תגית: סיפורים

"ג'ויה" מאגד יחד שבעה סיפורים על חיי היהודים בסלוניקי. הסיפורים מתמקדים באנשים הפשוטים, חתן לאחר שבוע חגיגות הכלולות, אדם שככל שינסה לא יימלט מגורלו להיות רוכל סדקית, חולה הנודרת נדר כדי להחלים ועוד. לברוך תור-רז, שהלך לעולמו זמן קצר לפני הוצאת הספר לאור, היה כשרון תיאור ועין לפרטים. הסיפורים, למרות היותם קצרים מאוד, מזקקים בדיוק את מה שנדרש כדי להציג דמויות חיות, והאנשים והנופים חיים בין הדפים.

החולשה של הספר מבחינתי, ומן הסתם יהיו אוהבי ספר שיחלקו עלי משום הרגלי הקריאה והטעמים השונים, היא בהיקפו המצומצם – 54 עמודים, כולל איורים ועמודים ריקים בין סיפור לסיפור. הסיפורים מסתיימים עוד לפני שאני מספיקה לצלול לתוכם, וכך בעצם הספר כולו. אם נצמצם את הטקסט של כל הסיפורים יחדיו לפורמט של ספר ממוצע, לא נגיע אפילו לעשרים עמודים. אני מתקשה לזכור סיפורים קצרים, קל וחומר סיפורים קצרצרים, ובמקרה הזה טעמם הטוב של הסיפורים מתפוגג עוד לפני שהתחיל לחלחל. אם סוג זה של פרוזה אינו מקשה עליכם, אני מאמינה שתיהנו מן הספר, שכן, כאמור, כשרונו של הסופר אינו מבוטל כלל.

את הספר מעטרים איורים נאים מפרי מכחולו של דני קרמן.

הקיבוץ המאוחד

2014

"תשמעו סיפור" הוא קובץ הכולל חמישה-עשר סיפורים שכתב בשביס-זינגר לאורך השנים. רובם מתרחשים בעיירה בפולין, למעט שני האחרונים שהמספרים שלהם הם מהגרים לארה"ב. לכל הסיפורים בעיירה יש מספר, שיושב בחברותא עם ידידיו – על המדרכה, בבית המדרש ועוד – והוא מתאר בסגנונו, ולפעמים כיד הדמיון הטובה עליו, את מה שראה במו עיניו או שלמד עליו מפי השמועה. בשל התיאור המקדים של המספר ושל חבורתו, ובשל סגנון הסיפור הדיבורי – וכמובן בשל כשרונו של הסופר לברוא עולם במילים – הקורא "נשאב" אל תוך החבורה, וכאילו שומע את הדברים במו אוזניו.

עולמו של בשביס-זינגר מאוכלס במגוון דמויות, חלקן אנושיות חלקן מיסטיות. לצד דמויות עיירה אופייניות – אנשי תורה ועמל וגם פורקי עול ומתבדלים מן הקהל – נמצא אצלו זוג לסביות, אנדרוגינוס, ושדים ממינים שונים. לצד רבנים ישרי דרך נמצא את המתחנפים ואת התככנים. לצד סיפורים פשוטים ואנושיים על יחסים בין בני זוג ובתוך משפחות, נמצא מבנה שנעלם וחוזר מעצמו, ואדם שנשמתו משוטטת בנפרד מגופו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הסיפורים הם תערובת של אמונה תמימה באל-טבעי עם שכלתנות חדה ותפיסה מפוכחת.

הרשימה אותי היכולת של הסופר לתת קול שונה ויחודי לכל מספר. כשאשה מספרת קולה שונה מזה של גבר, וכשמהגר מדבר קולו שונה מזה של תושב העיירה. ההבדלים הם לא רק ב"צבע" הקול, אלא גם בדגשים ובמניע של הסיפורים. מעניין לקרוא בהקשר זה את אחרית הדבר שכתבה המתרגמת בלהה רובינשטיין.

לא קראתי את המקור, וידיעותי ביידיש דלות, ולמרות זאת אני מסתייגת מן התרגום. ברוב המקרים המתרגמת בוחרת בתרגום מפרש, שאמנם מעביר את משמעותם של הדברים, אך מוציא מהם את הלחלוחיות. לדעתי, בתרגום מיידיש עדיף לבחור בתרגום מילולי, שמשמר את רוח שפת המקור, או אפילו בשימור מילים ביידיש, ולהוסיף הערת שוליים מבארת, אם יש בכך צורך. המתרגמת נהגה כך פעמים ספורות, לדוגמא במשפט הבא: "באותה שעה הגיעה איכרה אל השער, אוחזת בידו של שייגעצל קטן", ובשולי הדף ביארה את משמעותה של המילה ושל צורת ההקטנה. חבל שלא בחרה בסגנון זה לעתים קרובות יותר. בעיני עדיף תרגום כזה על פני בחירה במשפט שמורכב כולו ממלים עבריות שאין בהן החן והקריצה של "שייגעצל". למרות ההסתיגות הזו, העושר והחיוניות בכתיבתו של בשביס-זינגר צולחים כנראה כל תרגום, והספר מומלץ בהחלט.

(במאמר מוסגר: כשהתחלתי לכתוב את דעתי על התרגום, היתה לי תחושה של דז'ה-וו. מסתבר שלפני כשלוש שנים כתבתי כמעט את אותן המילים בהתייחס לתרגום של "בית הדין של אבא").

עם עובד

2014

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

ציטוט לסרוגין מן הסיפור "פיסת נייר שנמצאה ליד קיר המוות" מתוך קובץ הסיפורים המרשים "העליה לשמים" מאת אדולף רודניצקי. בחוץ מצוד וז'נדרמים וקולות ירי, והוא מסוגר בחדרו, ומהרהר בספרים שכתב לפני המלחמה:

הם מטפטפים בתוכי ארס שמוכר רק ליודעי סוד. אני מפחד מפניהם. לעתים אני משתטה ומחביא אותם בארון מתחת לערמת ספרים אחרים, אבל אפילו כך הם מכאיבים לי כמראה בית שנפטר בו אדם יקר. את הספרים האלה… כתבתי ופרסמתי במשך חמש-שש שנים לפני ספטמבר 1939, אבל רק עכשו אני מבחין במשגיהם ואני כורע תחתיהם. המלחמה הזקינה את ספרי באלף שנים…

אינני מבין את האדם שכתב זאת, אינני מכיר אותו, והכל אומרים וימשיכו לומר שאני הוא זה. אני משאיר אחרי דבר-מה שמעורר בי שנאה שלא תיאמן, שנראה לי כקריקטורה של עצמי, משהו שמתקלס בי ומעורר בי תיעוב אמיתי, ודווקא הוא שיישאר אחרי. כלום לא ישאר מן ההכרה העמוקה הזאת חסרת האונים שמסוגלת, מי יודע למה היא מסוגלת, הרי זאת לא יידע איש לעולם!…

אינני מבין לא את הדמויות שבספרי, לא את הבעיות המוצגות בהם, ולא את סגנונם. בספרי? הרי דור שלם כתב כך. באחד בספטמבר 1939 התעוררה הספרות של פולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, והיא מבוגרת במאה שנים.

Wniebavstapienie / Adolf Rudnicki

הוצאת עם עובד (קלאסי כיס)

1999

תרגום מפולנית: עדה פגיס

"קריאה עיוורת" הוא קובץ המאגד שלושה-עשר סיפורים פרי עטו של חנוך ברטוב מאז שנות העשרים לחייו ועד שהגיע לגיל שבעים פלוס. למי שאינו מכיר את כתיבתו, זו הזדמנות טובה להתוודע אל עושר היצירה הסיפורית על כל גווניה. מי שמכיר את כתיבתו ייהנה מתחושת שיבה נעימה אל מחוזות מוכרים.

למרות שלברטוב יש קול יחודי, שניתן לזהותו בכל יצירתו, הסיפורים מצטיינים במגוון סגנוני. חלקם נעימים, חלקם אפלים-מסויטים. אחדים מהורהרים-נוגים, אחדים שנונים. יש בהם המתרכזים בסצנה אחת, ויש הפורשים סיפור חיים. כתוצאה מכך, אמנם כל סיפוריו "ברטוביים", אבל לכל אחד מהם יחוד משלו, קיום עצמאי לגמרי בתוך מסכת היצירה. מן הראוי להזכיר בהזדמנות זו גם את הרומנים שכתב, מתוכם אהובים עלי במיוחד "של מי אתה ילד", "רגל אחת בחוץ" ו"פצעי בגרות", המלווים את חייו של ילד ישראלי במושבה בארץ עד היותו חייל במלחמת העולם השניה. ישנם סופרים של רומנים, וישנם סופרים של סיפורים קצרים. חנוך ברטוב אמן בשני התחומים. יותר מכל אני מעריכה את יכולתו לאפיין את דמויותיו במדויק, גם כשאינו מרבה בפרטים. אני מעריכה גם את האמפטיה שהוא מגלה כלפי הדמויות, גם אם הן פגומות או נלעגות.

אבנר הולצמן כתב אחרית דבר מעניינת, העוסקת בין השאר במקורות הביוגרפים של כתיבתו של ברטוב. אמנם הסיפורים, גם אלה שמסופרים בגוף ראשון, אינם אוטוביוגרפים, אך הם מעוגנים ברקע שעליו צמח הסופר, במושבה, בקיבוץ ובעיר. הסופר אינו חש צורך להרחיק למחוזות הדמיון כדי לבנות את סיפוריו, ולדבריו "החיים עובדים בשבילי". זו מן הסתם אחת הסיבות לאמינות של הסיפורים, גם כשמתוארים בהם ארועים וצרופי מקרה שלכאורה לא סביר שיתרחשו. בלשונו של הולצמן: "אופיים הלא-בדוי של הסיפורים ממחיש כיצד ניתן להפיק מתוך החיים עצמם את הפנינים המזוקקות ביותר של האמנות".

הסיפורים ראו אור בקבצים קודמים, שאת חלקם קראתי (ל"יהודי קטן" התיחסתי בעבר). הקריאה החוזרת לא פגמה במאומה בעונג שהתענגתי עליהם.

בשורה התחתונה: קובץ משובח של סיפורים מצוינים.

הוצאת הספריה החדשה

2013

אחרית דבר: אבנר הולצמן

"חטאים קלים" הוא קובץ המכיל שבעה סיפורים, כל אחד מהם נושא כותרת של אחד משבעת החטאים שדינם מוות על פי הנצרות: עצלנות, גרגרנות, תאוות בשרים, זעם, גאווה, קנאה, חמדנות. אני מתקשה למצוא מלים לתאר את הסיפורים, מהסיבה הפשוטה שלמרות שעברה רק יממה מאז הקריאה, הם כבר הספיקו להתערפל בזכרוני, ולמען האמת הם החלו להתפוגג כבר במהלך הקריאה. למעט שניים מן הסיפורים – זעם וחמדנות – כולם אינם מהודקים מספיק, סובלים מעודף פרטים ומחוסר בהירות, ובמילה אחת משעממים.

עודף הפרטים, לדעתי, הוא הליקוי הגדול ביותר של הסיפורים. דמויות רבות מדי צצות ללא הקשר וללא הסבר, פרטים ביוגרפים מיותרים נזרקים לחלל הסיפורי, וכתוצאה מכך המוקד נעלם והסיפור נמרח. שני הסיפורים שהזכרתי קודם חמקו מהליקוי הזה, ולכן הם נהירים יותר, חדים יותר, גם אם הקשר לכותרות שנבחרו להם מאולץ.

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי הערכתי את כשרונה של הסופרת בספר קודם שתורגם, "וינה". אם כאן הפריע לי ריבוי הפרטים, ברומן הוא דווקא יצר פסיפס ביוגרפי וחוויתי מעניין. למרות שברומן יש מקום נרחב יותר לבריאת כמה מוקדים לסיפור, הוא היה ממוקד מאוד בנושא מרכזי, בעוד דווקא הסיפורים הקצרים לא הצליחו להבנות סביב חוט שדרה מרכזי. ברומן בלט מאוד ההומור השנון של הסופרת, ובסיפורים הוא טבע בים המלל.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

Lassliche Todsunden – Eva Menasse

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מגרמנית: עופרה קק

זהו ספרה האחרון של אליס מונרו, שהודיעה על פרישה מכתיבה בגיל 81. את ארבעה הסיפורים האחרונים בספר קיבצה תחת הכותרת "פינאלה": "אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימים ביותר – שיש לי לומר על חיי". בארבעה סיפורים אחרונים אלה היא מציגה ארבעה זכרונות עזים מילדותה, וניתן למצוא בהם את הרקע לכלל יצירתה.

אם כבר קראתם סיפורים של מונרו, תהיה לכם תחושה של שיבה הביתה. על רקע אונטריו הכפרית, בשנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, מונרו מציגה, כדרכה, סיפורים שעיקרם חיי שגרה שנשברים. בתיאור מדוקדק, אך לגמרי לא טרחני, היא מפליאה לשרטט דמויות על רקע חיי היומיום שלהן. במרבית הסיפורים בקובץ הזה הדמויות המרכזיות הן של נשים נכנעות עם חיים מוחמצים. ברוב המקרים הכניעות וההחמצה מרומזים, לא מציפים אל פני השטח מרמור ומרד. ואז מתרחש משהו שמשנה הכל. לפעמים השינוי דרמטי, כמו בסיפור "לעזוב את מייורלי", שבו לאה פשוט קמה ומסתלקת. לפעמים השינוי מינורי, כמו בסיפור "חוף מבטחים" (האהוב עלי ביותר בקובץ), שבו דון, אשה ש"תפקידה" להיות חוף מבטחים לבעלה, מעזה לערוך ארוע חברתי צנוע בביתה בלי לבקש את רשותו.

הכתיבה של מונרו יבשה, אך רק לכאורה, ויש לשים לב לניואנסים. השינוי שהזכרתי בפסקה הקודמת, שמהווה מעין שורת מחץ, כתוב גם הוא בדרך-כלל בלקוניות מטעה. יש ספרים וסיפורים שאפשר לקרוא ברפרוף מבלי להחמיץ דבר. אצל מונרו נדרשת קריאה מסוג אחר, מושקעת יותר, וההשקעה משתלמת. אוסף הפרטים הקטנים הוא שיוצר תמונה מושלמת.

מונרו נחשבת בעיני רבים לאמנית הסיפורים הקצרים. אני לא יודעת אם היא הטובה מכולם – קלאריס ליספקטור ואנה גבאלדה מצוינות בעיני – אבל הסיפורים שלה הם בהחלט מלאכת מחשבת.

Dear Life / Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

אחרי הסיפור הנושא את שם הספר חשבתי ביאוש מה שדוריס לסינג ואני זה לא ממש סיפור אהבה. סיפור יפה, אנושי, חכם, על רקע הבליץ בלונדון, אבל סיומו ממסמס אותו לגמרי. היתה לי תחושה כמו אחרי קריאת ספר אחד שלה – "שוב, אהבה" – שכשרון כתיבה יש, וכושר התבוננות יש ויש, אבל יש בעלילה מופרכות שמפריעה לי.

למה ביאוש מה? בכל זאת, זוכת פרס נובל, אז איך זה שאני לא מתפעמת. תחושה לא הגיונית, נכון, אבל כך חשתי.

ואז עברתי לסיפור הבא, "עין אלוהים בגן-עדן", ודעתי השתנתה. שני תיירים בריטים מגיעים לחופשה בעיירת נופש גרמנית בשנת 1951, כשכוחות בעלות הברית עדיין מפגינות נוכחות חזקה בשטח. הסופרת מתארת יפה ומדויק מאוד את הלכי הרוח של השניים בסיטואציה הלא נוחה הזו.

וכך לאורך כל הספר, לפעמים התלהבתי, לפעמים התאכזבתי. אם לערוך מאזן כללי, הוא נוטה קלות לכף זכות.

חברה שלי, מטיבת קרוא, שעל המלצותיה אני סומכת, דווקא מתלהבת מדוריס לסינג. "שוב, אהבה" לדוגמא, שהזכרתי קודם, השאיר עליה רושם חיובי ביותר, בעוד אני מצאתי אותו פושר, וכאמור מופרך. בחיפוש בפורומים מצאתי ש"הבן החמישי" הומלץ. נראה לי, אם כך, שאמשיך לקרוא ספרים שלה.

הוצאת כנרת

1984

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

הספר כולל נובלה ושלושה סיפורים שנכתבו ע"י שן צונג-שן בשנות השלושים של המאה העשרים. כולם מתרחשים בכפרים/עיירות על רקע נוף מרהיב:
עם בוא הסתו והחורף יזדהרו הבתים הבנויים על הצוקים הנטויים מעל למים, וקירותיהם העשויים טיט צהוב, רעפיהם השחורים, עמידתם האיתנה והשתלבותם המושלמת בנוף יעשו על הצופה רושם כה עז שהלב יימלא אושר שאיו דומה לו. טייל שיש לו ענין כלשהו בשירה או בציור יכול לשוט על הנהר הקטן הזה, מכונס בסירה קטנה, שלושים יום, ומובטח לו שלא ישתעמם. נפלאותיו של הטבע מתגלים כאן בכל מקום ומקום, והתושיה והתבונה הגנוזות בו מפעימות את הרוח ושובות את הלב בכל פינה ובכל רגע.

הדמויות ביצירות הן של כפריים ואנשי עמל פשוטים, אנשים צנועים, מסתפקים במועט, וגם אם יש ברשותם מותרות, הם מעדיפים על פניהן יושר ואהבה:
המעבורת היא רכוש ציבורי ואין המשתמשים בה חייבים בתשלום, וגם אם מתעורר מצפונו של אחד הנוסעים והוא מטיל אל הסיפון חופן מטבעות, מובטח לו שאיש-המעבורת ילקט אותם אחד לאחד, יטמינם בכף-ידו ויאמר בפנים מרצינות של בעל-ריב: 'אני מקבל הקצבה, שבעה קילו אורז, שבע מאות מטבעות נחושת. זה מספיק לי! וכי אני זקוק לכספך?'

על הרקע שובה הלב הזה מוצגת בכל אחת מהיצירות הסתבכות עלילתית. לעינים מערביות עכשוויות העלילות עשויות להיראות קשות לעיכול, אבל על הרקע הסיני הנינוח של אז, עם כללי חיים שונים לגמרי, הארועים אמנם אינם קלים, אך מקובלים ופתירים כך או אחרת. בסיפור "סיאו-סיאו", כדוגמא, משיאים ילדה בת 11 לילד בן שנתיים. מתחשק לשאול "השתגעתם?", אבל בעיני המשתתפים בסיפור אין בכך כל חריג: הילדה מגדלת את הילד כאחות גדולה, וכינויו בפיה "דידי", שפירושו אח צעיר. היא חולמת על מקומות אחרים ועל חיים אחרים, אבל אין בסיפור אוירה של מרירות, גם כשחל בו סיבוך. הסיפור "הבעל", שהוא בעיני העצוב מכולם, עוסק בסיטואציה שבה נשים מכפרים נחשלים עוברות למקומות מפותחים יותר ועובדות כזונות לפרנסת משפחתן, בעוד הבעלים נותרים במקומם. הסיפור מביא כמעט לכדי התנגשות את הפער שנוצר בין בני הזוג, אבל בהלך הרוח הסיני השקט וה"פסטורלי" יש מוצא ויש פתרון. וגם אם אין פתרון, יש השלמה.

כשקוראים את קורות חייו של שן צונג-ון, מוצאים גם שם את השלווה ואת ההשלמה שמאפיינים את גיבורי יצירותיו. כך, לדוגמא, כשנרדף ע"י הקומוניסטים, הודח ממשרתו באוניברסיטה, כתביו נאסרו, והוא הוצב בתפקיד זוטר במוזיאון ההיסטורי, החל להעמיק בארכיאולוגיה, וקנה לו שם בתחום זה.

אז יש בסיפורים עצב, ויש גם מוות ועוני ומחסור, אבל יש גם המון יופי ואנושיות, ויש חיבה גדולה של המספר לדמויותיו, חיבה שמחלחלת אל הקורא.

אמירה כץ, שתרגמה את הסיפורים מסינית, הוסיפה הערות ואחרית דבר מעניינת.

הציור שובה הלב שעל העטיפה הוא משל לן ינג מתקופת מינג.

סיכום במילה אחת: מקסים

– Border Town Shen Congwen
Chinese: 邊城; pinyin: Bian Cheng

הוצאת עם עובד

1989 (1981)

תרגום מסינית: אמירה כץ

זהו קובץ סיפורים קצרים, שנושאיהם רבים ומגוונים – גבר שגורם בלי ידיעתו לתאונת דרכים, חייל בחופשה קצרה, אשה שנוקמת מעשה אונס, הריון שמופסק בחודש השישי, בחור שגר עם אחיותיו ומאורע זניח מאפשר לו לצאת לעצמאות, ועוד. כולם כתובים מתוך כושר התבוננות מרשים, בשפה שהייתי מכנה "ספרותית-מדוברת", הווה אומר כאילו שיחה אבל בלי לרדת לרמת שפת רחוב. מאפיינים אותם בעיקר הומור וסיומים שלא בהכרח צפויים, לפעמים אפילו מפתיעים.

אתן לדוגמיות מן הסיפורים לדבר בעד עצמן:

בסיפור הראשון המספרת פוגשת בחור באקראי, הם קובעים לארוחת ערב, הכל הולך יפה, המפגש מרגש, פרט לרגע המביך שבו הסלולרי שלו מצלצל, אבל הוא לא עונה ולכאורה הכל תקין. וזה מה שקורה בדרך החוצה (ומכיוון שאני ש-ו-נ-א-ת שימוש בסלולרי בחברה, הזדהיתי)

הוא מושיט לי את המעיל השחור שלי ואז… 
אני מלאת התפעלות ממלאכת האמן, אני מסירה בפניו את הכובע, זה נעשה בצנעה מוחלטת, כמעט שלא נראה, זה באמת היה מחושב היטב והתבצע יפה כל-כך: כשהוא מניח אותו על כתפי החשופות, המתמסרות, הענוגות כמשי, הוא מצליח למצוא את מחצית השניה הנחוצה ואת הכפיפה המושלמת אל הכיס הפנימי של המקטורן, כדי להשליך מבט אל המשיבון של הטלפון הנייד שלו.
אני חוזרת להיות צלולה לגמרי. באחת.
בוגד שכמותו.
כפוי טובה.
מה עשית, איש אומלל!
במה אפוא היו טרודות מחשבותיך, כשכתפי היו כה עגולות, כה חמימות, וכף ידך קרובה כל-כך?
איזה ענין נראה לך חשוב יותר מהשדיים שלי שנחשפו למבטך?
כיצד הנחת לדבר-מה להטרידך בשעה שהמתנתי למשב נשימתך על גבי?
לא יכולת להתמזמז עם המכשיר המחורבן שלך קצת יותר מאוחר? אחרי שתתעלס איתי?

למרות שהקטע מנותק מן הסיפור, אני מקווה שהקריצה העצמית, לצד הביקורת האמיתית, ברורה.

בסיפור האחרון היא מתארת את הפעם הראשונה בה שלחה סיפורים להוצאה לאור. הקטע הבא מתאר חלק מתהליך המשלוח:

היא קונה מעטפה נהדרת מנייר חום. הכי עמידה, הכי יפה, הכי יקרה, בעלת פינות מרופדות ופס סגירה אטום לכל. הרולס-רויס של המעטפות.

היא הולכת לבית הדואר, קונה את הבולים מהסדרה הכי יפה, אלה שמציגים תמונות של אמנות בת זמננו. היא מלקקת אותם באהבה, היא מדביקה אותם בחן, היא מטילה כישוף במעטפה, היא מברכת אותה, היא מסמנת מעליה את אות הצלב ועוד אי-אלה כשפים שחייבים להשאר כמוסים.

היא מתקרבת לחריץ "פריס והפרברים בלבד", היא מנשקת את אוצרה בפעם האחרונה, מסבה את עיניה ונוטשת אותו.

מול בית הדואר יש בר. היא נשענת על הדלפק, מזמינה קאלואדוס. היא לא כל-כך אוהבת את המשקה הזה, אולם עתה עליה לעבוד על מעמדה כאמנית מקוללת. היא מציתה סיגריה, והחל מאותו רגע, אפשר לומר, היא מחכה.

יופי של ספר. אני אוהבת תגליות כאלה.

Je voudrais que quelqu`un m`attende quelque part – Anna Gavalda

הוצאת כנרת

2001 (1999)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

"מפנקסו של שרלוק הולמס" הוא השלישי בסדרת כל סיפורי הבלש. הוא כולל בין השאר סיפורים שפורסמו קודם לכן בספר בשם "הקידה האחרונה". לספר צורפה אחרית דבר מעניינת מאת נועה מנהיים.

קצת מיותר לכתוב המלצה על הספר, כי המלצה במקרה הזה היא מובנת מאליה. כל אחד מהסיפורים הוא תענוג בפני עצמו, וכולם ביחד מספרים את סיפור כשרונו של ארתור קונן דויל, שהצליח לברוא רצף של סיפורים חכמים, מרתקים, המציגים שתי דמויות בלתי נשכחות – שרלוק הולמס וג`ון ווטסון.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי בכל ספרי הסדרה זו העובדה שהסיפורים אינם מובאים בסדר כרונולוגי. כך, לדוגמא, הסיפור "הקידה האחרונה", שהוא מן המאוחרים שבסיפורי הולמס נכלל בספר הזה בסופו של החלק הראשון. מכל מקום, זוהי הפרעה מינורית, שכן כל סיפור עומד בפני עצמו.

מרבית הסיפורים מסופרים מפיו של ווטסון. שניים מסופרים מפי מספר חיצוני, ושניים מפיו של הולמס עצמו, שנכנע, לדבריו, ללחץ של ווטסון לתאר ארועים מנקודת מבטו. באחד משני הסיפורים הללו הולמס מתייחס להבדלים שבין כתיבתו שלו לזו של ווטסון, ובעצם מאיר בכך את אחד מסודות קסמם של הסיפורים – מערכת היחסים שבין השניים. ווטסון, שמכיר ומוקיר את הולמס שנים רבות, לא מפסיק להעריך את שכלו החד ואת כושר ההתבוננות שלו, ותופס בחיוך ובלי טרוניה את התפקיד השני בהיררכיה. שוב ושוב הוא מופתע מהצלחותיו של הולמס, ומתפעל כשהוא מסיק מסקנות מרחיקות לכת במקום שאחרים אינם רואים אפילו קצה רמז. פעמים רבות אפשר לשמוע ולראות בכתיבה שלו כיצד הלסת נשמטת בתדהמה ובהפתעה, והתחושה הזה של התפעלות ושל גילוי חוזר ונשנה של כישוריו של הולמס מדבקת, כך שהקורא (או לפחות כך זה במקרה שלי) מוצא עצמו מעריץ ומשתומם שוב ושוב.

תחילה חשבתי לקרוא את סיפורי הקובץ בהפסקות, סיפור פה סיפור שם בין ספרים אחרים, אבל ההנאה מכל סיפור משכה אותי לזה שאחריו, וקראתי את הספר ברצף.

יפה בעיני הבחירה להוציא לאור את סיפורי שרלוק הולמס כסדרה בעלת עיצוב אחיד ופשוט המשדר מכובדות.

 Sherlock Holmes – Arthur Conan Doyle

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מאנגלית: מיכאל הנדלזלץ ואורי בלסם