תגית: שי סנדיק

"שיבה" הוא יצירה שאפתנית. ספרים רבים וטובים נכתבו על העבדות, רובם התמקדו בפרק זמן מסוים או בתופעה מסוימת, ואזכיר כמה בודדים: "חסד" ו"חמדת" מאת טוני מוריסון, הראשון מתאר את העבדות בתקופה שלפני עצמאות המושבות באמריקה, השני את הטראומה שלא הרפתה מן העבדים המשוחררים גם אחרי מלחמת האזרחים. "נתיב החירות" מאת הווארד פאסט מתמקד בנסיון השיקום הכושל של העבדים המשוחררים במדינות הדרום. "זכרון ארוך" ו"להזין את הרוחות" מאת פרד ד'אגיאר, הראשון עוסק בדילמה אם לברוח או להכנע לגורל, השני מתאר את המסע הבלתי אנושי בספינת העבדים. "שורשים" מאת אלכס היילי יוצא דופן, משום שהוא מגולל סאגה משפחתית ומתפרש על שלושה דורות, שכל אחד מהם חווה את העבדות ואת תוצאותיה בדרך אחרת, בהתאם להשתנות הנסיבות. "שיבה" מבקש לעשות יותר מזה: הוא מנסה לתפוס את ההיסטוריה השחורה החל מן התקופה הקולוניאלית וכלה בימינו, הן באפריקה – או ליתר דיוק בגאנה – והן באמריקה. מנסה ומצליח.

הספר מתאר את קורותיהם של שבעה דורות. תחילתו בגאנה, או בשמה דאז חוף הזהב. בראשית המאה התשע-עשרה החלו הבריטים לגלות ענין באזור, שהיה בשליטת ההולנדים, והניב זהב ועבדים. בתקופה המתוארת בספר הבריטים כבר ביססו את מעמדם באזור. אל אחת המצודות שבחזקתם הובאו שתי נשים: אֵפִיָה  נדחפה על ידי אמה להנשא למושל הלבן, אֶסי נלכדה באחת המלחמות הבלתי פוסקות בין השבטים באזור, ונכלאה בצינוק צפוף ומזוהם במצודה עד לשליחתה לאמריקה. השתים היו אחיות למחצה, אך לא היו מודעות זו לקיומה של זו. שבעה דורות אחר כך יווצר קשר בין צאצאי השתים. דרך סיפורן של שתי הנשים וסיפורי צאצאיהן, הסופרת מציגה את הרוע שבעבדות ובזגענות, ואת השלכותיהן ההרסניות עשרות שנים אחרי שחרורם של העבדים. דומה כי כל ההיבטים המעניינים שנדונו בספרים שהוזכרו למעלה, וברבים אחרים, מוצאים מקום ביצירתה של יא ג'סי, וכל השפע הזה מוגש לקורא בכתיבה עניינית אך מרגשת.

את מרבית הדמויות אנו פוגשים בתקופה מסוימת, לא בהכרח מתוודעים למהלך חייהן מן הלידה ועד המוות. בין הסיפורים השונים לאורך הדורות מפרידות לפעמים עשרות שנים: התינוק מן הסיפור האחד עומד במרכזו של הסיפור הבא כשהוא כבר גבר בגיל העמידה. למרות זאת, נשמרת תחושה של רצף, כי מה שכן מסופר הוא התמצית המזוקקת של העלילה הפרטית היחודית לכל דמות. ובכל מקרה, גם בהעדר פרטים ביוגרפים, ההתיחסות של כל דור להיסטוריה הפרטית שלו משלימה את התמונה.

"שיבה", בנוסף להיותו שאפתני ומרגש, הוא גם ספר אמיץ. יא ג'סי מישירה מבט חושפני אל ההיסטוריה, ובניגוד למרבית הספרים בנושא, שמעבירים קו ברור בין הלבנים הרעים לשחורים המנוצלים, כאן הסופרת מתמודדת גם עם רוע פנימי, החל בשיתוף הפעולה של המקומיים בחוף הזהב עם סחר העבדים, וכלה בבן תערובת שנראה לבן ומתכחש לאשתו השחורה ממנו. מפיה של אחת הנשים היא משמיעה את האמירה "דבר אחד אני יודעת עכשו, בני: רוע מוליד רוע. הוא גדל. הוא משתנה, ולכן לפעמים קשה להבין שהרוע בעולם התחיל כרוע אצלך בבית". יא ג'סי אינה מציעה נחמה, אינה ממתיקה את הגלולה המרה של הגזענות המושרשת מזה דורות.

