות מקצועית לצד חמלה משפחתית. בשנות הארבעים לחייה היא רווקה, חריגה בסביבה הדתית שבה מתנהלים חייה. יש לה קשר רומנטי עם רופא אחר במחלקה, ולמרות שהיא אוהבת אתו קשה לה לשאת את השינוי הכרוך במיסוד יחסיהם. תמונות מחיי הנישואין של אחיותיה מעצימות את התלבטויותיה.

נדמה שעל כל צעד ושעל גליה נדרשת לבחור בין אלטרנטיבות. אמו השכולה של ילד, שנפטר למרות טיפולה, רודפת אותה, נעמדת מול חדרה ומשמיצה אותה בקול, מתנחלת במשרדה ושופכת את מררתה שוב ושוב – האם להזעיק את אנשי הבטחון כדי שירחיקו אותה, או להניח לה לפרוק את צערה למרות הנזק שהיא גורמת? אחותה הצעירה נקלעת למשבר שעלול להרוס את משפחתה – האם לאלץ אותה לפנות לעזרה או להניח לה ולבעלה לפתור את בעיותיהם בתוך הבית? ענר, בן זוגה, משתוקק ליחסים יציבים – לאן נוטה לבה שלה, להליכה בעקבות האהבה או לשמירה על יחידותה בפרטיות ביתה? אל הנחרצות ההגיונית של ענר או אל ההתלבטויות שלה עצמה? המטופלים שלה הם לא רק "מקרים" אלא בני אדם על פחדיהם וחששותיהם – היכן עובר הגבול בין אמפתיה לחולה ולמשפחתו למעורבות רגשית שעלולה לפגוע בה ובמטופל גם יחד?

המצב בכל ה"חזיתות" הללו מקצין כשגליה מגלה שהיא נמשכת יתר על המידה אל אביו של אחד המטופלים, ואף מוכנה לחצות קוים אסורים בשל משיכה זו. מירה מגן מלווה אותה במחלקה ובבית, עם משפחתה ועם ענר, והופכת את הקוראים שותפים למחשבותיה, לרגשותיה ולהחלטותיה. אי אפשר שלא לחבב את גליה, גם כשהיא טועה. היא עצמאית, מצפונית, מודעת ליתרונותיה ולחולשותיה, חושבת לפעמים מהבטן אך רוב הזמן מסוגלת לשיקול דעת, אכפתית, קשוחה כשיש צורך, ישרה ובלתי מתיפייפת. מירה מגן היא, כרגיל, סופרת סבלנית, רגישה לפרטים ואינה נחפזת אל תשובות, והקריאה בספר נעימה ומעניינת.

זמורה

2025

"אהבה יד ראשונה" מתרחש בבנין משותף. הספר נפתח עם הגעתה לבנין של דיירת זמנית, סופרת שמבקשת להתבודד כדי לעמוד בהתחיבות למו"ל לספק ספר חדש, ומסתיים מספר חודשים אחר-כך עם עזיבתה. בין שני ארועים אלה מסופרים בגוף ראשון סיפוריהם של דיירי הבנין, שחייהם משיקים אלה לאלה. האהבה משותפת למרבית סיפורי החיים הנפרדים. לעתים זוהי אהבה שמומשה ושרדה או אבדה: אהבתה הישנה והנשכחת של הסופרת לדייר הפנטהאוז, שמצדו לא שכח דבר; אהבתם של שני רופאים שהפכה לנינוחות זוגית; השתוקקותה של פגועת נפש אל בעלה שנטש לפני עשרות שנים. ולעתים זוהי הכמיהה לאהבה או הויתור עליה: השלמתה של בת שלושים עם הצורך להתפשר כדי לזכות בזוגיות; החלטתה של אשה ללדת ילד מתרומת זרע ולוותר כליל על זוגיות.

מירה מגן מיטיבה, כרגיל, לאפיין דמויות והלכי רוח. שלא כרגיל, הסיפורים הנפרדים אינם מתגבשים ליצירה שלמה, אולי בשל ריבוי הדמויות, ויותר מדי תמיהות נותרות בלתי פתורות. הספר מדשדש לאטו, וכשסוף סוף מתרחש בו דבר מה הוא לוקה באי סבירות, בעיקר בשל דמותה של יולה הסופרת שהיא אחת החוליות החלשות בספר. אנחנו מתבקשים להאמין שהיא אינה זוכרת התרחשות דרמטית בחייה, שהיא נזקקת לטריק בלתי הגיוני כדי להכנס לדירת השכן במקום לדפוק על הדלת, ובכלל המוכנות שלה לדון באהבה הישנה למרות הפוטנציאל ההרסני של דיון כזה אינה מתקבלת על הדעת. כן, אנשים נוהגים מפעם לפעם, אולי לעתים קרובות מדי, באופן בלתי סביר, אבל היצירה אמורה לשכנע שקיים איזה סוג של הגיון פנימי בחוסר ההגיון, וכאן ההיבט הזה נעדר.

עוד היבט שנותר בלתי מוסבר הוא היותה של פגועת הנפש מעין ציר מחבר בין הדמויות. בלי סיבה מתקבלת על הדעת השכנים, כל אחד בדרכו, מוקסמים ממנה, ובאופן מלאכותי כלשהו רואים את עצמם משתקפים בה. לא יכולתי שלא להזכר ב"צייד בודד הוא הלב" המצוין, שבו מוצאות הבריות עוגן באדם שאינו נותן את לבו אליהם, אלא ששם הבדידות הקשה מסבירה את ההיקשרות הזו, את האופן בו אנשים משליכים על הזולת מהרהורי לבם. כאן ההיקסמות אינה ברורה.

לא ברורה לי גם ההתיחסות למלאכת הכתיבה. בסיום הספר מצהירה יולה כי לא תכתוב יותר, "אם רק אעמוד בכך", אבל במהלכו של הספר היא כותבת כי "לו הייתי עשב לא הייתי בודה מחלה סופנית לילד שלי, לא הייתי ממציאה אסון קולוסלי שיאפיל על קץ היצירה שלי, על דעיכת היכולת וגוויעת הסופרת, לא הייתי מנפחת נמלה ועושה ממנה פיל", ומתיחסת בכך לפרטים מתוך עלילת הספר. לא הבנתי את הצורך בערפול הזה של כותבת-לא-כותבת.

ובפינת הקטנוניות: "אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל" הוא של קונילמל, לא של שלמה ושלמַי.

מירה מגן היא כותבת סבלנית, שספריה מתנהלים בדרך כלל לאיטם ובפרטנות. מכיוון שחוויתי בספרים אחרים שלה, כמו "אחותו של הנגר", היקשרות איטית ומאוחרת לדמויות ולסיפור, לא מיהרתי לכתוב סקירה. חיכיתי שהספר יחלחל, שיצופו תובנות שלא ראיתי תוך כדי קריאה. לצערי, זה לא קרה.

אם מוכנים להסתפק בקריאה נפרדת של כל דמות, אפשר להעריך את הספר. כמכלול הוא חלש בעיני.

כנרת זמורה דביר

2022

מיכאלה היא יועצת זוגית, נשואה בנישואים יציבים לערן הפסיכיאטר, אם לארבעה ילדים. חייה המסודרים והמאורגנים למשעי מתנהלים בדירת קרקע מרווחת, שבה הוקצה מקום גם למשרד בו היא מקבלת לקוחות, וגם ליחידת אירוח. חייה של מיכאלה הם קודש למחויבות שהיא חשה כלפי משפחתה וכלפי לקוחותיה. רונה, אחותה הצעירה, שונה ממנה לגמרי. היא אלכוהוליסטית בגמילה, נטולת רכוש ואמביציה, מנהלת במודע חיים מנותקים מכל אדם ומכל שמץ של סדר יום מקובל – על אמת ידה מקועקע הפסוק "הבל הבלים הכל הבל". סמדר, אמן של השתים, שבעלה עזב אותה בשל התחרדותה, מאושפזת מזה שנים רבות במוסד סגור. בתוך פרק זמן קצר מוצאות עצמן השלוש תחת קורת גג אחת. תחילה אוספת אליה מיכאלה את רונה, כדי שלא תאושפז או תכלא, ומשכנת אותה ביחידת האירוח. זמן מה אחר-כך מחליטים רופאיה של סמדר שהיא כשירה להשתחרר, ומיכאלה מארגנת מחדש את היחידה, שרונה מכנה כעת "הוסטל", כדי שתתאים לשתי אורחותיה. מיכאלה אינה מסתפקת בהענקת קורת גג: היא משלמת דמי שכירות עבור קיוסק קטן באלנבי, ומפקידה עליו את רונה, כדי לספק לה תעסוקה ומקור הכנסה, וכדי להקנות לה הרגלי עבודה וסדר יום.

את הסיפור מספרת רונה, שלמרות אדישותה המוצהרת ניחנה בעין בוחנת ובסקרנות. בעוד היא מלגלגת על חייה המקובעים של מיכאלה השבויה בהרגליה, תחת מילותיה אפשר לחוש כי היציבות הזו היא בעצם מאמץ מתיש ליצור ולשמר מסגרת נוקשה שאינה מותירה חלון הזדמנויות לכניעה ולהתפוררות. היא מזהה סדקים בזוגיות המושלמת של אחותה, ושומרת את הדברים בלבה, נאמנה למדיניות חוסר ההתערבות, אך מעורבת עד לשד עצמותיה. היא עצמה מתאהבת, או מאמינה שהיא מתאהבת, ושוב למרות העצלנות שעליה היא מצהירה, היא משקיעה מאמץ ותחבולות כדי לממש את התאהבותה. סמדר אף היא אינה דמות חד-משמעית. קל למסגר אותה כתלושה, השוגה באשליות על שובו הקרוב של בעלה, אבל התלישות והמאמץ לשוב ולהיות אם לבנותיה משמשים אצלה בערבוביה תמימה.

מירה מגן רוקמת בסבלנות את סיפורה של המשפחה, ומציגה שלוש דמויות נשיות מתפתחות ומשכנעות. עד מחציתו הסיפור מתנהל באיטיות מרובה, נדמה היה לי שהוא עומד במקום, וחשתי מעט קוצר רוח. אבל בהדרגה הוא הולך ומתפתח – בכיוון מפתיע – ומתרחב עד משבר, שבשל הנסיבות השונות בעקבותיו כל אחת מן הנשים תגלה משהו חדש על עצמה. הספר מטפל ביחסים בתוך המשפחה, בזוגיות, ביחסי הורים-ילדים במרחב שבין הזנחה להתמסרות, באורחות חיים הנעים בין מסגרת נוקשה להיסחפות עם כל רוח מצויה, בדת ובאמונה.

יופיו של הספר נובע הן מן הסיפור הסבלני והן מסגנון דיבורה של רונה, שמשלב בצורה מוצלחת לשון גבוהה, הנובעת בחלקה מחינוכה הדתי, עם רשלנות מכוונת שנובעת מאי-האכפתיות שגזרה על עצמה. לטעמי, ריבוי הקישורים בין הדמויות טיפה מלאכותי, אבל פרט לכך הסיפור אמין ואף מרגש.

כתיבתה של מירה מגן בדרך-כלל מדברת אלי. המלצתי על ספרה הקודם, "אחותו של הנגר". "מיכאלה", לדעתי, עולה עליו.

כנרת זמורה ביתן

2018

נאוה, אשה צעירה בשנות השלושים לחייה, שכלה את בעלה ואת בנה בתאונת דרכים. האובדן גורם לה להרגיש שחייה מאחוריה, והיא מצמצמת את רמת הפעילות והמעורבות שלה למינימום, שמאפשר קיום זהיר עם פוטנציאל מינימלי לחשיפה לכאב. היא נועלת את הדירה, בה ניהלה חיי משפחה, ועוברת לגור בדיור מוגן, שם היא מגנה על עצמה בפני המראה היומיומי של משפחות צעירות. במקביל היא נוטשת קריירה כמעצבת פנים, ובוחרת בעבודה חדגונית כקופאית בסופרמרקט. כסף לא חסר לה – הביטוח פיצה אותה על אובדן יקיריה – והעיסוק שבחרה הוא רק דרך להעביר את הזמן, לעמעם את חושיה ולצמצם אותם.

כשאני מתכננת לכתוב סקירה על ספר, היא מתחילה להתגבש מעצמה תוך כדי קריאה. עם הספר הזה נכתבה לה בראשי המלצה בלתי אוהדת. לא הרגשתי את הכאב של נאוה, הדמות שלה היתה לא משכנעת על גבול חוסר אמינות. חשבתי שצריך "כשרון" מיוחד כדי להרחיק ממני את דמותה של אם מיוסרת, ומשפט הפתיחה של הסקירה – "אני אהיה מן הסתם בעמדת מיעוט" – כבר נוסח. אבל זו מירה מגן, ואני בדרך-כלל אוהבת את הספרים שלה ("וודקה ולחם" ו"ימים יגידו אנה" הרשימו אותי), אז השעיתי את ההסתיגויות והמשכתי. וככל שהתקדמתי בקריאה נאוה הלכה והתקרבה אלי. במבט לאחור, נראה לי שהסופרת בכשרונה הצליחה לגרום לי להרגיש את הניתוק של נאוה, ומשום כך הרגשתי גם אני מנותקת ממנה. נאוה חושבת שהיא מבינה את הבחירות שהיא עושה, היא אטומה לדעות אחרות, ולמען האמת קשה להתווכח איתה או להפעיל כנגדה טיעונים הגיוניים: זו הדרך שלה להתמודד, וההשתבללות הזו נחוצה לה.

את חלקו האחרון של הספר קראתי במתח ובתקווה. המפנה לקראת הסיום הפתיע אותי. לא צפיתי התרה כזו, ולמרות זאת השתכנעתי לגמרי שהיא אפשרית, אפילו הגיונית למרות שכולה רגש.

בשורה התחתונה: כואב אך מומלץ

כנרת זמורה ביתן

2014