תגית: שירז אפיק

שבעה סיפורים מכיל "פֶּסַע", כל אחד מהם נושא בפשטות את שמו של גיבורו.

שכי, חרדי לשעבר ואיש QA, משתלב בעולם החילוני, וקצת מסתבך כשאינו מבין לגמרי את כללי המשחק; ספי, מאייר מוכשר, מסתגר במרתף טחוב ומתפורר עם חתולה; אריאלה, שנושאת טראומה מקשר לקוי עם חברה בילדות, משליכה את תוצאותיה על בתה; קמיל, שמעורב בפעילות בלתי חוקית, עושה הכל כדי להסתיר אותה; תכלת, כותבת סיפורי חיים, נושאת באשמת ניצולים; נטע, סופרת תחת חקירה, משתפת במיילים שכתב ידיד שנעלם; בן, עדיין ילד, מפנים את הוראות הוריו להתנהלות במקרה של אסון.

כשאני קוראת את הסקירות שכתבתי על חמשת ספריה הקודמים של שירז אפיק, אני מוצאת את אותן המלים – מינון, דיוק, איפוק, מתחת לעור. כל אלה מצויים גם בסיפורים שב"פסע". יש לסופרת יכולת מרשימה לאפיין דמויות ומצבים באמצעות ניואנסים דקים, תוך שימוש בשפה מדויקת הן בעלילה והן בדיאלוגים. היא רואה מעבר לחיצוניות הבנאלית, היומיומית, ומציעה נקודות מבט שמאירות את דמויותיה ומאפשרות גם לקוראים לגלות בהן משהו שמעבר לשגרתי ולחמול גם על הפגומות שבהן. את כל זה היא עושה בכתיבה מאופקת שיש בה עוצמה שאינה נזקקת לזעקה.

נוסף לכתיבה המוקפדת, הספר זכה גם לתשומת לב עיצובית. את הכריכה היפה עיצבו הסופרת ובנה עומר, והאיורים הנאים בראש כל סיפור הם של יעל שיה.

המוטיב החוזר של נעליים בכריכה ובתחילת הסיפורים מעלה על הדעת את האפשרות שלמרות היותם נפרדים זה מזה מתקיים ביניהם קשר כלשהו. מצטרף לכך גם שמו של הספר, הכרוך אף הוא בהליכה, בתנועה. כמובן, בימים אלה, החל מן השבעה באוקטובר, המילה "פסע" נושאת מטען כבד של ציפיות ושל אכזבה וכאב, והבחירה בה כשם הספר עשויה אף היא להעיד על רובד נוסף ברצף הסיפורים. "בן", הסיפור האחרון, נוגע כמעט במישרין בטראומה, החל מן המשפט הראשון, כחץ שלוח, "אבא אמר שאם האנשים הרעים יגיעו, כל אחד צריך לרוץ לכיוון אחר". אולי היא מצויה בדרך זו או אחרת גם בסיפורים האחרים, אבל בין אם מחפשים אותה שם או קוראים את הסיפורים ברובד הגלוי, הם מצוינים, נוגעים אל הלב, ומומלצים מאוד.

הוצאת המקור

2025

אליענה, על סף גיל חמישים, היא פסיכולוגית מצליחה, המטפלת בילדים ובנוער, בעלת תכנית רדיו וטור עיתונאי פופולריים. ברקע מצויים בעל מוצלח ואוהב וילדון מקסים. הכל דבש. מבחוץ. אבל מבפנים, כפי שהיא אומרת בהזדמנות נדירה שבה היא שופכת את לבה, "זה מאוד מכביד כשמישהו שאת גם מתעבת וגם לא מעריכה יושב לך על הגב במשך עשרות שנים, הולך איתך לכל מקום ומקלקל לך. צובע כל דבר שאת מסתכלת בגוונים עכורים, בחוסר אמון, ברוע. זה חתיכת משקל עודף לסחוב".

מיהו המישהו שהעכיר את חייה לפני עשרות שנים? מה עושים עם משקל עודף שכזה?

הקורא העירני חש כבר בתחילה שמשהו חורק בממלכת אליענה. המנהג המוזר שלה למלמל רשימות – ביניהן סוגי בדים, שיטות הוצאה להורג, ספרים של מאיה ערד – כאילו כדי לשמור על סדר בעולם ובתוכה, מעיד שמתחת לשלמות המקצועית והאישית מצוי משהו שביר. בספר עתיר תפניות, שלא אוכל להתייחס לאף אחת מהן, כי למה לקלקל לקוראים עתידיים את ההפתעות ואת חדוות הגילוי, חייה של אליענה בעבר ובהווה נחשפים. בנקודה מסוימת בחייה נאמר לה, "מתישהו נמאס לך לקבל כאפות מהחיים, אז את שמה את העקבים הכי מחודדים שלך ומכסחת אותם בחזרה. זה הכול", והיא מכסחת.

בארבעת ספריה הקודמים הציגה שירז אפיק דמויות קצת אבודות, מגששות, מתמודדות עם קשיים ועם אתגרים, שגם כשהן שוגות הן מכוונות לטוב. אליענה היא אחרת. היא חוצה קוים אדומים, היא לא מהססת לפגוע באחרים. ובכל זאת, כמו בספרים הקודמים, הסופרת מצליחה להציג, מבלי לנתח ומבלי להביע שיפוטיות, רק באמצעות תיאור פרקי חיים, את המורכבות שבגינה אליענה היא גם מכעיסה וגם מעוררת חמלה, גם דוחה וגם מושכת, ואפילו, למרות חציית קו אדום בוהק במיוחד, מעוררת הזדהות בלי לבלבל בין הבנה לקבלה.   

לצדה של אליענה מסתובבות דמויות נוספות, מתוארות אף הן באמינות. ה"מישהו" ההוא ששינה את חייה, שָני בן האחת-עשרה, ילד אינטליגנטי שסובל בין השאר משום שאינו מסוגל לשקר, המעסיקה של אליענה בעבודה הראשונה שלה אחרי הצבא, אמה שהיא לפעמים צלולה ולפעמים מטושטשת, ועוד.

"ליל הברווזים" נקרא במידה מסוימת כספר מתח, שבו כל פרק חושף פרטים חדשים שמשנים את האופן בו הובן הסיפור עד כה. את האפקט הבלשי-משהו מספקת רוני, מטפלת חדשה בקליניקה, שהגיעה למקום בעקבות אליענה הנערצת, והפכה אותה למושא חיטוטים אובססיביים בשל הסודות שנדמה לה שהיא מסתירה.

מבלי להכנס לפרטי העלילה אציין רק שהיא מקיפה נושאים כמו התמודדות עם טראומה, יחסי הורים-ילדים ויחסים בין אחיות, יחסי הכוחות מטפלת־מטופל, מבוגרת־ילד, "נקמה – כוס תרעלה או קתרזיס", ואולי, כמו שאליענה אומרת למאזיניה ממש בתחילת הספר, "זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו".

אני אוהבת את הכתיבה של שירז אפיק (שגם עיצבה את הכריכה היפה). מלבד הכשרון להקיף מורכבות אנושית, היא ניחנה ביכולת להשתמש במינון מדויק של הבעת רגש, כך שיהיה נוכח מבלי להציף, ויותיר לעובדות הסיפוריות להביע את עצמן. אני נהנית גם מהשילוב של פרטים קטנים – מזלג שצץ במדיח, פיסת פטרוזיליה תקועה בין השיניים, בובת פינגווין מנחמת – שמקנים לעלילה חן ומביעים בעקיפין תחושות והלכי רוח.

כתוב מצוין, מרתק, נוגע ללב, ומומלץ מאוד.

פרק ראשון

הוצאת המקור

2024

אוֹרי, בן ארבע-עשרה, הוא נער בודד. בביתו ביפו הוא מתגורר עם הוריו, שאינם מסוגלים לנהל שיחה שגרתית מבלי לגלוש למריבה, ושניהם גם יחד – כל אחד על פי אופיו – אינם ממש רואים אותו. בבית הספר הוא שקוף למרבית התלמידים, וקורבנו המבועת של הבריון הכיתתי, שהתרומות של אביו למוסד גורמות לו לפרוק עול מבלי לחשוש מהשלכות. כשגולן, בעל חברת נקיון ומתאבק חובב, מקדיש לו תשומת לב, אוֹרי מרגיש שמצא אח גדול, אב חילופי. גולן מעניק לו בטחון, מלמד אותו לעמוד מול הבריון, נותן לו תחושה שהוא יקר ללבו. במהרה יגלה אוֹרי שכל הטוב הזה בא עם תג מחיר כבד.

זהו ספרה הראשון של שירז אפיק, וכמו בספרים שבאו אחריו גם כאן היא מציגה דמות אמינה שמגששת את דרכה, מתמודדת עם קשיים, ומכוונת ביסודו של דבר לטוב. יש לאוֹרי הורים שדואגים לכל צרכיו הפיזיים, אבל אביו מרבה להעדר ואינו מעורב בחייו, ואמו, שאוהבת אותו, שקועה למדי בנרקיסיזם. כשהאב עוזב בעקבות חיכוכים בלתי פוסקים עם אשתו ובשל רומן עם מזכירתו, הוא אינו טורח להפרד מבנו, ומנסה לפצות על כך באופן מגושם מאוחר יותר. האם מצדה שוקעת באפתיה, ואוֹרי נותר, בגיל ארבע-עשרה הרגיש, לגדל את עצמו (באסוציאציה חופשית נזכרתי בבועז, שהיה גם הוא "אבקוע", צאצא המטפל בעצמו). נחמה הוא מוצא במוזיקה, ורגשותיו מגיעים לפורקן בשעות ארוכות של נגינה בפסנתר.

בבית-הספר המצב אינו טוב יותר. למרות שאוֹרי אולי אינו איש רעים להתרועע מטבעו, המעמד החברתי הפגיע שלו חונק אותו. כשמוסיפים לכך את המיגרנות שמהן הוא סובל, את אובססית הנקיון שירש מאמו, את האיסטניסיות שלו, את טעמו המוזיקלי יוצא הדופן – קלאסי ומטאל בכפיפה אחת – את משיכתו אל בן כתתו חאלד, וגם סוד אחד מעברו שהוא חרד פן יתגלה, לא ייפלא שהוא מניח לגולן לכבוש בקלות יתרה את לבו, למרות שהוא מודע היטב לחסרונותיו ולפגמיו.

אוֹרי לומד בבית ספר אינטגרטיבי, ששם לו למטרה לשלב יחדיו תלמידים יהודים וערבים ולטפח את כשרונותיהם. יש מי שאינו רואה בעין יפה את קיומו של המוסד, ובכלל את רעיון הדו-קיום. מבלי לחטוא בקלקלנים אספר רק שהתסכול ההולך וגובר של אוֹרי ככל שחייו הולכים ומסתבכים, יהפוך אותו לטרף קל לגיוס למטרות שאינן מטרותיו.

"לנקות את יפו" מקוטלג כספר נוער, אבל זהו קיטלוג מצמצם ובלתי מספק. אמנם העלילה מתוארת כולה מנקודת מבטו של אוֹרי, והדמויות האחרות, כולל המבוגרים, מפורשות אך ורק כפי שהוא חווה אותן, אבל דווקא משום כך יש בו חשיבות בעיקר לקורא המבוגר, להורה. ההורות הלקויה שאוֹרי חווה מובילה אותו לתחושה שהוא עזוב, ותחושה זו בתורה מובילה אותו למקומות רעים, למרות שביסודו הוא אדם חיובי, המבחין בין טוב לרע. שירז אפיק, שהחמלה שלה כלפיו ברורה, גורמת לקורא להמנע מלשפוט אותו גם כשהוא מצליח להצדיק בפני עצמו החלטות שיובילו לאסון, כי באמת מגיע לו לחדול להיות "הכי מעאפן", "הילד כאפות הכי אומלל בכל האינטגרטיבי", "להוט לרַצות כמו כלבלב", כפי שהוא חש את עצמו.

מרגש, נוגע ללב, ראוי לתשומת לב, ומומלץ, כמובן.

האיור היפה על הכריכה הוא פרי מכחולה של הדר ראובן.

ראיון עם הסופרת

מטר

2014

"בשורות טובות" הוא בשכבת העור החיצונית שלו מעין סיפור מתח. כעשרים שנה לפני ההווה של העלילה, גונן, אחיה של אראלה המספרת, יצא מן הבית ולא שב. מאחור נותרו אמו, אחיו התאום עידו, אחותו הצעירה אראלה, ואשתו שלי. שום סימן חיים לא ניתן ממנו, אולי כבר מת, אך גם גופה לא נמצאה. כעת, כשאראלה בודקת את החשבונות המשפחתיים, היא מגלה שקרן החסכון של גונן נפדתה, ומנסה לפתור את תעלומת הכסף שנעלם בתקווה לפתור סוף סוף את תעלומת האח האבוד.

זוהי המעטפת החיצונית, אך שירז אפיק, כידוע לקוראיה, נכנסת תמיד מתחת לעור. שם נמצא משפחה שבה אב נעדר, אם שמעדיפה בבירור אחד מילדיה על פני האחרים, יחסים טעונים בין אחים, התמודדות עם תקווה ועם אבל, ויותר מכל עיוורון שאנשים מפתחים כשמדובר באהוביהם. ושם נמצא גם יחסי חברות וקנאה, אהבה וחשדנות, וגם עולם מבעבע של חיי לילה, דרי רחוב, הלומי קרב, עבריינים וצדיקים, שכולם שזורים ברקמה סיפורית אחת.

אחד הדברים שאני מעריכה במיוחד בכתיבה של הסופרת הוא ההימנעות שלה משיפוטיות ומניתוח הארועים עבור הקורא. אראלה, כמו תמר ב"מתחת לעור", היא אינטליגנטית, חיובית, מודעת לעצמה ולסביבתה, וטועה. חייהן יוליכו אותן בסופו של דבר לחשבון נפש, לתובנות, אולי לשינוי, אבל הסופרת נמנעת מלהצביע מפורשות על טעויותיהן בטרם יכירו בכך בעצמן. הקורא, לעומת זאת, באמצעות התמונות שהיא בוחרת להציג, מבחין במשגים של הדמויות, והקריאה מתנהלת לפיכך בשני מישורים – זה שהדמויות כושלות בו, וזה שמשקיף מבחוץ דרך הפרטים הסיפוריים וללא העיוורון שבקירבה. " איך אפשר להתבלבל בין שני אלה?" תוהה אראלה כשהיא מתייחסת לשני אחיה. "גוני היה מופז […] הכל בו ריצד […]. עידו, שחונן באותם תווי פנים, היה חום וחיוור, כמו גונן אחרי יותר מדי כביסות". זו אותה אראלה שעובדת ככותבת סיפורי חיים, זו שאמרה בראיון עבודה, "אנשים מרתקים אותי. מעניין אותי להגיע לליבה שלהם, למה שמסתתר מתחת למסכות". אולי אנחנו לא רואים את מה שאנחנו מעדיפים לא לראות. אולי קל לנו יותר לראות את ליבתם של זרים. מכל מקום, הריצוד הזה, שנבע מן הכריזמה של גונן, שנבעה בתורה מאופיו הבלתי שגרתי, הטוב ורע לסירוגין, החופשי, הסתיר מעיני משפחתו הן את אישיותו הבעייתית, והן את הנזקים שגרם לקרוביו. ברקע הסיפור מרחף כל הזמן המשפט שאמרה אמם אחרי היעלמותו, "הוא היה האהוב עלי משלושתכם", משפט שאולי לא גרם לעידו ולאראלה להתכווץ חיצונית, אבל לבטח חלחל אל עצמיותם. הקורא, שמקבל הצצה אל סצנת ילדות, ושהמשפט הזה אינו יכול שלא לצרום את אוזניו, מצליח לראות מתחת לאור המסנוור של גונן.

שירז אפיק כותבת בחמלה, מניחה מקום להבנה ולקבלה. כתיבתה מדויקת מאוד, הן בתיאור הדמויות האמינות והן במינון המלל והרגש. נסחפתי עם הסיפור, ואני מאמינה שכמו שני ספריה המאוחרים יותר, "אבקועים" ו"מתחת לעור", גם "בשורות טובות" יישאר איתי לאורך זמן.

מטר

2017

איך אפשר לא לאהוב את בן-זוגך, כשהוא עוצר את הרכב כדי להרים צב תועה מן הכביש, ופוסע אל תוך השדה כדי להניח אותו שם בעדינות? ואיך אפשר לאהוב אותו, כשאת נאלצת להתאים ללא הרף את התנהגותך, כדי לפוגג את חשדו שאת ששה לבגוד בו עם כל גבר מזדמן? אדם הוא גם וגם. גבר מקסים, בעל לב רחב, אוהב את תמר בכל לבו, אבל גם רדוף שדים של חוסר בטחון ושל פרנויה. תמר פגשה אותו לראשונה, בעת שהות זמנית שלו בישראל, כשחולדה נדרסה מול עיניה בטיילת של תל אביב. בעוד היא מרותקת למראה החולדה המתה, הכין אדם סירת נייר, ושיגר את הגוויה במסע הלוויה מאולתר וחומל אל הים. הקשר שנוצר ביניהם התחיל ברגל ימין ושמאל גם יחד, בהתאהבות הדדית ובניתוק פתאומי ללא מילת הסבר מצד אדם. כשהתקשר להתנצל, שבועיים אחרי שנעלם, כבר חזר לארצות-הברית. תמר ארזה את חפציה ונסעה אליו.

הנה הדילמה שאיתה תמר מתמודדת. האם לבחור בגישת "על הדבש ועל העוקץ" – לקחת את הטוב ולקבל את הרע כעסקת חבילה – או בגישת "לא מדובשך ולא מעוקצך" – לדחות את הרע ויחד אתו לוותר על הטוב. לכאורה, בחירה קלה – אף פעם לא להשלים עם הרע. אבל במקרה הזה הבחירה אינה פשוטה. כי הטוב של אדם הוא טוב מאוד, והרע אינו בהכרח נתפס ככזה. בדירה שליד דירתם של תמר ואדם גרה כריסטי, בחורה חביבה, שמקיימת קשר זוגי עם ג'סטין, שמפליא בה את מכותיו. זהו הרע לתפארת במלוא כיעורו, ומן הסתם הסופרת הציבה אותו בסמיכות לגיבוריה במתכוון. מה שרע אצל אדם שונה. הוא מתבטא במילים, בחשדנות קיצונית, בשתיקה מענישה. אין חבורות שצריך להסתיר. ויותר מזה, שלא כמו ג'סטין הפסיכופט, שהוא קופסה שחורה, אדם נושא מטענים גלויים, עליהם סיפר לתמר בכנות. הוא אלכוהוליסט לשעבר, ומכור לסמים לשעבר, שאושפז בשל התקף פסיכוטי, ועדיין תלוי בכדורים. אנחנו מכירים את אמו הנרקיסיסטית, האוחזת בו בטפרים של אשה מאוהבת, לא של אם. אנחנו יודעים שאביו עזב אותו כשהיה רק בן חמש. הוא משתתף באדיקות במפגשי תמיכה, מקפיד על נטילת כדורים, נואש לנורמליות. קל לרחם עליו, ומכיוון שכשהוא אוהב הוא פשוט נפלא, קשה לוותר עליו.

נדמה לי שהספר כולו מתנקז למשפט שאומר החונך של אדם לתמר: "זה שלו, לא שלך". יש גבולות לאחריות, צריך להכיר במגבלות האהבה, ובהרחבה גם במגבלות המקצוע הסיעודי. אפשר להציע בידידות לחברה כמו כריסטי מקלט, לבקש ממנה לא לחזור לג'סטין, אבל אי אפשר למנוע ממנה – פליטת משפחה מתעללת – לשוב ולחפש אצלו תשומת לב. אפשר להציע בנדיבות סיוע לנזקקים, שתמר ואדם מטפלים בהם, אבל אי אפשר לשלוף אותם מן התהומות שבהם הם מתקיימים. ואפשר לאהוב את אדם, ולא לשאת באחריות לנפילות שלו. לנהוג בו, כמו שמציעים לבני הזוג של האלכוהוליסטים האנונימיים, במה שהחונך מכנה "ריחוק אוהב".

קל להתפתות לחשוב "איזו טמבלית תמר, מה היא מסתבכת?", אבל שירז אפיק מצביעה על זויות אחרות. תמר מגיעה אל הסיפור עם שריטות משלה – אם שהתאבדה ואב שהתחרד וניתק קשר. היא מודעת לעצמה לגמרי, לא פתיה ששוגה באשליות. "שמעתי את הכנפים שלי מתקפלות בעודי מדדה חזרה לכלוב", היא מספרת בכנות כשהיא נכנעת לתחנוניו של אדם אחרי מריבה. יש לתמר נשמה של מטפלת, וככזו היא מורגלת בהתבוננות אמפתית מעיניהם של אחרים. אחרי עימות אחר עם אדם היא רואה במקרה שלט חוצות המכריז "אין לך בעיה. יש לך פתרון שאת לא אוהבת", ומגיבה ב"הא הא, קארמה. מצחיק נורא", כי היא יודעת שהפתרון המתבקש ממתין לה, והיא אינה קורבן חסר אונים. אבל אדם באמת ובתמים אוהב אותה, והאהבה ממכרת.

הספר נפתח בזכרון מסיפור כיפה אדומה, שסבתה של תמר נהגה לספר לה שוב ושוב. יש בסיפור הורים מרעילים – "איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך?" – זאב מניפולטיבי ומפתה, יער אפל צופן אימה, וכיפה אדומה המפלרטטת עם הסכנה. כל הנושאים האלה ישובו ויעלו בעלילה, ושום דבר לא יהיה שחור-לבן. הזאב יפתה, אבל ממניעים טהורים; להורים המזיקים יהיו מטענים משל עצמם; ביער ישררו אורות וצללים; וכיפה אדומה תתהה אם בחירותיה האפשריות לא תהפוכנה אותה לזאב.  

במה תבחר תמר? כדאי לקרוא את הספר, להתלוות אליה, לייעץ לה, להתלבט איתה, לתהות מה היינו עושים במקומה, ולגלות מה עלה בגורל אהבתה.

"מתחת לעור", כשמו, נכנס מתחת לעור, מזדחל אל הנשמה, וממשיך להדהד גם אחרי הקריאה. שירז אפיק כותבת בעדינות ובאיפוק, והספר מומלץ בהחלט.

עברית ספרים

2021

"אֶבִקוֹעִים" הוא סיפורו של בועז, שחייו מתרחשים בצל היעדרותו של אביו הבלתי ידוע. בועז מתגורר עם אמו במושב, ילד שוליים, דייר בבית מוזנח, מבודד גם כשהוא בחברת בני גילו. אמו מסרבת למסור לו מידע כלשהו אודות אביו, בחיטוטיו בבית הוא אינו מוצא אף בדל של רמז, ודמיונו מייחס את האבהות לגברים שנקרים בדרכו – שכנים, כוכבי מסך, גיבורי מיתוסים. גם כשיתבגר, חידת האב לא תחדל לייסר אותו.

אמו של בועז, מלכה, מגדלת את בנה היחיד במסירות, אך מיחסיהם של השניים נעדר חום הורי, ונדמה שהם מתנהלים על בסיס של שותפות יותר מאשר על בסיס של משפחה. מכיוון שהיא טרודה שעות רבות בפרנסת המשפחה הקטנה, בועז הוא במידה רבה אֶבְקוֹעַ, צאצא המסוגל לתפקד באופן עצמאי מן הרגע שבו הוא בוקע מן הביצה.

הספר מלווה את בועז מילדות ועד העשור החמישי לחייו. במידה מסוימת הוא גדל ללא פיקוח, מבריז מלימודים, משוטט כרצונו, חש טוב בעיקר כשהוא בחוץ, בשדה. את מאבקיו הוא מנהל לבדו, וגם את דרכו בחיים הוא בוחר מגיל צעיר בעצמו. התחום היחיד בו הוא נוחל הצלחה הוא המקצוע בו בחר, לכידת נחשים, אך בכל מה שקשור ליחסים בין-אישיים, ובעיקר לקשרים זוגיים, הוא הולך ממפלה למפלה. נדמה כי העדר מודל זוגי והורי בחייו מונע ממנו ליישם מודל כזה בבגרותו. גם כשמזדמנת לו האפשרות לתיקון, הוא מחמיץ אותה.

שירז אפיק מספרת סיפור כרונולוגי, המסופר מפיו של בועז בגוף ראשון. בועז אינו טיפוס מתוחכם במיוחד, גם לא מודע לעצמו לגמרי, אבל הפרטים שהוא בוחר לספר בכנות חושפנית לוכדים בחיות את אופיו ואת השפעת תנאי הפתיחה של חייו על המשכם. למעט היציבות שהוא מפגין בעבודתו, הוא טיפוס די נסחף, מיטלטל, בלתי עקבי, מחליט בקלות ומתחרט באותה הקלות על החלטותיו. האם היה מהלך חייו שונה אילו היה גדל עם אב, או לפחות עם דמות אב מזוהה? האם האדם הוא לחלוטין תבנית דרך גידולו? שאלות אלה, ושאלות מעניינות אחרות, צפות ועולות תוך כדי קריאה, לא במישרין, אך באופן בלתי נמנע.

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.

חווית קריאה מומלצת בהחלט.

פרדס

2019