תגית: פסיכופתיה

בגיל שתים-עשרה חייה של ג'סטין הניו-זילנדית אינם פשוטים. פחות משנה קודם לכן איבדה את אמה אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה שנטלה ממנה רבים מכישוריה הפיזיים והמנטליים. אביה, שהוא ביסודו אדם טוב ואב מסור, מתקשה להתמודד עם האבל ומוצא מדי פעם מפלט באלכוהול. היא עצמה סובלת מהתקפי אפילפסיה, שאמנם אינם תכופים, אבל בהחלט מאיימים ומשבשים את שגרת חייה. כמו כל ילדה בגילה היא חווה את המעבר הלא פשוט מילדוּת לנערוּת, וכמו ילדות רבות היא מנסה לתמרן במערכות היחסים הסבוכות של בנות גילה.

לא ייפלא אפוא שג'סטין מוקסמת מגברת פרייס, המורה שלה בבית הספר הקתולי, וכשהיא זוכה מצד המורה ליחס מועדף כאחת מחביבותיה, היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמר זאת. הכל, כולל בגידה, התחברות עם חברות בלתי ראויות, ובעיקר עצימת עין והמצאת תירוצים כשמשהו בהתנהלות של גברת פרייס נחשד בעיניה כבלתי תקין. ג'סטין, בשל נסיבות חייה, נוהה אחר המורה, אך היא אינה היחידה. האשה הכריזמטית, הסמכותית והמניפולטיבית שולטת בלבבות מרבית תלמידיה, הלהוטים עד מאוד להרשים אותה ולהשביע את רצונה. הקורא המבוגר מזהה מיד את מה שרע במורה שבעדינות מפעילה שיסוי בלתי מורגש של התלמידים אלה באלה; הילדים, רובם ככולם, אינם מסוגלים לזהות זאת, וג'סטין על קשייה אולי פחות מכולם. וכך הספר נקרא בשתי רמות במקביל – ברמת ההבנה של המבוגר שרואה את העיוות, וברמת הקבלה של הילדה שאין לה די כלים לשפוט, ושאינה מסוגלת להפריד בין הצורך המיידי שלה באהבה לחשדותיה.

הספר נפתח כשג'סטין, כבר אשה בוגרת, מבקרת עם בתה את אביה הדמנטי, ופוגשת במטפלת שלו הדומה להפליא לגברת פרייס. באחת היא מושלכת חזרה אל ילדותה ואל זכרונותיה. אודה שתחילה הייתי קצרת רוח. קצת קצתי בשיטה הסיפורית השחוקה הזו של עתיד-מעורר-עבר, וגם בשיטת הרמזים המטרימים, וקצת סלדתי מהצטברות הרוע בסיפור כמעט ללא נקודת אור: המורה הדומיננטית, המנהל הנוקט בעונשים גופניים, האב שאינו מסוגל להתגבר על חולשתו לטובת בתו, הבנות הסנוביות בכיתה ומשחקי הכבוד והנידוי שלהן. חששתי מקלישאות, מכתיבה שטאנצית ומלחיצה בכוח על כפתור הרחמים.

טעיתי. ככל שהספר התקדם, ליבי יצא אל ג'סטין, וגם הדמויות האחרות קיבלו חיים ונפח ומורכבות. בשלב מסוים היה קשה להרפות ממנו, והוא הלך ונחווה יותר ויותר כספר אימה. לא אימה מסוג רוחות ועל-טבעי ופושעים קרי-דם, אלא אימה מזדחלת של פסיכופתיה מציאותית מאוד, מבחינתי המפחידה מכולן. זהו בסופו של דבר סיפור על התבגרות בתנאים קשים, במערכת חינוך דוגמטית נוקשה, בחברת ילדים בלתי חומלת, במכאוביה של יתמות מייסרת, ובצלה של דמות דומיננטית שהמלה פסיכופתית יאה לה.

מיכל אלפון העניקה לכתיבה הטובה של קתריך צ'ידג'י תרגום שוטף ונאה, והספר מומלץ מאוד.

Pet – Catherine Chidgey

חרגול

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הבלש ביל הודג'ס פרש מן המשטרה ב-2010, כשארבע חקירות שניהל נותרו בלתי מפוענחות. שותפו לשעבר ממשיך לטפל בהן, בעוד הודג'ס שוקע בחיים בטלים שסובבים סביב אוכל ותכניות טלויזיה ירודות. מכתב שהוא מקבל ממי שמזדהה כמבצע אחד מאותם פשעים משיב אותו לפעילות. שנה קודם לכן נהג אדם את המכונית שגנב, מרצדס מסיבית, היישר אל תוך קהל של מובטלים שהמתינו לפתיחת שערי יריד תעסוקה. שמונה אנשים נהרגו, שלושה נותרו משותקים. הרוצח הצליח להמלט ולטשטש את עקבותיו. בעלת המרצדס הגנובה הכחישה בתוקף ששכחה לקחת איתה את המפתח כשהחנתה את המכונית, אבל מספר חודשים אחר כך התאבדה, אולי חשה יסורי מצפון על חלקה העקיף בפשע. מן המכתב שקיבל הודג'ס עולה שהרוצח, המכונה מר מרצדס, מקווה שהבלש בדימוס יילך בעקבותיה.

מר מרצדס הוא בריידי הרטספילד, כלפי חוץ טכנאי מחשבים יעיל ונהג אוטו גלידה חביב, אבל בבית פסיכופט שמטפל באם אלכוהוליסטית ופסיכופטית לא פחות ממנו. בהנחה שהודג'ס ירצה ליצור אתו קשר, הוא מזמין אותו לתקשר דרך אתר מאובטח בשם תחת המטריה הכחולה של דבי. להודג'ס אין שמץ של ידיעה באשר לזהותו של מר מרצדס, והריגוש שבחקירה גורם לו להיענות. הוא פוצח במה שנראה תחילה כמשחק מוחות פסיכולוגי מול רוצח שכנראה פרש ממעשי רצח המוניים, ומתפתח למשחק דמים עד השיא הדרמטי. ברור לו כל הזמן שהוא חייב לדווח על המתרחש לשותפו לשעבר, אבל הוא משכנע את עצמו לדחות זאת עד שכבר מאוחר מדי.

הודג'ס חמוש בשכל ישר, בכושר אנליטי ובנסיון של שנים רבות. לעומת זאת, הוא אבוד למדי בשדה הטכנולוגיה. מי שמסייעים לו הם ג'רום, בחור צעיר ומבריק, שעובד אצלו כמכסח דשא עד שיתקבל לאוניברסיטה, ג'ייני, אחותה של בעלת המרצדס, והולי, אחייניתה עמוסת הבעיות הנפשיות.

סטיבן קינג הוא מספר סיפורים מעולה. לכאורה העלילה מתנהלת בתבנית סטנדרטית – בלש בדימוס שפועל באופן פרטי מחוץ למסגרת, מרדף אחר רמזים, פיתולים שמשנים את התמונה, עוזרים בלתי צפויים, שובל של גופות, ונצחון הטוב. מה שמחריג את העלילה מן השגרתיות הוא האופן בו קינג מפיח חיים בדמויות, הראשיות והמשניות, גם אם הן חולפות בה לרגע קצר, חודר אל נפשם ואל מוחם של הרודף ושל הנרדף גם יחד, משלב הומור שחור וגם הומור עדין, ומחבר פחד מצמרר ורגשות חיבה לסיפור מותח. בשונה מרבים מספריו האחרים, בספר זה אין אלמנטים אל-טבעיים מעוררי חלחלה, אבל קינג עדיין נותר סופר אימה באמצעות מוחו המיוסר והחולני של בריידי, המותיר את העלילה דרוכה לקראת כל דרמה אפשרית.

אינגה מיכאלי תרגמה היטב, והספר מומלץ לקריאה מותחת.

Mr. Mercedes – Stephen King

מודן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

רוזה היא אשה סובייטית ממוצא טטארי, נשואה לאיש מפלגה, שלדעתה אינו מנצל כיאות את מעמדו, אם לבת שהיא בעיניה מכוערת וטפשה, ואוטוטו סבתא לנכדה שבה היא תולה תקוות גדולות. בעולם כולו, כך היא מאמינה, יש אדם מושלם אחד, כלומר היא עצמה, ומכוח שלמותה היא נדרשת ורשאית לנהל את חיי כל סובביה. מי שמתנגד לה הוא טיפש, או לא מחונך, או חצוף, ובבירור שוגה. רוזה אינה נותנת לעובדות לבלבל אותה: היא מגדירה את עצמה אשת חינוך בכירה ומוערכת, למרות שתפקידה הוא לתייק מסמכים בארכיון. אם דעתה היום הפוכה מדעתה אתמול, היא צודקת בשני המקרים, ובאותו הלהט.

סיפורה, שמצטייר תחילה מצחיק איכשהו, בעיקר בגלל חוסר המודעות המוחלט שלה, ולמרות אומללותם של בעלה ושל בתה, הופך בהדרגה לסיפור טרגי, כשהיא מצליחה לסכל כל סיכוי של הבת לאושר, ומוכנה לרמוס גם את נכדתה בדרכה אל הגשמת תוכניותיה. כל זה כשהיא משוכנעת שהיא פועלת לטובת משפחתה כפוית הטובה. יש משהו מבלבל בדמותה של רוזה, כי לצד ההרס שהיא גורמת, היא מפגינה אומץ ונחישות מעוררי הערכה. היא עמלה בפרך – "חזרתי לעבוד כמו נמרה. היתה לי מטרה. רק עיוור היה יכול שלא לראות כמה סולפיה חולה. הייתי צריכה כסף בשביל הטיפול שלה" – ואינה בוחלת בחיזור על הפתחים ומתנות שוחד בידיה. גם בנסיבות קשות היא מצליחה לשמור על הכרה בערך עצמה, לקום על רגליה גם אחרי נפילות, ולטפח את הופעתה.

אם בתחילה חשבתי שמדובר במקרה של חוסר מודעות, וניסיתי לדוג רמזים שיסבירו כיצד הגיעה לכך, הרי שבהמשך, אי שם במעמקי העלילה, כשרוזה גלשה אל התנהגות מעוררת בחילה ממש ואימה הזדחלה אל הסיפור, עלה בזכרוני ספר שקראתי לאחרונה, "מוקף בפסיכופתים". הספר אמנם שטחי בעיני, אבל למדתי דרכו מהי פסיכופתיה, וכיצד מאבחנים אותה. מבחן הייר מצורף בתחתית הסקירה שבקישור, וכשהחלתי אותו על רוזה, שקיבלה לפי מיטב שיפוטי הלא מקצועי ציון מעל 20 (לדברי אריקסון מעל 15 יש מקום לדאגה), הבנתי שאלינה ברונסקי מובילה אותנו לסיור במוחה של פסיכופתית (וגם אם לא זו היתה כוונתה, זו היתה החוויה שלי): ערך עצמי גרנדיוזי, העדר חרטה או אשמה, קשיחות וחוסר אמפתיה, הפקרות מינית, עורמה ומניפולטיביות וכיוצא באלה – צ'ק, צ'ק, צ'ק. "מאז ומעולם היה טיפוס משונה", היא מסכמת בלקוניות את פרשת התאבדותו של אחיה. "אנשים אהבו שמסובבים להם את הלב בחזה. לא יכולתי להבין את זה", היא תוהה על רגישותן של הבריות. "התרוממתי באלגנטיות. לא כל אחד מחזיק בכשרון להתקלף בצורה מכובדת מכורסה רכה. אני כן", היא מחמיאה לעצמה.

אפשר להבין את הספר גם בדרכים אחרות. אפשר לראות בו ביקורת על המצוקה שאליה נקלעו נשים בברית-המועצות – המשפחה נאלצת לחלוק דירה קטנה עם אשה זרה ולכלות שעות בתורים למוצרי יסוד – מצוקה שמאלצת אותן לרמות ולתחבל ולנקוט בכל אמצעי כדי לזכות ברווחה מסוימת או כדי להסתלק משם. אפשר לקרוא אותו כסיפור על נרקיסיזם שמתפתח לכוח הרסני רומס כל. ואפשר בדוחק למצוא בו אשה חזקה, אולי אפילו בעלת כוונות טובות, שמדחיקה כל רגש בדרכה אל יעדיה. כל קריאה כזו מאתגרת את גבולות ההזדהות והחמלה. אני בוחרת בזוית הפסיכופתית ובהפניית החמלה כולה אל הקורבנות שנקלעו אל עין הסערה.

כך או כך, הכתיבה של אלינה ברונסקי סוחפת, והספר מטריד ומעורר רגש עז. התרגום של נועה קול זורם בטבעיות, והספר מומלץ.

את העטיפה היפה איירה שרית עברני.

נ.ב. לרוזה אין מושג איך לבשל תבשילים טטאריים, חריפים ולא חריפים.

Die Shärfsten Gerichte der Tatarischen Küche – Alina Bronsky

תשע נשמות והכורסא

2018 (2010)

תרגום מגרמנית: נועה קול