לקראת סיומו של הספר, מסבירה הסופרת מפיו של מרקוס, דור שביעי בענף היוחסין שהתחיל באֶסי, את הקשר ההדוק בין הביוגרפיה הפרטית של כל צאצא של העבדים לסיפור הגדול של הדורות שקדמו לו:

לחקור משהו היה שונה בתכלית מלחיות אותו. להרגיש אותו. איך יוכל להסביר למרג'ורי שמה שביקש לתפוס בעזרת הפרויקט שלו היתה תחושת הזמן, התחושה שהוא חלק ממשהו שהשתרע אל עבר רחוק כל כך, רחב כל כך, שהיה קל לשכוח שהיא והוא וכל השאר התקיימו בתוכו – לא בנפרד ממנו, אלא בתוך-תוכו.

[…] הם היו תולדות תקופתם, וכשמרקוס צעד עכשו בבירמינגהם, הוא היה תוצר של אותן התקופות.

"שיבה" הוא ספר מושקע, כתוב להפליא, רחוק מלהתפס כספר ביכורים למרות היותו ספרה הראשון של יא ג'סי. הספר תופס את הקורא בגרון, גורם מועקה נוכח העוול ותחושה של אוזלת יד נוכח השפעותיו המתמשכות,  ומקיים במלואה את הבטחת ההוצאה: "תמיר // סנדיק, ספרים שנשארים אתך".

Homegoing – Yaa Gyasi

תמיר // סנדיק

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

בפרק הפותח את הספר אנו לומדים על יחסם של בני טורג'ה באינדונזיה אל המוות. בשונה מן הנהוג בתרבות המערבית, לקיים טקס הלוויה סמוך למיתה, ולהרחיק את נוכחותו של המוות מן החיים, אצל בני טורג'ה טקסי הלוויה עשויים להמשך חודשים, והחיים והמוות שלובים זה בזה. לתינוקות שמתו בחודשים הראשונים לחייהם יוחד עץ המשמש קבר. את התינוקות מטמינים בחור בגזע העץ, ואת הקבר אוטמים בענפים ובבדים. בד בבד עם צמיחתו של העץ מתקדם מסעם של הפעוטות אל השמים. כשהמספר, תסריטאי ובמאי, שב לצרפת, ממתינה לו במשיבון הודעה מאז'ן, ידידו והמפיק של סרטיו: "אתה תצחק," אמר, "יש לי סרטן קטלני".

הספר מלווה את המספר בתקופת מחלתו של אז'ן ולאחר מותו. הנוכחות הפתאומית של הסרטן ושל המוות הקרוב אינה יכולה שלא להשפיע עליו. הוא שוקע במחקר דקדקני על יחס האדם לגופו, במטרה להגיע לתובנה בשאלה רחבה יותר של שילוב המוות ביומיום. המחקר מוביל אותו להיכרות עם אשה צעירה, שעד כה היתה שכנתו, והוא זונח את מערכת היחסים הנינוחה שהוא מנהל עם גרושתו. במקביל הוא שוקע בעבודה על תסריט חדש. הוא רואה מחלות ומוות בכל מקום, בהווה ובעבר: אמו התשושה מאושפזת בדיור מוגן סיעודי, חבר ילדות התאבד, חבר אחר מת לצדו במהלך טיפוס על הר, פליטים מלוב טובעים מול עיניו במשדר טלויזיוני, חורבות בקרואטיה גורמות לו להרהר באימפריות קדומות, ועוד ועוד.

אמנם הספר עוסק בעיקר במוות, אך זה אינו ספר קודר. אולי יהיה מדויק יותר לומר שעיסוקו בחיים ליד המוות, או בהתגברות על המוות ועל החרדה מפניו, או במשמעות החיים נוכח העובדה שהמוות בלתי נמנע. ובעצם הוא סך כל אלה יחד ויותר מאלה. צמצומו של הספר לסקירה הוא כמעט עוול, משום שיש בו שפע רעיוני שכדאי להתעכב עליו. כמעט בכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו מחשבה, או גרוי למחשבה, או רעיון שראוי לתשומת לב.

מכיוון שהמספר הוא איש של מלים ושל תמונות, יש בכוחו לשמר את מתיו. כמו התינוקות בעץ של בני טורג'ה, המתים, הנעדרים בגופם, ממשיכים לצמוח, וכך גם אז'ן:

הספר הזה הפך למקום שבו מתקיימת החברות שלנו. אז'ן נמצא כאן, בדפים, בשורות או ביניהם. הסיפור הוא חדרו לא פחות מאשר קברו. ונינון צדקה: גם אם המצבה שלו תהיה עשויה מבטון פשוט ותתפורר בחלוף החודשים, אין בכך כלום. אז'ן אינו עוד מתחתיה. הוא כאן. הטקסט הזה הפך לעץ של בני טורג'ה.

באופן סמלי הספר מסתיים בשניים בנובמבר, יום המתים, יום חגיגי שהעצבות ממנו והלאה.

יצוין לטובה התרגום של שי סנדיק. קראתי את הספר בקריאה איטית, גם משום שהתעכבתי לעתים לגלגל שוב רעיונות שעלו בו, וגם כדי להתענג על משפטים מנוסחים להפליא. אמנם אין לי יכולת להשוות בין המקור הצרפתי לתרגום העברי, אבל אפשר לחוש שמלאכת התרגום נעשתה בתשומת לב ובאהבה, ושפת הספר מענגת.

מוטיב בולט בהקשר השפה הוא החשיבה החזותית של המספר. מכיוון שהוא תסריטאי ובמאי, הוא "מתרגם" לעתים קרובות את סביבתו לשפת הקולנוע. הנה לדוגמא תיאור בוקר הלוויה של אז'ן:

חודש פברואר בא אל קצו, והבוקר עדיין היה קפוא. בית הקברות נראה כאילו טכנאי לאפקטים מיוחדים הכין אותו מראש: הכפור על הגדר החיה, פניני הקרח על הענפים הנמוכים של העצים – הכל היה מופלא והכל נראה מלאכותי. בית קברות מסיפור מעשיות או מסרט.

עוד ראוי לציין את האזכורים הרבים לעולם התרבות. היומיום של גיבורי הספר שזור אמנות וספרות, כמו גם מפגשים עם שחקנים, דמויות אמיתיות שמשולבות בעלילה. מעט לפני מותו של אז'ן השניים יושבים בבית קפה, וסמוך אליהם מתיישב הסופר מילן קונדרה. אז'ן, מעריץ של הסופר, אומר בין השאר את הדברים הבאים, איתם אני מסכימה בהחלט:

אני משוכנע שחלק גדול מהמבנה הנפשי והרגשי שלנו אנו חבים לאמנים, מתים או חיים, וליצירות שהוציאו תחת ידיהם – שהמשיכו להתקיים למרות היעלמות המחברים, למרות הזמן שמוחק את החיוכים, את הפנים ואת הגוף.

בשורה התחתונה: ספר בלתי שגרתי, מעניין ומומלץ.

 

L’arbre du Pays Toraja – Philoppe Claudel

תמיר//סנדיק

2016 (2016)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

ג'רי פיגאן היה בן עשרים כשנדרש לרצוח אדם בשרות IRA, הצבא האירי הרפובליקני. שש שנים ואחת-עשרה רציחות אחר-כך הוא נידון למאסר, ושוחרר אחרי כשתים-עשרה שנים אל צפון אירלנד אחרת. הסכם "יום שישי הטוב", הידוע גם כ"הסכם בלפסט", נחתם באפריל 1998, ונועד לשים קץ לסכסוך הדמים רב השנים. מפעיליו של פיגאן לשעבר, לאות אסירות תודה וכדי לקנות את שתיקתו ואת שיתוף הפעולה שלו בהווה, משלמים לו משכורת עבור עבודה פיקטיבית, ולכאורה הוא פנוי לפתוח בחיים חדשים. אבל פינאן נרדף על ידי רוחותיהם של שנים-עשר האנשים שרצח (מעניין לציין ששמו של הספר במקור הבריטי הוא The Twelve, והשם שנבחר בעברית הוא כשמו של הספר בהוצאה האמריקאית). הם רודפים אותו בחלומותיו, ועוקבים אחריו בעודו ער, מפצירים בו לנקום במי ששלחו אותו לרצוח אותם. כל רצח שפינאן מבצע מסלק את הרוחות שבשמן נקם, והוא נחוש להמשיך במסע ההרג עד שימצא שלווה לנפשו.

צפון אירלנד, על פי הספר, היא מקום שסוע ומושחת. נראה שאי אפשר באמת לצאת ממצב של איבה ושנאה, כשבקלחת בוחשים אנשים המונעים מתאוות בצע ומתאוות כבוד, אנשים שמשגשגים בסביבה של שנאה ופחד. לאנשים רבים יש סיבה לערער את היציבות שהושגה בהסכם, בין אם אלה מנהיגים שיכורי כוח, ובין אם בריונים להשכיר שאלימות היא הדרך היחידה שהם מכירים. הנה לדוגמא תגובתו של אחד הבריונים, שתול ומלשין, לרעיון לחדול מפעילות:

הוא לא הצליח לדמיין את עצמו פורש. כשעצם את עיניו ודמיין את עצמו עוזב את החיים הללו, הוא הרגיש כאילו הוא פוסע אל התהום. צלילה עמוקה אל האין […]. כולם אמרו שזה לעולם לא ייגמר. הפילוגים והשנאה היו מושרשים עמוק מדי […]. הפוליטיקאים היו עסוקים מדי בהתחנפות לגזענות של בוחריהם מכדי לפתור את הבעיות, והמיליציות הרוויחו יותר מדי כסף מכדי לשקול דרך אחרת. אבל למרות כל אותם מכשולים בלתי עבירים לכאורה, נדמה שהם סוף-סוף הצליחו […]. אחרי שמונים ומשהו שנים זכתה סוף-סוף המדינה הזעירה בעתיד. אבל לקמפבל לא היה עתיד.

בשל ההבלחות של הרהורים בנושא היחלצות ממעגל של אלימות ושל שנאה, ממערבולת של אימה שבבסיסה מלחמות דת, חשבתי בשלב כלשהו שיש בספר יותר ממתח לשמו. אבל ההבלחות הללו די בטלות בשישים במכלול העלילה. בסופו של דבר זהו ספר מתח שבלוני, עם רוצח מיוסר, שמתקשה מצד אחד לחיות עם אשמתו, ומטיל מצד שני את האשמה כולה על שולחיו. רוצח שקורבנותיו סולחים לו אחרי שהוא מסכן את חייו כדי להציל אשה וילדה שנפלו לציפורני מעסיקיו לשעבר. למרות מאמציו של הסופר לחבב עלינו את גיבורו, לא הצלחתי למצוא ולו שמץ של צידוק להרואיות שבכפרה על רצח באמצעות רצח. האלימות הולכת וגוברת, ומגיעה לשיאים שאינם באמת נחוצים לעלילה, וניכר שלקראת הסוף אזל כוח דמיונו של הסופר. בשורה התחתונה: ספרים רבים כמוהו כבר נכתבו, ואין בו מקוריות שתבליט אותו בתוך הסוגה.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ד"ר גיא ביינר, ובה הרקע ההיסטורי לספר. אני ממליצה לקרוא אותה כפרולוג ולא כאפילוג כדי להבין טוב יותר מונחים וארועים המשובצים בספר.

The Ghosts of Belfast (The Twelve) – Stuart Neville

תמיר // סנדיק

2016 (2009)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

עלילת "הצרה עם עזים וכבשים" מתרחשת בעיר אנגלית קטנה בקיץ 1976. באחת משדרות העיר, בבתים חד קומתיים, מתגוררות מספר משפחות, כל אחת ויחודה, כל אחת וסודותיה. השכנים בוחשים אלה בחיי אלה, ומאוחדים – כך נראה על פני השטח – רק בשנאתם כלפי הדייר בבית מספר אחת-עשרה. במהלך רובו של הספר העלילה מסופרת מפיה של גרייס בת העשר, שבעקבות היעלמות אחת השכנות יוצאת עם חברתה טילי לחפש את אלוהים בתקווה שישיב דברים על תיקונם. את העלילה משלימה הסופרת כמספרת יודעת-כל, והיא חושפת בהדרגה את מה שמתחת לפני השטח, תוך שהיא מדווחת על שהתרחש באותו מקום עם אותם אנשים תשע שנים קודם לכן.

יש בספר מכל טוב: התבגרות, אמונה, עדריות, שנאת השונה, פשע, יחסים בתוך המשפחה, חברות, סודות, גזענות, אשה נבגדת, אלמן מיוסר, אנאלפבית, אם שתלטנית, ילדה חולנית ועוד. ג'ואנה קאנון רקחה מיקרו-קוסמוס שיכול לייצג חברה גדולה יותר. הספר שזור הומור – המחנה הזמני שהוקם סביב פתח הניקוז מצחיק במיוחד – הדמויות ברובן מאופינות היטב, והסגנון קריא.

הצרה עם הספר, מבחינתי, היא שהוא נקרא יותר כקומדית מצבים דרמטית ופחות כספר. כמו בסדרת טלויזיה אינסופית נחשפות מדי פעם פיסות מידע חלקיות, שנועדו לגרות את הסקרנות כדי להבטיח את המשך הצפיה. התוצאה היא ספר ארוך מדי, נודניקי מדי, ובסיכומו של דבר לא מותח כפי שהוא אמור להיות. בערך באמצע הספר כבר לא היה אכפת לי מהתינוקת שנחטפה, ובכל פעם ששוב הוזכרה מגבת מטבח חשתי דחף לסגור ולפרוש. שפע הביקורות החיוביות גרם לי להמשיך לקרוא עד הדף האחרון, אבל לצערי אני לא יכולה להצטרף למשבחים. "הצרה עם עזים וכבשים" אינו ספר רע, אבל בעיני הוא חביב בלבד וזניח.

The Trouble with Goats and Sheep – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2016 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

סבל יכול להגרם על ידי אנשים טובים. התעללות היא לא רק אקט של אלימות. "שיר לאיזי ברדלי" הוא סיפורם של אנשים טובים, אכפתיים, חדורי אמונה, שואפים לטוב. ובכל זאת, האומללות שולטת בספר, ולא רק בשל הטרגדיה שפוקדת את משפחת ברדלי.

משפחת ברדלי חברה בקהילה המורמונית. האב איאן הוא בן הקהילה מלידה, הוריו שוהים בתקופה המדוברת אי-שם בשליחות מיסיונרית. איאן הוא מורמוני טוב, הולך בתלם, שעשה בחייו רק מעשה מרדני למחצה אחד: הוא התאהב בקלייר, אשה מחוץ לקהילה. ה"תקלה" הזו תוקנה כשקלייר הפכה למורמונית. הקהילה המורמונית, ולא משנה כמה ינסו ליפות את המציאות, היא בעלת מאפיינים של כת: היא מכתיבה כל פרט בהתנהלות האדם היחיד והתא המשפחתי, עוקבת אחרי כל אחד ואחד מחבריה, מענישה בנידוי את החורגים מן השורה, גובה תשלומי חובה נכבדים לטובת הכנסיה, עוסקת במיסיונריות פנימית וחיצונית מסביב לשעון. קלייר מוצאת את עצמה מתמודדת לבדה עם מטלות הבית ועם גידול ארבעה ילדים, בעוד איאן, שמשמש בהתנדבות כבישופ, עושה את מה שמצופה ממנו, ונענה לכל קריאה לעזרה מצד אנשי הקהילה, נצלנית ככל שתהיה, על חשבון אשתו וילדיו. אם היתה גדלה בתוך הקהילה, שמחנכת את בנותיה לעתיד של עקרות בית, אולי היתה מחליקה ביתר קלות לתפקיד. מכיוון שבאה מבחוץ היא נהנית – וסובלת – מגישה ביקורתית יותר. כשפוקדת את המשפחה טרגדיה, והקהילה מצפה מקלייר להשלים ולהתגבר, היא קורסת לתוך דכאון שמשתק אותה, ומשבש כליל את חיי משפחתה.

הספר מתאר את התמודדותם היומיומית של בני המשפחה עם נסיבות חייהם, התמודדות שהואצה והוקצנה בשל הטרגדיה. ציפורה המתבגרת נאלצת להלחם בהשתוקקות הטבעית לאהבה ולקירבה, כי האשה (השורצת חיידקים, כפי שמסביר לה חברה בן גילה) צריכה לשמור על צניעותה, וחלילה לא לגרום גירוי לנערים. ג'ייקוב, הילדון המתוק והתמים, מגלה שלהבטחות האמונה אין בהכרח מימוש. ואַל המרדן משתוקק לחיים רגילים, לשחק כדורגל, להיות זכאי לדעות משלו.

במהלך התפילה אַל הביט ברקמה הממוסגרת שמעל האח. המשפחה תמיד אתך; או במלים אחרות, לעולם לא תוכל לברוח.

כאמור בפתח הדברים, הספר מלא באנשים טובים. הבעיה היא בפנאטיות ובדוגמטיות, אלה שגורמות לאנשים חיוביים להפוך לממוקדי אמונה ולאטומים לצרכים האנושיים של אהוביהם. הקהילה בספר היא מורמונית, אבל הדברים תקפים לכל קבוצה אֱמוּנית אחרת, ששמה את הכלל ואת האמונה העיוורת במרכז, ושרואה את היחיד כמשרת המטרה. יש נקודות השקה רבות בין הדתות השונות, והמשותפת לכולן היא נקודת המבט האליטיסטית של היותן יחידות ומיוחדות, האמת האבסולוטית שאין בלתה. הנה המקבילה המורמונית ל"אתה בחרתנו מכל העמים" היהודי, מפיה של ציפורה, שמודה ביושר שאולי לא היתה בוחרת להיות מורמונית, אילו לא נולדה לקהילה, אבל היא אסירת תודה על שהתמזל מזלה להמנות עם יחידי הסגולה:

"אבל חשבתי על זה הרבה – זו בדיוק הסיבה שנולדנו לדת הזאת, אתה מבין? אבינו שבשמים ידע שלא נגלה את האמת בשום דרך אחרת. זה די מדהים שמכל מליארדי האנשים ברחבי העולם, דווקא אנחנו זכינו לגלות את האמת".

לסופרת עין בוחנת ולב רגיש, והיא שוזרת בספר בעדינות תובנות שראויות לתשומת לב. הנה, לדוגמא, מה שהיא כותבת על הצורך להאחז ברעיון שיש שכר למצוות, ושיש סדר בדרך בה העולם מתנהל:

כשהיא עוברת עשרים וארבע שעות ללא אוכל ושתיה, היא מרגישה כאילו היא מסוגלת לצאת מעצמה ולרחף כל הדרך לשמים. היא מרגישה את אותה קלילות בכל פעם שהיא נדרשת לציית למצווה חסרת פשר; היא נמשכת נורא לרעיון שמישהו – אלוהים, הנביא, איאן – יודע בדיוק מה הכי טוב, ואם רק תציית לתכתיב בדייקנות הכל יסתדר.

קראתי מאמרים ודעות על הספר, וראיתי שמצאו בו חמלה, ולא ראו בו סגירת חשבון של הסופרת – מורמונית שפרשה – עם הקהילה. חמלה יש בספר, המון, הרבה אהבה לדמויות. אבל יש בו גם ביקורת נוקבת על הקהילה. אין צורך למלא ספר בססמאות ובקטעי אג'נדה כדי להעביר מסר ברור וחד משמעי – מספיק לתת לספר לספר את עצמו כפי שקריס בריי עושה באופן מושלם.

קראתי את הספר במועקה גדולה, מה שכמובן לא מונע ממני להמליץ עליו. הוא חכם, רגיש, נוגע ללב, ונראה שיישאר איתי לאורך זמן.

A Song for Issy Bradley – Carys Bray

סנדיק ספרים

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

מחלת האלצהיימר מתבטאת בשלביה הראשונים בליקויים בזכרון. המוח חדל ליצור ולאחסן זכרונות, וכתוצאה מכך נפגע בעיקר הזכרון לטווח קצר. בשלב מאוחר יותר נפגעים תפקודים נוספים כמו התמצאות והסקת מסקנות. מוד, גיבורת הספר, סובלת מן התופעות האלה. עולם ההווה שלה כאוטי. לא תמיד היא מזהה את הסובבים אותה, כולל בתה ונכדתה. היא מרבה לכתוב לעצמה תזכורות, כיסיה מלאים פתקים, אבל היא לא זוכרת מתי כתבה ולמה התכוונה כשכתבה אותן. שינויים בסביבתה הפיזית גורמים לה בלבול וחרדה. היא מסכנת את עצמה, הולכת לאיבוד, ושוכחת את שמה. לעומת זאת, זכרונותיה מן העבר צלולים. בהווה היא מחפשת את חברתה אליזבת שנעלמה מביתה, בעבר חפשה את אחותה סוקי, שאולי נרצחה ואולי נמלטה. לפעמים שני החיפושים האלה מתערבבים אצלה.

מי שליווה קרוב משפחה במצבה של מוד חווה תסכול וחוסר אונים בדומה להלן, בתה המסורה של מוד. קראתי את הספר במועקה גדולה. הוא הציף בי זכרונות על סבתי ז"ל, שבשנותיה האחרונות סבלה מבלבול. לפעמים לא זהתה את ניניה, חזרה שוב ושוב על שאלות שכבר נענו, חל אצלה טשטוש גבולות בין חלום למציאות, ולעתים קרובות היתה משוכנעת ששבה לחיות בעבר. היא לא היתה מטושטשת לחלוטין, ורוב הזמן היתה מודעת למצבה ולמגבלותיה החדשות שהלכו וסגרו עליה, מה שרק הגדיל את הכאב.

"אליזבת איננה" הוא הישג ספרותי מרשים של אמה הילי (ובחירה מוצלחת של הוצאת סנדיק). זהו ספרה הראשון של סופרת צעירה, עדיין לא בת שלושים, והיכולת שלה להעמיד את עצמה במקומה של מוד הזקנה, ולהזדהות עם יסוריה ופחדיה בעוצמה כזו, מעוררת התפעלות. יותר מזה, היא מצליחה להבהיר שחולי אלצהיימר הם בני אדם עם עולם פנימי, שהוא אמנם רוב הזמן בלתי נגיש לאנשים מבחוץ, אבל האדם שהכרנו, שונה ככל שיהיה, עדיין כאן. היא מיטיבה לתאר גם דמויות אחרות, בהן הלן, בתה של מוד, שהמסירות והיאוש משמשים בה זה לצד זה. הילי בחרה בחוכמה לתאר את ההווה בלשון הווה, כי עבר קצר-טווח בעצם כמעט ואינו קיים עבור מוד, ואת העבר בלשון עבר סיפורית ברורה, כי הזכרון ארוך הטווח נותר שלם וצלול.

מומלץ בהחלט.

Elizabeth is Missing – Emma Healey

סנדיק ספרים

2015

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

עתונאי חוקר צרפתי מגיע לארץ בעקבות רצח של איש מסתורין, שהיה ככל הנראה איש ביון ששירת כמה אדונים. לתחושתו של העתונאי תעלומת מותו של האיש קשורה קשר הדוק לשאלה שהציקה לישוב בארץ במשך עשרות שנים, מי רצח את ארלוזורוב. כידוע, האשמה הוטלה בתחילה על אנשי הימין, שהתנגדו לעמדותיו השמאלניות של ארלוזורוב (כמו מדינה דו לאומית), ולמשא ומתן שניסה לנהל עם הנאצים כדי לאפשר את הגירתם של יהודים לארץ. אנשי "ברית הבריונים" נעצרו, הואשמו וזוכו, אך הזיכוי המשפטי לא הסיר את החשד. עם השנים הועלו כמה תיאוריות באשר למי שיזם את הרצח. טובי נתן מעדיף את הגרסה לפיה מגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה הנאצי, היא ששכרה את הרוצחים, זו אינה תיאוריה מקורית שלו, אבל הוא מוסיף לה כמה "קישוטים", שמן הסתם נראים לו קרובים למציאות.

מבחינה ספרותית לא התלהבתי מהספר. בספר מסוג זה, הבונה סיפור בדוי על בסיס עובדות היסטוריות, מבוא או אחרית דבר שיבדילו בין האמת לבדיה הם בגדר הכרח. בלעדיהם פקפקתי בכל מה שסופר שם. בערך ברבע האחרון של הספר, כשהוא נצמד יותר לעובדות ידועות, כמו שיטות התעמולה של גבלס, שריפת הספרים, הפרשה המוזרה של היטלר ואחיניתו ועוד, הרגשתי נוח יותר. עדיין, דברי הסבר היו חסרים. ליקוי נוסף הוא בשני סיפורי המסגרת המשתלבים זה בזה: הרצח של איש המסתורין, והרומן האינטרנטי שהעתונאי מנהל עם אשה אלמונית. למרות ההשתלבות שלהם בעלילה, החיבור בעיני תפור גס מדי.

מבחינה היסטורית, נראה שהסופר ליקט סיפורים מפה ומשם, וברר את אלו שנשאו חן בעיניו ביותר. חלק מהעובדות לכאורה מבוססות על ביוגרפיה שכתבה עיתונאית תחקירנית גרמנייה, אניה קלאבונד, שהודתה מאוחר יותר כי בדתה חלק מן הדברים. עד כמה היה הקשר בין מגדה גבלס וארלוזורוב רומנטי? האמנם היתה מגדה מעונינת לעלות לארץ עם ארלוזורוב כאשתו (השלישית), ובכך להפוך לאשתו של מנהיג ציוני ולא של מנהיג נאצי? האם ארלוזורוב ניסה לרצוח את מגדה? בספר מסופר על מאהב אחר שלה שכיוון לעברה אקדח, אך לא פגע בה. האם גבלס הוא שהורה על רצח ארלוזורוב כחלק מנסיונותיו להשמיד ראיות לקשריה היהודיים של אשתו? אביה החורג של מגדה היה יהודי, ונספה במחנה ריכוז. לא ברור אם מגדה עשתה נסיונות להצילו, או שדבקותה במה שהסופר מכנה "כת הקניבלים" גברה על חיבתה כלפיו. או אולי רצח אותו מתוך קנאה? ביומנו של גבלס מאוגוסט 1931 הוא כתב: "בדירה של מגדה, בסוף תמיד היתה לנו מריבה קטנה, ולכן נפרדנו, תמיד הויכוחים על הזר ההוא! זוהי בעיה המאיימת על עתידנו". האם היה ארלוזורוב "הזר ההוא"? על-פי הספר מגדה עצמה הורתה לרצוח את ארלוזורוב, ואף הגיעה לצורך זה לארץ. המניע: להעלות את "היהודי שלה" לקורבן כשי לפיהרר.

אגב, בפני ועדת החקירה, שמינה מנחם בגין בשנות השמונים לבדוק אחת ולתמיד מי רצח את ארלוזורוב, הועלתה עדות על הקשרים בין מגדה גבלס וארלוזורוב והשלכותיהם האפשריות. חברי הועדה דחו את העדות על הסף, ואפילו לא הזכירו אותה בדוח שהגישו.

מגדה גבלס רצחה את שישה הילדים שנולדו מנישואיה לגבלס מיד לאחר התאבדותו של היטלר, והיא ובעלה התאבדו גם הם. במכתב שכתבה לפני מותה הסבירה שאין טעם לחיים בעולם ללא היטלר… בנה מנישואיה הראשונים, שהיה נאצי פעיל וחייל, ניצל מגורל זה. בתו, נכדתה של מגדה, התגירה ונישאה ליהודי.

בשורה התחתונה: ספר חלש ספרותית, אבל הוא פיתה אותי להתיישב מול המחשב ולחפש עוד ועוד מידע, ולכן הוא ראוי לקריאה (ספקנית).

Qui a tue Arlozoroff – Tobie Nathan

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק