תגית: מרגרט אטווד

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

"לטענת גרייס" מבוסס על דמות אמיתית, שזכתה בזמנה לתשומת לב מרובה. גרייס מארקס נולדה באירלנד בשנת 1828. בשל המצב הכלכלי הקשה של משפחתה מרובת הילדים, מצב שנגרם בחלקו בשל נסיבות חיצוניות ובחלקו בשל האלכוהוליזם של האב, היגרה המשפחה כולה לקנדה ב-1840. שלוש שנים אחר-כך הורשעה גרייס בת החמש-עשרה ברצח תומס קינאר, שבביתו הועסקה כמשרתת, ונחשדה ברצח ננסי מונטגומרי, סוכנת הבית שהיתה פילגשו של קינאר. ג'יימס מק'דרמוט, שהועסק אף הוא באותו מקום והורשע באותו רצח, נתלה. גזר-דינה של גרייס הומתק בשל גילה הצעיר למאסר עולם.

מרגרט אטווד, שספריה עוסקים בנושאים חברתיים, וביניהם – ולא השולי שבהם – מעמד האשה, מתחקה בספר זה אחר סיפורה הפרטי של גרייס, המעוגן עמוק ברקע החברתי של תקופתה. שמו של הספר, במקור ובתרגום, מרמז שמה שנראה ברור ומובן על פני השטח אינו משקף בהכרח את המציאות. עיקרו של הספר הוא הסיפור כפי שגרייס בוחרת לספר, רוב הזמן באוזניו של ד"ר סיימון ג'ורדן (דמות בדויה). סיימון הוא רופא צעיר, העושה צעדים ראשונים ומהוססים בחקר הנפש, תחום רפואי בהתהוות. מספר אישים בעיר, בה היה ממוקם הכלא, ביקשו להביא לשחרורה של גרייס, וסיימון נשלח לתהות על קנקנה ולקבוע אם מדובר ברוצחת או בקורבן.

מרגרט אטווד היא מספרת סבלנית, שעיניה מבחינות בפרטים חיצוניים ויורדות אל מצולות הנפש. היא מניחה לגרייס לספר את קורותיה יום אחר יום, ולהתעכב על מראות ועל ריחות ועל תחושות. גרייס מצטיינת בתפירת שמיכות טלאים, שמיכות המורכבות מתמונות בודדות המצטרפות לסיפור. בדומה לכך, נרקמות תמונות חייה, פרט אחר פרט, ומצטרפות לסיפורה של ילדה שגדלה בעוני ובמצוקה, שהיתה אם לאחיה ולאחיותיה, ועברה משירותו של אביה לשירותם של זרים. גרייס מספרת על מאבק יומיומי לשמירה על עצמיותה בעולם הרואה בה כלי, ועל המאבק לשפיות כשהחיים בכלא אינם מציעים עתיד כלשהו, אלא מציבים שורה של מגבלות שעונשים גופניים צפויים למפרים אותן.

סיפורה של גרייס מצרף יחדיו היבטים רבים של החיים בקנדה בשנים שלפני עצמאותה. היא מתארת את ההגירה האירית שזכתה לתדמית לא מחמיאה, את החברה המעמדית בהשראת בריטניה, את המשרתות שפותו על ידי מעסיקיהן ונזנחו. גרייס, שבתמימות או במתכוון אינה מבדילה בין עיקר לתפל, מספרת לד"ר ג'ורדן, הלהוט לשמוע כל פרט, על אורח החיים של התקופה, על אמונותיה ועל מנהגיה. מטבע הדברים הסופרת מקדישה מקום לתיאור חווית הכלא, ומשום שגרייס לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה בבית-חולים לחולי נפש, היא מתייחסת בהרחבה גם לטיפול הקלוקל והקשוח בפגועי הנפש. לצד הדמויות הראשיות בראה הסופרת דמויות נוספות, מאובחנות ומובחנות היטב, ביניהן ג'רמיה הרוכל הציני, ידידה של גרייס, וגברת המפרי התלותית, בעלת הבית של ד"ר ג'ורדן. מרגרט אטווד בכשרונה הרב מקימה לתחיה את המקום ואת התקופה, ולמרות ריבוי הפרטים הספר נקרא בענין ובאותה סבלנות בה נכתב.

ומה בקשר לרצח? האם הוכיח ד"ר ג'ורדן את אשמתה של גרייס או את חפותה? הסופרת הסתמכה בנושא זה על התיעוד של התקופה – מסמכי המשפט, כתבות עתונאיות, ספרה של סוזנה מודי, Life in the Clearings Versus the Bush , ועוד, אך נראה לי כי יותר משביקשה לפצח את התעלומה, ביקשה לספר את התקופה. בהקשר של התיעוד מעניין לציין שבאותם ימים ביקור בכלא ובבתי חולים לחולי נפש היה בגדר בילוי מקובל, וגרייס היתה בבחינת אטרקציה מרכזית.

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "צבע החלב". בדומה לגרייס, מרי בת הארבע-עשרה גדלה במשפחה קשת-יום, והורחקה מביתה על מנת לשמש משרתת. שתי הבנות עברו חוויות דומות ושונות עד שחוו משבר דרמטי. היה מעניין לקרוא את שני הספרים זה ליד זה. הכניעות וההשלמה של מרי מול מאמציה של גרייס לשמור על עצמיות. האנגליוּת של מרי, שיתכן כי בשלה היא מקבלת את נסיבות חייה כפי שהן, מול האיריוּת של גרייס, שאולי בה אפשר לתלות את יזמותה ואת מאבקיה לשיפור חייה. התמימות של מרי מול המחושבוּת של גרייס. וכמובן, הצמצום והתמצות של נל ליישון מול רוחב היריעה והפירוט של מרגרט אטווד.

מרגרט אטווד היא סופרת מוערכת, ובצדק, וכשרונה בא לידי ביטוי גם בספר זה. מומלץ.

Alias Grace – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: יונתן פרידמן

על כריכת הספר באנגלית מופיעה כותרת המשנה “Nine Wicked Tales”, והיא מדויקת יותר מזו שבתרגום "תשע מעשיות". בכל הסיפורים שבספר מופיעים מוטיבים מרושעים, אפילו מקפיאי דם, בחלקם מוצנעים כחלק מאופיין של הדמויות, ובחלקם גלויים כמו מעשי רצח. המינוח "מעשיות" בניגוד ל"סיפורים" נועד, לדבריה של הסופרת, להרחיק את העלילות אל מחוזות הבדיון:

"כאשר מכנים יצירת בדיון קצרה "מעשיה", מרחיקים אותה לפחות במעט מממלכת העמל והזמן היומיומיים, ומתיחסים במקום זאת לעולם המעשיות העממיות, המעשיות הפלאיות ומספרי המעשיות של ימים עברו. ניתן להניח בבטחון שכל המעשיות הן יצירות בדיון, ואילו "סיפור" עשוי להיות סיפור אמיתי על הדבר ששוררת הסכמה לכנותו "החיים האמיתיים", או סיפור קצר שנותר בגבולות הריאליזם החברתי".

למרות הבחירה ב"מעשיות", תשע היצירות המקובצות בספר משכנעות באמינות דמויותיהן ובהיתכנות תוכנן, כולו או מקצתו. במרבית המעשיות הדמות הראשית היא של אדם זקן, וכמעט כולן סובבות סביב ההשפעה ארוכת הטווח של ארוע בעבר. קצת משונה לחשוב על מרגרט אטווד כסופרת אימה, אבל פה ושם נשמתי נעצרה.

שלוש המעשיות הראשונות – 'אלפינלנד', 'בחזרה מהמוות' ו'הגבירה האפלה' – מחוברות זו לזו. קונסטנס, גיבורת המעשיה הראשונה, היא סופרת מזדקנת של ספרי פנטזיה וכשפים, שלמרות השנים הרבות שעברו מאז נעוריה, ולמרות הבטחון שבא עם הגיל, היא עדיין חיה את בגידתו של גאווין, משורר מבטיח שאתו חלקה את חייה במשך תקופה מסוימת. גאווין, גם הוא כבר בערוב ימיו, הוא גיבור המעשיה השניה, ובה הוא מוצא עצמו לפתע בצילה של קונסטנס. הצעירה שאיתה בגד היא גיבורת המעשיה השלישית, גם היא כבר אשה קשישה, וגם היא מונעת מכוחה של אותה פרשיה. שתי המעשיות הבאות – 'לוסוס נאטוריי' ו'חתן בהקפאה' – יוצאות דופן בקובץ בשל גילן של הדמויות הראשיות בהן, אבל נמצא בהן אותו מוטיב של עבר המניע הווה ועתיד. שלוש המעשיות הבאות הן סיפורי אימה, אבל מכיוון שמדובר באטווד, ששום דבר אצלה אינו זול או מובן מאליו, האימה היא אמצעי ספרותי שבעזרתו היא מטפלת באותו מוטיב חוזר של העבר הנוכח בכל: ב'אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאוד' הסופרת מחייה את הדמויות מן הספר "הכלה השודדת", שלוש מהן עדיין מתמודדות עם בגידותיה של הרביעית. ב'היד המתה אוהבת אותך' מנסה סופר להפטר בדרכם לא כשרות מחוזה כובל, וב'מזרן האבן' לראשונה בקובץ זה מצליחה אשה קשישה לנקום במי שפגע בה עוד בהיותה תלמידת תיכון, פגיעה שקבעה מחדש את כל נתיב חייה. המעשיה האחרונה, 'זמנכם אזל', היא, אני מקווה, הבדיונית מכולן, ובה צעירי העולם מנסים להפטר מן הזקנים המתחרים איתם על המשאבים המוגבלים של עולמנו.

אם התרשמתם שמדובר ביצירה אפלה, צדקתם, אבל זהו רק היבט אחד של המעשיות. מרגרט אטווד ניחנה בהומור ובשנינה ובמיומנות נפלאה, שהופכים את הקריאה בספר לחוויה עמוקה ומעוררת מחשבה. הציטוט שעל הכריכה מתוך אחת הביקורות מגדיר יפה את הספר: "אוסף של סיפורים קצרים שופע חוצפה נפלאה ומודעות עמוקה לסוביקטיביות של רעיונות הצדק והערך… ספר שנון, מוזר ועליז בחוסר הבושה שלו, קשוח לפעמים ומלא תובנה עמוקה".

Stone Mattress – Nine Wicked Tales – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון