תגית: ספרית מעריב

הספר מתרחש בשלהי המאה ה-19, לקראת תום תקופת שלטון הקיסרים בסין, שלטון שתחילתו עוד לפני ספירת הנוצרים. מרידות מבית, תביעות עצמאות (קוריאה, טייואן ועוד), פלישות לוחמניות (יפן), ותחילת קשרים מסחריים עם אירופה – כל אלה מאיימים לערער את היציבות השלטונית, ולשנות את פני החברה הסינית השמרנית.

בכפר קטן נולד מינגג'י. הוא גדל בבית סבו, המנהל את משפחתו כעריץ, לצד אביו המכור לאופיום, אמו הכנועה, אשתו השניה של האב ובנה המקנא בו, ולצד דודו האלמן הנוהג בו כאב. מינגג'י ואחיו למחצה מינגיואן הם הפכים גמורים: מינגג'י הוא אוהב ספר, איש תם וישר, שדי לו בעצמו. מינגיואן, אולי בהשפעת אמו התככנית השונאת את אמו של מינגג'י, מקנא באחיו, שואף מצד אחד להגיע להישגיו (מינגג'י הוא תלמיד מצטיין שנועד לגדולות), ומצד שני נוטה לתענוגות שעבריינות בצידם.

הספר נע על קוי עלילה רבים. הנה כמה:

–          מינגג'י שואף להפוך למנדרין, משרה סינית מסורתית, אך מתעניין מאוד גם במה שיש לתרבויות אחרות להציע. מכיוון שהלבנים נחשבים על ידי סינים רבים לשדים, הוא נאלץ להסתיר את התענינותו.

–          הבדלי המעמדות ברורים וחד משמעיים בסין של אותם ימים. הספר מאיר את חיי האיכרים הצמיתים הנתונים לגחמות בעל האחוזה, סבו של מינגג'י

–          המסורת מכתיבה כל היבט בחיים, כולל פרטים קטנים כמו ביגוד ותספורת. בסצנה סמלית בספר מינגג'י נשאל על ידי ידידו הלבן למה הוא, כמו כל הסינים, מגדל צמה. זו אולי הפעם הראשונה שבה מינגג'י מהרהר בשאלת הרצון החופשי

–          מעמד האשה בשפל המדרגה. היא בעצם רכושו של הגבר (האב, הבעל, הבן), ובתקופה בה מדובר עדיין נפוץ המנהג של קשירת רגליים שהופך את הנשים לצעצעוע מקרטע. מינגג'י, בדרכו השקטה והבלתי מהפכנית, מציע לאחותו ולבתה חרות מסוימת

–          סין שבספר מוצגת כמדינה שהשחיתות פשתה בה, וכולם – המושחתים וקורבנותיהם – התרגלו למצב. מינגג'י מנסה להראות שאפשר אחרת.

–          ההתמכרות לאופיום היא מכת מדינה, אבל איש אינו עוצר את התעשיה, כי רווח כספי גדול צומח ממנה

הספר כתוב כולו בלשון הווה, סגנון כתיבה שאינו חביב עלי בדרך-כלל. בספר הזה הסגנון עובד יפה, משום הציוריות שהסופרת מביאה אליו: כל פרק הוא מעין תמונה בפרוזה, והתמונות כולן נחרזות למחרוזת עלילתית מושכת את הלב.

לסיכום, ספר מעניין היסטורית, פיוטי משהו, ומומלץ

Little Hut of Leaping Fishes – Chiew-Siah Tei

הוצאת ספרית מעריב

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: תלמה אדמון

מעבר לויבל הוא מעבר הררי על גבול אוסטריה יוגוסלביה. במשך מאות שנים תוכננו תכניות לחצוב מנהרה בסמוך למעבר, שתאפשר מעבר קל ומהיר באלפים. הנאצים, שלרשותם עמד כוח אדם בלתי מוגבל של עובדי כפיה, הוציאו את התכנית אל הפועל.

מחנה לויבל היה מחנה עבודה מסונף למאוטהאוזן. תוחלת החיים הממוצעת במאוטהאוזן עמדה על ארבעה חודשים וחצי. לא ייפלא אפוא שפולו, עבריין צרפתי צעיר שהיה כלוא שם, קפץ על ההזדמנות להצטרף לקבוצה שיצאה אל מחוץ למחנה למשימה בלתי ידועה. נכונו לו שנתיים של גיהינום.

כך נפתח הספר:

פולו תפס מיד את חשיבות הטקס. הוא עשה שרירים מכף-רגל ועד לסת כמו בתחרות מר-עולם וכך, בפוזה הנכונה, סקר אותו חבר-השופטים שעבר על פניו. חבר-שופטים משונה היה זה. קציני אס.אס. נעולי מגפיים שנפנפו בשוטים. שלושה יחד מיששו אותו, זרועות, ירכיים, שוקיים. אשר לפה, פולו הקדים את הצלפת- המגלב הקלה. הוא פתח אותו לרווחה וחשף בחיוך שיני זאב צעיר ומורעב, שיניים לבנות ונפלאות אחת-אחת.

"גוט", טוב, הגה אחד האס.אסים הממזמזים שפנה לעבר ראש חבר-השופטים.

"רכטס", השיב המונוקל, קולונל סטאנדארטפיהרר, מפקד מחנה-הריכוז מאתהאוזן.

"רכסט", ימינה; בבוקר אביבי זה של שנת 1943 עדיין לא היתה למילה זאת משמעות מוגדרת במיוחד; אבל "לינקס", שמאלה, פירושה היה תא-הגזים, ובלי זכות ערעור.

כפי שאפשר להתרשם מן הקטע שלמעלה, הספר כתוב בכתיבה כאילו אגבית, כאילו מתבדחת. אבל תחת הציניות הקלילה אפשר לחוש ללא הרף את הזעם ואת השנאה. אנדרה לאקאז, בעצמו ניצול לויבל, לא עושה הנחות לשוביו ולמעניו, לא מחפש את האדם שמתחת למפלצת. את זכות השנאה הוא רכש בדם, ביזע ובדמעות.

לאקאז מתאר את מאבק ההשרדות היומיומי של האסירים בתנאים שלא ייאמנו. הוא מתאר את הסבל, את החברות, את רגעי החסד המעטים, את הגבורה והנחישות של האסירים הפוליטיים, וגם את המסתדרים והקומבינטורים ומשתפי הפעולה. הוא מספר על הדבקות בחיים ועל הדכאון, על החיים על חוט השערה נתונים לשרירות לב אכזרית.

בלתי אפשרי להקיף את הספר בסקירה קצרה. צריך לקרוא כדי להבין ולו מעט מזעיר ממה שעבר על אסירי המחנה (שני מחנות, בעצם, לויבל דרום ולויבל צפון – המנהרה נחפרה משני כיוונים בו זמנית).

באחרית דבר לאקאז מספר על המפגשים השנתיים של הניצולים ובני משפחותיהם. תחילה נערכו המפגשים בצרפת, ומאוחר יותר החלו לנסוע יחד אל המנהרה, להראות לבני משפחותיהם את המקום. בביקור הראשון גילו לתדהמתם כי במקום בו עמד המחנה, המקום שהיה חור נידח בקצה העולם, ניצב כיום מלון. המנהרה עצמה שוקקת חיים, בעיקר של מטיילים גרמנים שעוברים בה בסופי שבוע.

לאקאז אינו סולח ואינו שוכח. כך מסתיים הספר:

האם היתה כל פרשת לויבל לחינם?

לא כך סבורים הגרמנים. לדעתם, מנהרת-הגבול הזאת, המאפשרת להם לנסוע כל סוף-שבוע לעשות סקי ביוגוסלביה, נוחה מאוד.

חיפשתי, וכמעט לא מצאתי דבר אודות מנהרת לויבל ברשת (לפחות לא בעברית ובאנגלית). לאקאז עשה חסד עם הניצולים ועם זכרם של הנרצחים, כשהעלה את פרשת המנהרה על הכתב. גם באתר יד ושם לא מצאתי דבר, אולי משום שבמחנה היה יהודי אחד בלבד, שאין לאיש מושג איך הצליח לחמוק ממשרפות מאוטהאוזן ולהגיע ללויבל.

למידע נוסף מויקיפדיה

על המנהרה: http://www.pbase.com/helene/kz

Le Tunnel – Andre Lacaze

הוצאת מעריב

1981 (1979)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

לכאורה ספר שאני אמורה לא לאהוב מכמה סיבות:
– הסופר עובר חופשי מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, ולקח לי זמן לקלוט שבעצם מדובר על אותו אדם
– העלילה קופצת בין הזמנים
– בראשית הספר מופיעה טבלה, העושה סדר כרונולוגי בהיסטוריה של סין בכלל, ושל גיבור הספר בפרט, מה שמעיד על בלגן בעלילה
– יש בספר התיחסויות רבות להיסטוריה של סין, שמחייבות הבהרות בשולי הטקסט

בקיצור, הצטברות של מרכיבים שאינם חביבים עלי.

למה קניתי אותו? כי התרשמתי מהסופר בספר אחר שלו "חצי הגבר הוא אשה". למה קניתי את הספר הקודם? כי השם של הסופר מתנגן כל-כך יפה. נסו לומר בקול "ג'אנג שיאנליאנג". מוסיקה ממש. סיבה דבילית לקנית ספר, נכון, אבל לא קראתי שום ספר של סופר סיני עד אז, ורציתי להתחיל איפשהו. 

ההסתיגויות שהיו לי בתחילה נעלמו, ואני ממליצה על הספר, אפילו ממליצה בחום. גיבור הספר, בדומה לסופר, "התחנך" במחנות לחינוך מחדש של סין. יש בספר תיאורים מצמררים של סצנות מחיי המחנה, כמו מחיי היומיום האבסורדים של סין, אבל כוחו לא רק בתיאורים המדויקים, אלא בעיקר בתיאור ההשפעות של אותם ימים על כמה סינים, ובעיקר כמובן על המספר. האלמנט של שטיפת מוח מפחיד בגילוייו השונים, והאכזריות של אנשים נורמלים לכאורה בהשפעת תורות חברתיות נאורות לכאורה מעוררת – ולא בפעם הראשונה – מחשבות עגומות על האנושיות של המין האנושי. 

נקודה שהדהימה אותי בספר: הייתי מצפה לשנאה כלפי השלטונות, כלפי מנהלי המחנות, להתמרמרות על הגורל המר. ואין. ההתיחסות למאורעות מעשי ידי אדם היא כמעט כאל כוח עליון. האם הסופר, למרות מבטו המפוכח, שטוף מוח במידה מסוימת? ואולי, מה שנראה לי הגיוני יותר, הוא עדיין, אחרי כל-כך הרבה שנים, קורבן לפחד? הוא עצמו מתייחס לאימה שהושרשה בו, אימה שלדעתו ישחרר ממנה רק המוות. כך או כך, התוצאה כל-כך עצובה.

Getting Used to Dying – Zhang Xianliang

הוצאת ספרית מעריב

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר