הסיפור פשוט: האנס קסטורפ, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, מסיים את חוק לימודיו, ומתעתד לפצוח בקריירה כבונה אוניות. רופאו מאבחן שמצבו הגופני ירוד, וממליץ על שלושה שבועות מנוחה בהרים. יואכים, בן דודו של האנס, שוהה במוסד לחולי שחפת, והאנס יוצא לבלות בחברתו את שלושת שבועות ההחלמה. אחרי פרק הזמן הזה קובע הרופא הראשי במקום שהאנס לוקה אף הוא בשחפת, ובעצם היה חולה בה מזה זמן רב. שהותו במקום מתארכת לחודשים ולשנים. הריבית על הירושה שהותירו הוריו מספיקה על מנת לשלם את הוצאות אחזקתו במוסד, וכך הוא מתנתק ממהלך חיים רגיל, ושוקע (בקלות) באורח החיים המקומי, הכולל חמש ארוחות יומיות דשנות, טיולים רגליים והרבה שעות מרגוע. כך חולפים ימיו עד לסוף המפתיע, שעוד אחזור אליו.
זו המסגרת, ובתוכה מכל טוב. האנס מאמץ את סטמבריני האיטלקי, השוהה במקום בשל השחפת, כמנטור, והספר מלא בהגיגיו של זה בכל נושא – חברה, דת, מדע, אמונה, פוליטיקה, נפש, גוף, כימיה, ביולוגיה, הכל שם. מאוחר יותר מצטרף אליו חולה נוסף, נאפטא, שדעותיו בכל דבר הפוכות לאלה של סטמבריני, ושניהם מנהלים ויכוחים ארוכים באוזניו של האנס. אחד הרופאים עוסק בבריאות הנפש, וגם הוא משמיע את הגיגיו. דמויות משנה מצטרפות ועוזבות, וגם להן יש מה לומר. וכמובן, תומס מאן עצמו פורש את דעותיו ואת מחשבותיו. התוצאה היא ספר עמוס מאוד, שהעלילה מתרחשת בו למקוטעין, וכל הזדמנות מנוצלת להשמעת משנה מלומדת. קריאת הספר היא לפיכך תיק כבד, והיא מחייבת ריכוז רב ואורך נשימה.
זה הספר שהייתי לוקחת איתי לאי בודד. לא בגלל שהוא הטוב מכולם – יש הרבה ספרים שאהבתי יותר – ובטח לא בגלל שהוא הקריא מכולם, כי הוא לא. הייתי לוקחת אותו כי הוא היה מספק לי תעסוקה ועניין לתקופה ארוכה. יחד עם הספר הייתי לוקחת עפרונות צבעוניים, ועוקבת באמצעותם אחרי נושאים שונים ועלילות שונות. הייתי מייחדת צבע אחד לדעותיו של סטמבריני, שני לפרשת יחסיו של האנס עם קלאוודיה, שלישי לתיאורי טבע, רביעי לדמותו של יואכים, חמישי לרגעי ההומור, וכן הלאה, והספר היה מקבל בצורה מוחשית את דמות הפסיפס שלו. אחר-כך הייתי קוראת ומתענגת על כל צבע בנפרד, ולומדת כיצד הצבעים משתלבים זה בזה ליצירה אחת. מדובר בספר מורכב המשתרע על יותר מ-650 עמודים, כך שכל הפעילות האמורה היתה מתמשכת חודשים. אם בתום כל אלה עדיין היתה ספינת ההצלה מתמהמהת, הייתי מעדכנת את העברית של הספר לטובת הקוראים הבאים, כי התרגום הנוכחי פשוט בלתי אפשרי, מיושן להחריד, מעכב את הקריאה, ופה ושם אפילו מחבל בהבנה.
יש המון נושאים מעניינים לדיון בספר, ואני רוצה להתייחס לשניים – המחלה והסיום.
השחפת היא נוכחות מוצקה בספר, אבל יש לה מעמד מוזר. לכאורה היא הציר שסביבו סובבים חיי המאושפזים, אבל היא איכשהו נבלעת ברקע כמו איזה כוח עליון שרגילים אליו , וההתיחסות אליו היא לכן אגבית. האנשים, שאף פעם אינם מכונים מאושפזים אלא רק אורחים, נהנים מאורח חיים מפנק, ועוסקים בעניניהם ללא פחד וללא דאגה. הרושם הוא שרוב הזמן הם נהנים ומשוחררים מדאגה, תופעה המקצינה במיוחד אצל האנס שמרגיש במפורש שבהגיעו להר זכה בחופש בכל מובן. פה ושם מאן זורק רמזים שאולי לא באמת כולם חולים: כך לדוגמא, הרופא הראשי עושה רושם של מי שלא ממש מבין במקצועו, וגם אם כן הוא מונע על ידי יצרים של אגו ושל תאוות בצע, כך שלא תמיד ברור על מה נסמכות האבחנות שלו. הרושם שלי הוא שהמחלה בספר היא רק אמצעי ספרותי ליצור מיקרו קוסמוס חברתי, שאינו מופרע על ידי טרדות היומיום. בסתירה לרושם הזה עומדת העובדה שבחדרי חדרים, הרחק מעינם של האורחים שמצבם שפיר יחסית, שוכבים אנשים וגוססים. לא הצלחתי לגבש עם עצמי את משמעות המחלה בספר (אבל, כאמור, כדי לקלוט את הספר כולו נדרשת שהות ארוכה ובלתי מופרעת באי בודד). אולי יש לה יותר ממשמעות אחת.
סיום הספר מפתיע: כבר בתחילת הספר הצטייר לי אופיו של האנס בצורה ברורה לגמרי, ולאורך כל הספר מעשיו התיישבו עם אופיו. והנה, כמה עמודים לפני הסוף, הרעים הרעם, כפי שמגדיר זאת הסופר, והכל התהפך. אני לא רוצה להכנס לספוילרים, אז אתן דוגמא מספר אחר. תחשבו על לודו מ"עפיפונים", ותארו לעצמכם שאחרי שצרפת משוחררת ולילה חוזרת, הוא מתאהב באשה גרמניה, מהגר איתה לגרמניה, ועובד לפרנסתו כסוהר. יותר מהפך מזה לא יכול להיות, וזהו סדר הגודל של התפנית בסיפורו של האנס. עוד לא עיכלתי את הסיום הזה, אבל האמת היא שעם כל רגע שעובר אני מתחילה למצוא בו הגיון ויופי, ויש לי רושם שכשאעמיק לחשוב על מהלך הענינים אבין שסיום אחר לא יתכן. העובדה שאחרי המהפך מאן משאיר את הסוף פתוח נהדרת בעיני, כי היא אינה מאפשרת לסיפור להגמר בצורה נחרצת, מה שאולי היה מעביר את מרכז הכובד אל סיומו, אלא מאפשרת לסיפור כולו להשאר חי.
זהו, על קצה קצהו של המזלג.
Der Zauberberg – Thomas Mann
הוצאת ספרית הפועלים
1955
תרגום מגרמנית: מרדכי אבי שאול
סקירות ספרים 