תגית: קנדה

כשהתחלתי לנסח את הסקירה על הספר הזה, מצאתי שאני די משחזרת דברים שכתבתי על ספרה האחרון של אליס מונרו, "חיים יקרים". כמו סיפוריה האחרים, גם סיפורי הקובץ הזה, שראה אור כבר ב-1974, מתרחשים בעיירה באונטריו, וגם כאן הדמויות הראשיות הן של נשים. העלילות מתרחשות סביב שנות ה-20 של המאה ה-20, וגם אם הסיפורים נפתחים עשרות שנים אחר-כך, המוקד נמצא בעבר. כמעט בכל הסיפורים מככבות שתי נשים, שמתמודדות עם קונפליקט. ההתרחשויות לכאורה שגרתיות, אבל נדרש המבט המיוחד של מונרו כדי להפוך אותן ליחודיות. קשה לסכם את הספר באמצעות סקירה, כי כוחה של מונרו בפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת, ונדרשת תשומת לב של הקורא לכל מילה, כדי לא לפספס דקויות.

אז במקום לנסות לצלול לפרטים ולהתיימר לנתח, אני בוחרת לצטט כמה מן הקטעים שהרשימו אותי במיוחד. בשני הראשונים התרשמתי מן האבחנות העדינות, ובשני האחרונים מן ההתיחסות למלאכת הכתיבה.

… וחשבתי, כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאם ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. וזה אפילו לא שאתה רוצה במיוחד שזה יקרה, ההיפתחות הזאת, נוח לך מספיק במצב הנוכחי, אבל אתה מצפה לזה. אחר כך אתה גוסס, אמא גוססת, ואלה אותם כסאות פלסטיק ועציצי פלסטיק ויום רגיל בחוץ שאנשים קונים בו מצרכים ומה שהיה לך זה כל מה שיש, וביקור בספריה, ענין פעוט כמו זה, וחזרה במעלה הגבעה באוטובוס עם ספרים ושקית ענבים נראה עכשו כמו משהו ששווה לרצות, אלוהים כמה שווה, והלב שלך נשבר מרוב כמיהה לחזור לשם.

אני קוראת מאמרים בכתבי עת לנשים. תיקים רפואיים. כשהאמון שלי שב אלי והוא בשיאו, אני מדלגת על השיעורים האלה מתוך אמונה טפלה; כשהוא בשפל, ובשפל עמוק, ונגוז כליל, אני קוראת אותם לנחמה, כי מנחם לגלות שהתיק הרפואי שלך עצמך אין בו איזה סבל יחודי, אלא רק כאב מוכר ושחוק. נשים אחרות החלימו והן מציעות עידוד.

ואיך בכלל אפשר לדעת, אני חושבת כשאני כותבת את הדברים, איך אני יכולה לדעת את מה שאני טוענת שאני יודעת? כבר השתמשתי פעם באנשים האלה, לא בכולם, אבל בחלקם. קישטתי אותם ושיניתי אותם ועיצבתי אותם בכל דרך שתהלום את מטרותי. אבל לא הפעם, הפעם אני מקפידה ככל האפשר, אבל אני עוצרת ותוהה, יש לי נקיפות מצפון.

אם הייתי בוראת מכל אלה סיפור ראוי, הייתי מסיימת אותו, אני חושבת, באמא שלי שלא משיבה לי וממשיכה ללכת לפני בשדה. זה היה מספיק. אבל אני מניחה שלא הפסקתי שם, כי רציתי לגלות יותר, לזכור יותר. רציתי לזכור כל מה שאפשר.

ובשורה התחתונה: מומלץ

Something I’ve been Meaning to Tell You – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2015 (1974)

מאנגלית: אורטל אריכה

עושה רושם שבשנים האחרונות ספרים אודות אנשים זקנים הפכו לאופנה. חלקם עוסקים בכאב בבעיות של מחלות ושיכחה, כמו "אליזבת איננה" ו"חייו השניים של אברם פוץ", אחרים משגרים את הזקן למסע רוחני-פנימי שנועד לסגור מעגלים, כמו "המתיקות שבשכחה", או מוציאים אותו מן המשבצת של חוסר האונים והתשישות, ומשגרים אותו למסע פיסי, כמו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון", ו"המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". "אטה ואוטו וראסל וג'יימס" מצטרף לאופנה זו.

אטה בת ה-83 משאירה יום אחד פתק לבעלה אוטו, ובו היא מודיעה לו שיצאה לדרך כדי לראות את הים. היא לוקחת איתה ציוד מינימלי, וכן פתק בו רשומים שמה ושמות בני משפחתה, למקרה שתשכח מי היא. אוטו לא יוצא לחפש אחריה. הוא נשאר בבית, מעביר את ימיו בכתיבת מכתבים אל אשתו, מכתבים שאין לו בעצם לאן לשלוח, וביצירת דמויות מעיסת נייר. מי שכן יוצא לחפש את אטה ולהחזיר אותה הביתה הוא ראסל, שכן וחבר קרוב. במקביל לתיאור מסעה של אטה,  כשרק ג'יימס הקויוט נלווה אליה, מגוללת העלילה את קורותיהם של שלושת החברים, החל בילדותם, עבור בהיכרותם כשאטה התמנתה למורה בתיכון בו למדו אוטו וראסל, דרך חוויות מלחמת העולם השניה, וכלה בהווה. באמצעות חייהם הפרטיים של השלושה מתוודע הקורא לחיים בקנדה הכפרית של המחצית הראשונה של המאה ה-20.

למרות ההומור השזור בתיאורי המסע האבסורדי, הספר סובב סביב הכאב. חיי השלושה מושפעים עמוקות מחוויותיהם במלחמת העולם השניה. אוטו שהתגייס חווה ישירות את טראומת אובדנם של חברים. ראסל, שבשל נכותו נותר בבית, התאהב באטה, אך נותר בצד עם שובו של אוטו. ואטה, שחוותה את הריחוק מאהובה, ואת משולש האהבים עם ראסל, חיה כעת, בשנותיה המתקדמות, את הטראומה של אוטו. בשלב מסוים הפתק שלקחה איתה כבר אינו מסייע לזכרונה, ובראשה היא ואוטו הם אותו אדם. לא בכדי בחרה לצאת למסע דווקא אל הים, כי בים איבד אוטו את החבר הקרוב מכולם.

"אטה ואוטו וראסל וג'יימס" הוא ספר רגיש ונוגע. יחד עם זאת הוא ספר שמתנהל יותר מדי על פני השטח, עם המון חורים בעלילה. לעומת הפירוט הרב בו מסופרים פרקי הילדות והנערות, על הבגרות לא נאמר דבר וחצי דבר, והחוסר הזה ניכר כשמנסים להבין את הדמויות לעומק, לגשר על פער השנים בין אז לעכשו, ולהבין את העכשו לאור כל מה שקרה לפניו. בשל החוסרים הללו, זוהי המלצה מסויגת.

Etta and Otto and Russell and James – Emma Hooper

כתר

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

בשלושת הפרקים הראשונים מוצגים שלושת גיבורי הספר. המספר, עובד בחנות ספרים משומשים במונטראול, מפנה את חפציה של אמו מדירתה לאחר מותה. נוח, שגדל בקרוואן על גלגלים עם אמו, נפרד ממנה לטובת לימודי ארכיאולוגיה במונטראול. ג`ויס, שגדלה בכפר דייגים קטן, חולמת על "קריירה" של פיראטית, נמלטת מבית ספרה, ושמה פעמיה לחיים חדשים במונטראול. אדם בשם יונה דוסה, נוכח-נפקד בחייהם, מהווה את החוט המקשר בין סיפוריהם של השלושה שאינם מכירים זה את זה.

ספוילרים בהמשך

חשבתי שהחל מן הפרק הרביעי שלושת הגיבורים ימצאו את עצמם במסע, שבסופו של דבר יאחד אותם ואת אותו יונה דוסה. אבל דיקנר מתוחכם יותר. במקום ליצור ספר שגרתי של חיפוש וגאולה, הוא יצר שלושה סיפורי חיפוש: לא חיפוש אחרי אדם מסוים, אלא חיפוש אחר דרך חיים ויעוד. השלושה חולפים זה על פני זה, לקראת הסוף נוצר קשר הדוק יותר, אך זמני, בין שניים מהם, אבל הסיפורים המקבילים אינם הופכים בשום שלב לסיפור מאוחד. גם יונה דוסה הנעלם אינו צץ לפתע. עצם קיומו השפיע על הבחירות שהם עושים בחייהם, אבל אין לו נוכחות פיסית בהמשך הדרך.

אני לא יכולה לומר שזהו ספר עמוק, או שאזכור אותו לאורך זמן. אבל הוא כתוב בחן, ונהניתי לקרוא אותו.

Nikolski – Nicolas Dickner

הוצאת כתר

2011 (2005)

תרגום מצרפתית: מיכל סבו בילבטרוי

צריך לקרוא את הספר כדי להבין את עוצמתו, ואני לא מתימרת לנסות להעביר את העוצמה הזו כאן. את העלילה עצמה אפשר לתאר בקצרה, אבל מחשש לספוילרים אמנע מכך. נותר לי רק להביע כמה תחושות שהתעוררו בי עם קריאתו, ולהתייחס מעט למה שאני קוראת "טריקים".

הספר הוא לכאורה תעלומת רצח, אבל הוא הרבה מעבר לזה. הספר מנציח לפרטי פרטים את העולם של שנות ה-60: עולם של תקווה – "נלד ילדים, ונהיה אלה שעושים זאת נכון" (ציטוט מהזכרון של מוטיב חוזר בספר) – מצד אחד, ועולם קשה ואלים – המלחמה הקרה – מצד שני. עולם של משפחות מושלמות – אבא מפרנס, אמא עקרת בית, ילדים לדוגמא – מצד אחד, ועולם של רוע וכאב וסודות אפלים מצד שני. הספר מהלך לכל אורכו על קוי התפר האלה, עם השחור והלבן והאפור שלהם, והוא עושה זאת באמינות מירבית. תורם לכך בין השאר הפירוט הרב של כל צבע ומעשה וריח ותחושה, עד לרמה דקדקנית של ציורים על פיג'מות וטעמים של גלידה ותכניות טלויזיה וכן הלאה. יותר מפעם אחת התלוננתי על פירוט יתר טרחני בספרים – כאן אני לא מתלוננת. לא הרגשתי שאני נדרשת לאורך נשימה ולסבלנות יתרה, רק נשאבתי אל תוך החיים המתוארים בספר, וזרמתי איתם.

הסגנון המפורט הזה מעניק עוצמת יתר לפעמים הבודדות בהן הסופרת בוחרת לפתע בנימה לקונית. שני משפטים במיוחד היכו בי, שניהם הופיעו בסופי פרקים ללא התיחסות נוספת:
קלייר בהחלט אינה ילדה דחויה, ומאחר שכולם אוהבים אותה למדי ולאף אחד אין שום דבר נגדה, אף אחד לא שם לב שאין לה חברים. (עמ' 202)
ואז גרייס נובוטני חוזרת הביתה עם חבורות שאיש לא מבקש ממנה להסביר. וזה כל מה שצריך לדעת על אמא ואבא של גרייס. (עמ' 325)

אחריותם של הורים היא אחד הנושאים שבהם עוסק "מעוף העורב" בהרחבה. ג'ק ומימי, הורים טובים באמת, קשובים לילדיהם, מתפנים מכל עיסוק כדי לנטרל באופן מידי כל מצוקה, אבל מצליחים לפספס את המשבר הנורא שילדתם עוברת. מסר מדכדך למדי.

נושא בולט אחר הוא מעמד האשה במשפחה. זוהי התקופה של עקרת הבית המושלמת, זו שתמיד תיראה לעיני בעלה בלבוש נאה, ותיצור רושם שעבודות הבית מתבצעות איכשהו באורח קסם ללא מאמץ. לסופרת יש כמה דברים חכמים לומר, ודרכים חכמות לא פחות לומר אותם, כדי להצביע על הסדקים בתמונה.

ועוד לא הזכרתי את יחסי האדם מול המדינה, קנדה מול ארה"ב, מקומיים מול מהגרים, הרוב הקנדי מול שבטי המיעוט. ולא הזכרתי את פליטי השואה, ואת השאלה הקשה של העסקת מדענים נאצים לטובת המירוץ לחלל ומירוץ החימוש. וגם את ההשפעות ארוכות הטווח של התעללות מינית בילדות, שאלות של רוע אנושי, של ילדים בעולם של מבוגרים. בקיצור, יש סיבות רבות וטובות לקרוא את הספר.

הספר נפתח במילים "הציפורים ראו את הרצח", ומתוארת גופתה של ילדה לובשת שמלה כחולה ועל ידה צמיד קמעות. אחר-כך הספר הולך לכיוון אחר לגמרי, ורק אחרי כ-150 עמודים מתברר למרבה האימה שלילדה, שדרך עיניה בעיקר מסופר הסיפור, יש שמלה כחולה. אבל אן מרי מקדונלד לא מסתפקת ב"טריק" הזה: כ-50 עמודים מאוחר יותר היא מספרת על ילדה אחרת העונדת צמיד קמעות, ובכך מפזרת ערפל באשר לזהות הנרצחת, בעוד הקורא הולך ונקשר אל השתיים. אימת הרצח שבה נפתח הספר, ושהתפוגגה מעט עם התקדמות הסיפור, הולכת ומתעצמת. אי אפשר לעזוב את הספר. וכך גם בהמשך, היא בונה ציפיות להתרת הקשר, למוצא שמח, והקורא מרותק.

בהיבט האוטוביוגרפי נהניתי למצוא בספר תמונות ילדות. לדוגמא, שידורי טלויזיה בשחור-לבן, כולל "עולמו המופלא של וולט דיסני", שהיה ארוע מרכזי בילדותי, שמלות חגיגיות מבד מגרד, שירי שנות ה-60 – תמונות שקראתי בחיוך נוסטלגי למחצה. 

הוצאת "כנרת" הצליחה להמנע משפע הטעויות המאפיין ספרים אחרים בהוצאתה, ועל כך תבורך.

ב"הערת המחברת" בסוף הספר היא כותבת: "פרשת סטיבן טרסקוט, עוז רוחו ואומץ ליבו, שימשו השראה גדולה בכתיבתו של ספר זה". הערה זו נותרה ללא הסבר של מתרגם וחבל. גוגל היודע-כל פיצח את התעלומה.

The Way the Crow Flies – Ann Marie MacDonald

הוצאת כנרת

2005 (2003)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

ההתרשמות הראשונה שלי היתה שנושאו המרכזי של הספר הוא ההזדקנות. זהו סיפור חייה של הגר שיפלי בת ה-90, המתגוררת עם בנה וכלתה. מצב בריאותה מתדרדר, כלתה המטפלת בה במסירות גם היא כבר לא צעירה, ובעצה אחת עם הבן הם מחליטים להעביר את הגר לבית אבות. הגר, אשה קשה, מספרת את סיפור ימיה אלה, ובמקביל גם את קורותיה בעבר. תהיתי כיצד יכולה סופרת בשנות ה-30 לחייה להכנס כל-כך במדויק לעורה של בת 90, ובאחרית הדבר לספר מצאתי דברים שכתבה לחברתה במהלך העבודה על הספר: "את הטיוטה הראשונה כתבתי כאילו הגברת הזקנה מכתיבה לי את סיפורה… ועכשו אינני יודעת אם אפשר לסמוך ככה על התת מודע, או שמא הכל אשליה שיש לה מובן בעיני, אבל קורא אחר יראה בה סיפור פשוט מדי ובלתי אמין". תנוח דעתה של לורנס: הסיפור אינו פשוט, והוא בהחלט אמין.

מאותה אחרית דבר למדתי כי לספר היבטים נוספים. אחד מהם אפילו לא הייתי קרובה לנחש, לא משום שהוא אינו מהותי בספר, אלא משום העדר ידע מוקדם. מסתבר שגם לקנדה דור מייסדים משלה, ויחסיהם עם צאצאיהם מורכבים ומסובכים: "דומה כי קודם שכתבתי את "מלאך האבן" לא הבנתי כמה מורכבים היו רגשותי כלפי דור המייסדים, כמה קשה היה לקבל את הסמכותנות שלהם, את חוסר הגמישות שלהם, את חששם להראות אהבה, ואת להיטותם לזרוע כעס. ועם זאת הם יישבו והפריחו שממה. הם הצליחו להתקיים ולשרוד, ועל כך נתונה להם הוקרתי ואהבתי".

הספר, מסתבר, נוגע גם במעמד האשה. הבחנתי בכך פה ושם, אם כי הגר דווקא אינה דוגמא למי שבעיות מגדר פגעו בה. כך לדוגמא היא נישאה למי שבחרה בו בניגוד לדעת משפחתה, עזבה כשהרגישה נרמסת. אמנם כשזכתה ללימודים גבוהים היה זה בקולג` לנשים, בו הוכשרה להיות מארחת טובה ועקרת בית למופת, אבל אחיה לא זכה ללמוד כלל, אלא גויס לעבודה בעסק המשפחתי. כך שכך הנושא הפמיניסטי די נדחק לשוליים, למרות שבער בעצמותיה של הסופרת. מתוך אחרית הדבר: "במאמר המבהיר את עמדותיה אומרת לורנס שכתיבתה היא פוליטית, באשר היא ניזונה ממודעות חברתית עמוקה, מרגשות אנטי-אימפריאליסטים ואנטי-קולוניאליסטים חזקים, ומהכרה גוברת באוזלת ידן של נשים, ובנטיתן לקבל תכתיב גברי באשר לזהותן".

עפ"י לורנס, הנושא המרכזי הוא פגע הגאווה: "מה שרציתי להבהיר באמצעות הגר הוא שהעוצמה והגאווה יכולות להוות מפגע קשה". הגר, בגאוותה, שמה לעצמה רגליים שוב ושוב, תוך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים. בערוב ימיה, כשנפקחות עיניה במידה מסוימת, היא כועסת על אלוהים "על שנתן לנו עינים, אבל כמעט לעולם לא כושר ראיה".

תהליך ההזדקנות, ההתקבעות המתלווה אליו, התלות הגופנית ואי היכולת להשלים איתה, והיחסים המורכבים עם הסביבה ככל שההזדקנות מואצת – כל אלה מתוארים להפליא בספר. הגר הזכירה לי במידה רבה את גיבורת "בדרך אל החתולים" של קנז: שתיהן קשות, גאוותניות, במידה רבה לא נעימות, ושתיהן מעוררות בו-זמנית רגשות אנטי ורגשות חיבה וחמלה. סיפורי העבר גם הם מסופרים בכשרון רב, ופורשים תמונה מעניינת של קנדה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20, תוך התמקדות, כאמור, בפגע הגאווה.

The Stone Angel – Margaret Laurence

הוצאת כרמל

2006 (1964)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת