תגית: ספרית תרמיל

שלושה-עשר סיפורים פרי עטו של זאב ז'בוטינסקי קובצו בספר זה, רובם ככולם נכתבו בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. קראתי אותם לראשונה לפני מספר עשורים, וזכורה לי ההפתעה שחשתי נוכח גיוונם, נושאיהם וההומור השזור בכמה מהם. מז'בוטינסקי, המדינאי חמור הסבר, ציפיתי, מן הסתם, ליצירות דידקטיות, לאומיות. מאוחר יותר, כששלושה מן הסיפורים ראו אור (באותו תרגום) בסדרת קלאסיכיס של עם עובד, למדתי מאחרית הדבר שכתב חנן חבר כי ז'בוטינסקי גרס ש"הספר צריך להיות מעניין. לא 'לאומי', כי אם מעניין", וכי היה "רוצה אחת ולתמיד להפריד ביני-של-מטבח לביני-של-שבת".

בשלושה מן הסיפורים עוסק ז'בוטינסקי בנושאים יהודיים. ב"יהודון" הוא נפגש עם נער ארצישראלי יליד רוסיה, שממגעיו עם צעירים במולדת שעזב הסיק, שכדי לגבש את העם היהודי יש צורך ללמוד עברית ולהשיב במכה על מכה. ב"בעל בית כזית" מדריך אותו צעיר יליד הארץ בעת ביקור בעמק יזרעאל, ותחושת השייכות שלו למקום מעוררת במספר קנאה: "אני מביט ומקנא. מעולם לא ידעתי, לעולם לא אדע, אותו רגש שלם, אורגני, אחיד ויחיד של תחושת המולדת, בה נתמזג הכל, העבר עם ההווה, האגדות עם התקוות, הפרטי עם ההיסטורי". " Edmée סיפור של רופא בא בימים" מציף את האנטישמיות המוטבעת בנפשם של הנוצרים מינקות.

קנאה היא הנושא של שלושה סיפורים בקובץ, ביניהם "דיאנה", הסיפור הארוך ביותר. המספר מרבה לבלות בשלושה עם מכרו ועם בת זוגו. כשהוא חש רגשי חיבה כלפי בת הזוג, דיאנה, נתקף המכר בקנאה שהופכת לאובססיה. המספר, מצדו, מטפח את הקנאה בקור רוח מרושע. " Via Montebello 48" הוא מעין וריאציה על "דיאנה". ב"וירג'יניה" מואס גבר באשתו משום שעברה התעללות מינית בילדותה.

סיפורי הילדות משובבי לב, וז'בוטינסקי מיטיב לשקף את חווית הילד בשילוב עם מבטו המפוכח של המבוגר. "סנאית" מתאר התאהבות של ילד בילדה מבוגרת ממנו. "השיטים" משחזר תעלולי נערים המלווים בריחה המשכר של השיטה. מרנין לא פחות הוא "תיאור שוויץ", שבו יוצאים שלושה חברים לשוטט בהרי שוויץ, בלי תכנית מסודרת ואחרי התארגנות כושלת: "לפי דעתי לא זה העיקר, מה מקומות אתה עובר, אלא כיצד אתה מסייר אותם. לסייר את שוויץ צריך לא סתם-כך, אלא בטעם ובשכל: ברגל, בחבורה חמה, עם מדריך לשוורצוולד בכיס, ואם אפשר, במכנסים זרים: אזי כל המקומות טובים ויפים, כאותו הטוב בשירים – אשר לא שמעת…"

עוד בספר סיפור מעורר מחלוקת, "בדורות חשוכים", המתרחש בסיומם של ימי הביניים, ובו איכרים מורדים בברון אכזר, בעיקר בשל העלבון הישן של זכות הלילה הראשון. תגובתן של הנשים, שנלקחו למיטתו של הברון היישר מטקס הכלולות, מפתיעה. "הוּני" נושא מסר על אווילותה של המלחמה, כשהוא מפגיש לשיחה אינטלקטואלית חייל גרמני שבוי, רופא בלגי שמשגיח עליו בדרכו למעצר, ונוסע רכבת רוסי. "בִּיצֶ'טָה" מבקר את נוקשות החינוך במנזר, ו"וְסיובָה" מציב יד זכרון למהפכן שנבגד והוצא להורג.

זאב ז'בוטינסקי כתב סיפורים חינניים, ממוקדים ומעמיקים, חנניה רייכמן תרגם יפה, והקובץ מומלץ בהחלט.

תרמיל

1980 (1900 – 1920)

תרגום מרוסית: חנניה רייכמן

"סיפורים מצוירים" הוא אוסף של שמונה סיפורים פרי עטו ומכחולו של נחום גוטמן. הסיפורים ראו אור לראשונה ב-1950 בהוצאת ספרית פועלים.

נושאיו של גוטמן מגוונים. "מספריים, גנראל ומכנסים ארוכים" מתאר את המכנסים הארוכים הראשונים שנתפרו לו, ואת תחושת הגובה הנוסף שחש בזכותם, בשילוב סיפור שמספר לו החייט. "תולה המודעות ששיחק לו המזל" הוא סיפורו של חיגר שהשיג עבודה זמנית בהדבקת מודעות, המבשרות לציבור על גזירת הגירוש של האוכלוסיה (בעיקר היהודית) מיפו ומתל אביב ב-1917, וגם תיאור של חברי ועד הישוב היוצאים להעביר את רוע הגזירה ושבים מאוכזבים. "עוד על מכנסיים ארוכים" הוא סיפור על טעות בזיהוי, כשגוטמן הצעיר נחשד כמשתמט מגיוס בזכות מכנסיו שביגרו אותו. "אהבה מצד אחד" יוצא מתל אביב לטבריה, שם נטפל חמור לאדם, וגורם צרות בהתנהגותו השלומיאלית. "שוד היהלומים" הוא פרק מתוך "הרפתקאות חמור שכולו תכלת". "מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה" מכיל שני סיפורים על ידידו של הסופר, השני שבהם מתאר דבקות בחלומות והתעקשות להגשימם בדיוק כפי שנחלמו. "לא צלצלתי בפעמון" מתאר בהתפעמות את גלגוליהן של תולעי המשי, וכולל גם תיאור משובב לב של צינור מטולא. "לא הגודל העיקר" הוא סיפור קצר אודות יונקת דבש המגינה בשצף-קצף על ביציה מול קוף.

השם "סיפורים מצוירים" הולם עד מאוד את הספר. גוטמן, הכותב כמו משיח לפי תומו, מתייחס בטקסט לציוריו, וכולל טקסט בציורים. הציור הראשון למטה מלווה את הסיפור הראשון, וממחיש את אחת הפסקאות מתוכו: "ובשכונה "נוה שלום" חי בבית ורוד עם תריסי תכלת חייט אחד זקן. ראיתי אותו יושב ליד החלון ובידו מספריים. מספריים גדולים כשל חייט. לא כאלה שיש אצל אמא. עליתי במדרגות אפלות, נכנסתי לחדר קטן". בתום ובחן, משנגמר לו המקום לכתיבה תחת הציור, הוא כותב באלכסון לצדו. את הציור השני למטה הוא מסביר ב"עוד על מכנסיים ארוכים": "האדם הזה ישב ממולי. אחד החבושים. הגזמתי בגודל החלונות שבין זרועותיו. עיקמתי והארכתי את קוי הזרועות – כדי שיהא מקום בחלונות לכל מה שראיתי מבעדם. את המשקפיים הוספתי מדמיוני. ניחשתי לפי מבטו המאומץ כי הוא בעל משקפיים. ואמנם היו לו משקפיים בכיסו". כשהוא שב כעבור פיסקה או שתים להסביר את הציור, קצרה רוחו של אורי, חברו של הצייר, שאתו הוא מנהל שיחות גם בהיעדרו, והלה נוזף בו: "תחדל להיות מצלמה חמורית. זוז". אורי זה משמיע בסיפור הערות רבות, שאולי משקפות ביקורת ששמע גוטמן על יצירתו, או ביקורת שמתח על עצמו, ביניהן, "נחום, אתה מתרחק, אתה מחליק על רצפה רטובה", "נחום, חזור לענין!", "ושלא תסתתר מאחורי גבה של האמנות". למזלנו, לא שעה להן.

מקסים!

תרמיל

1967

 

 

 

 

 

 

 

רופא גרמני מצליח ובעל שם, המעיד על עצמו כנתון להשפעתן של נשים יהירות, נקלע לצרה בשל משיכתו לאשה כזו. לאחר שמעל בהשפעתה בכספי קופת החולים, ושמו הטוב נפגם ללא תקנה, נאלץ למצוא לעצמו משרה במרחקים. כך מצא עצמו באזור נידח בהודו, עוסק במקצועו אך סובל מבדידות קשה. שנתים הפרידו בינו ובין הפנסיה, ובעקבותיה השיבה המיוחלת לאירופה, כשאל משרדו הגיעה אשה בצרה. מבלי להסיר את צעיפה מפניה, מבלי להזדהות, ומבלי להניח לו לבדוק אותה, הבהירה לו במלים עקיפות שברצונה לבצע הפלה, ושיהיה עליו לעזוב את הודו לאחר ביצוע ההליך כדי שסודה לא ייחשף. כדי להבטיח את שיתוף הפעולה שלו הציעה לו תגמול כספי נכבד, אך הצינה שהדיפה ורוחה היהירה והבוטחת עוררו בו רוח עיקשות, והוא הניח לה להבין שיסכים לבצע הפלה בלתי חוקית תמורת טובת הנאה אחרת. האשה הגיבה בצחוק מלא בוז ועזבה את המקום.

אמוק היא מחלת נפש שאובחנה לראשונה במלאיה. אחד מהיבטיה של המחלה הוא ריצה חסרת מעצורים אל מטרה בלתי מוגדרת תוך זריעת הרס. הרופא, שראה בעבר חולים שנתקפו אמוק, זיהה כעת את המחלה בעצמו. מיד לאחר שהאשה עזבה הוא מיהר לרוץ בעקבותיה, שוכח את כל כללי האתיקה, נרדף על ידי האובססיה שלו לנשים כמותה ועל ידי תחושת החובה שלו כרופא. כשלא הצליח להשיג אותה לפני שעלתה לרכבת, הצליח לברר את פרטיה, נטש את המרפאה ואת ביתו, ונסע אחריה. האם יצליח לדבר איתה? האם תניח לו לעזור לה? מכיוון שאנו פוגשים את הרופא בחשכת הלילה, מסתתר על ספינה המפליגה מהודו לאירופה, טרף לכאב לב וליסורי מצפון, ניתן להבין מראש שסופו של המרדף היה טרגי. בדומה לחולי האמוק המַלָאים, גם ריצתו של הרופא תהיה הרסנית.

את סיפור המסגרת מספק מספר אחר, נטול שם כמו כל הדמויות בספר. הוא פותח בתיאור אסון מוזר שארע בנפולי, אסון שאת סיבותיו יצליח להבין רק לאחר שישמע את סיפורו של הרופא.

בנובלה זו, כמו ביצירות אחרות של שטפן צווייג, הסופר מפגין יכולת להעמיק אל נפש גיבורו ולגרום לקורא לחוש את שחש המספר. הנובלה נקראת בנשימה עצורה, בדפיקות לב, בתחושת דחיפות ובחרדה, כאילו הקורא עצמו אחוז שגעון לדבר אחד – למצוא את האשה ולמלא את חובתו של הרופא לעזור לה.

מומלץ מאוד

Der Amokläufer – Stefan Zweig

ספרית תרמיל

1964 (1922)

תרגום מגרמנית: שמעון הלקין