קתלין / כריסטופר מורלי

שמונה חברים באגודה ספרותית באוקספורד – שבעה בריטים ואמריקאי אחד, זוכה מלגת רודס – לוקחים על עצמם אתגר לכתוב יחד סיפור בהמשכים. מי שהיה אמור לכתוב את הפרק הראשון דחה את המשימה, כדרכו של סטודנט נרפה באוניברסיטת עילית, לרגע האחרון. למזלו, בחנות ספרים מצא מכתב שכוח מונח על אחד המדפים, ובו פניה מקתלין לג'ו, ובהשראה של רגע החליט להשתמש בו כציר הסיפור. בהנחייתו נקבעו הכללים הבאים: קתלין היא גיבורת הסיפור, ג'ו הוא האיש שהיא אוהבת, סטודנט באוקספורד אף הוא, והסיפור שייכתב יוכל לכלול אך ורק את הדמויות שהוזכרו במכתב על פי מאפייניהן המשוערים. בהדרגה הולכת החבורה ונסחפת אחר דמותה הבדויה של קתלין הנאוה, ובחופשת הסמסטר שמים חמישה מהם את פעמיהם אל עיר מגוריה, כל אחד מהם שואף להיות הראשון שיזכה בתשומת לבה.

מכאן מתפתחת קומדיה של טעויות ושל הטעיות. התקופה היא למעלה ממאה שנים לפני ימינו, ודפיקה פשוטה על הדלת ושיחה ישירה אינן באות בחשבון משום המוסכמות. האחד ינסה לכבוש את לבו של אביה, שני יבחר לעטות תחפושת שתטשטש את זהותו, האחרים יגיעו אל הבית בתואנות שווא, מתחזים לבעלי מקצוע. האם קתלין האמיתית וקתלין הבדיונית תתגלינה כאותו אדם? האם הדמויות האחרות תשתבצנה בתפקיד הספרותי שנוצר עבורן? לאיזו התרה יכולה כל אחת מן המזימות הנפרדות להגיע כשכולן כאחת מתנגשות זו בזו?

כריסטופר מורלי כתב סיפור מהנה מאוד לקריאה, שופע הומור, ומצטיין בכשרון לאפיין דמויות במדויק באמצעות קוים מעטים. הסיפור הוא בריטי מובהק, עד כי קל לשכוח שהסופר עצמו אמריקאי. מורלי, בדומה לסטודנט האמריקאי שבספר, למד באוקספורד לאחר שזכה במלגת רודס, וניכר שספג היטב את אוירת המקום ואת תמציתה של החברה, שאותן הוא מביא אל העלילה. הוא מתאר את דמויותיו במבט כפול, מבפנים, כמוהו כבריטי, ומבחוץ עם תובנותיו של הזר.

כמו "פרנסוס על גלגלים", גם "קתלין" משובץ באזכורים ספרותיים, וכמוהו הוא מעמיד במרכז דמות נשית עצמאית, מכירה בערך עצמה, ואינה גולשת אל המשבצת הסטראוטיפית המיועדת לה. הלן של הספר הראשון אומרת בציניות: "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי". קתלין של הספר הזה דבקה בתכניותיה שלה, ניחנה ברוח טובה, וראשה אינו מסתחרר משפע המחזרים.

חביב מאוד, שנון ומומלץ.

Kathleen – Christopher Morley

תשע נשמות

2016 (1920)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

עם הזרם / ז'וריס-קרל הויסמנס

ז'אן פולנטן חי בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. ז'אן הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, רווק, מזה עשרים שנה מחזיק באותה משרה פקידותית. הוא נולד למשפחה חסרת כל, ולמרות כישורים אינטלקטואלים מצא עצמו מסתפק בעבודה סיזיפית ובלתי מאתגרת. היו לו חברים בודדים, אך החברויות נותקו כשהחברים נישאו או עזבו את העיר, והוא מעדיף את הבדידות על פני האתגר של יצירת חברויות חדשות. קשריו עם נשים הסתכמו במגעים עם זונות, עד שקץ בכך. את חייו כיום אפשר לתמצת במלים חידלון ושיממון. בחורף הקר הוא מייחל לקיץ, בקיץ החם הוא משתוקק לחורף. הוא תר אחרי מסעדות שיערבו לחיכו, ומואס בהן. מזמין משלוח מזון הביתה, ונפשו בוחלת בו ובשליחים הנושאים אותו. את המשרתת שטיפלה בביתו פיטר, ומהשוער שהחליף אותה אינו מרוצה. משכורתו מאפשר לו חיים סבירים, אבל הוא כל-כך הורגל למצוקה עד שהוא עדיין רואה עצמו חסר כל, וככזה, לדעתו, הוא יכול לצפות רק ליותר-רע, אף פעם לא ליותר-טוב.  

באופן מוזר כלשהו נראה שז'אן הסתגל למצבו, אפילו נהנה ממנו מבלי להיות מודע לכך. כבר בעמודים הראשונים מציין הסופר כי "הסבל מתק לו". הוא מהרהר לעצמו כי "אין ספק, החמצתי את חיי", אבל המשפט העוקב מספר כי בשעה שהרים את השמיכות והיטיב את הכרים, התרוננה נפשו בשירי הלל לשלווה הצרורה במיטת הישועות. המפתח להיחלצות מן החידלון מצוי בידיו, והוא מודע לו היטב: "אילו התמכרתי לתאווה כלשהי, אילו התלהבתי מנשים, מהעבודה במשרד, אילו אהבתי קפה, דומינו, קלפים", אבל נוח לו לפטור את עצמו מן הטרחה להשתמש במפתח הזה בעודו נאנח בהשלמה: "אבוי! שום דבר אינו משעשע אותי, שום דבר לא מעניין אותי".

מכיוון ששום דבר אינו נושא חן בעיניו של ז'אן, וגם מה שכן נושא חן לרגע מאבד מטעמו חיש מהר, קשה לדעת למה להאמין בתיאוריו. האם המסעדה שאליה לוקח אותו חבר היא באמת גיהינום דחוס אפוף עשן? האם פריז באמת הופכת לאמריקאית? האם מעסיקו באמת מתאנה לו?

בעיני "עם הזרם" הוא סיפור עצוב על אדם שאופיו ומבנה אישיותו אינם מאפשרים לו להרחיב את חייו מעבר לגבולות הצרים והחונקים של הקיום המינימלי והמתסכל. אוריאל קון מציע באחרית דבר זוית התבוננות אחרת. הוא מדבר על תרבות הצריכה שיוצרת תסכול בשל ריבוי האפשרויות, ועל ריקנות הפנאי. "החירות מטרללת אותנו, חופש הבחירה משגע, עודף הפנאי מוציא אותנו מדעתנו". הפתרון של ז'אן פולנטן הוא "ללכת עם הזרם: לשבת בחיבוק ידים ואז לנסות ללכת לישון".

באופן יוצא דופן, התרגום וההקפדה על עברית תקינה אינם עומדים בסטנדרטים הגבוהים של ההוצאה, וחבל. בהתעלם מכך, הספר נוגע ללב ומומלץ.

A Vau L’eau – Joris-Karl Huysmans

תשע נשמות

2021 (1882)

תרגום מצרפתית: בני ציפר

המנורה הטמונה / שטפן צווייג

השנה היא 1937. ארבע שנים קודם לכן נשרפו ספריו של שטפן צווייג בככר האופרה בברלין. שלוש שנים אחרי השריפה נאסרו ספריו לפרסום בגרמניה הנאצית. בתוך שנה תהפוך אוסטריה מולדתו לחלק מן הרייך השלישי, וצווייג כבר חש כי שוב באה לעמו עת הנדודים. על הרקע הזה כתב ספר יוצא דופן במכלול יצירתו, "המנורה הטמונה", ספר יהודי מובהק שעוסק בגורל היהודי. את העלילה מיקם במאות הרביעית והחמישית לספירה, אך השאלות שבהן מתחבטות הדמויות תקפות מאוד לזמן הכתיבה.

מנורת בית המקדש נראתה לאחרונה במקדש השלום ברומא, שם הוצגה לראווה לאחר שהובלה בתהלוכת הנצחון של טיטוס. המקדש נשרף בשנת 192, וגורלה של המנורה נותר בלתי ידוע. בספרו של צווייג המנורה שרדה ללא פגע, עד שבשנת 455 נלקחה מרומא על ידי הוונדלים שבזזו את העיר. משלחת של זקני הקהילה היהודית, בראשותו של רבי אליעזר בן יעקב, יצאה בעקבות הוונדלים ללוות את המנורה, ונטלה עמה ילד צעיר, בנימין שמו, כדי שייוותר עד שיוכל לספר את קורותיה. "חשוב שאחד יישאר בחיים שנים על שנים, אחד שראה במו עיניו את המנורה של שולחן האלוהים, כדי שדור ודור, שבט ושבט, יידעו בוודאות שהקדוש לנו מכול לא אבד לעד, אלא רק מוסיף לנדוד בדרכי הנצח שלו",אומר הרב. שבעים ותשע שנים אחר-כך, לאחר שהוונדלים נכנעו לביזנטים, הובאה המנורה לחצרו של הקיסר יוסטיניאנוס. בנימין, כעת כבר זקן, נקרא אל הדגל, ומלווה בתקוות העם כולו נשלח להתייצב בפני הקיסר ולבקש להחזיר את המנורה לידי היהודים.

בנימין הילד מעז לשאול שאלות שיש בהן טעם של כפירה. בעוד זקני הקהילה מבקשים להשתיקו, רבי אליעזר מעודד אותו לשאול, ואף מודה שלו עצמו יש תמיהות ואין בהכרח תשובות: "גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל, והנני בן שמונים, את שאלתו של הילד הטהור הזה מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם?" בנימין הבא בימים, ששליחותו נכשלה, עדיין תוהה: "מי העם האבוד הזה? מדוע השמיים סגורים בפניו ודווקא בפניו? מדוע אין לו מנוחה, דווקא לו?" וצווייג, בתוך התקופה החשוכה, יודע, ממש כמו בנימין, כי "הרי אי אפשר להלך כך לנצח, בחשכה תמידית ובדרך בלתי נודעת. אין עם שיכול לחיות כך בלי מולדת וייעוד, נודד תמיד, מוקף סכנה". לעם המיוסר הוא אינו יכול להבטיח שלווה, אך הוא מותיר פתח לתקווה: "אין איש יודע אם [המנורה] תשכון שם תמיד, חבויה ואבודה לבני עמה, שימשיכו ללא מנוח בנדודיהם מפזורה לפזורה, או שמא ימצאנה מישהו ביום שבו ייאסף שוב העם, והיא תחזור להפיץ את אורה המנחם במקדש השלום".

למרות שסיפור המנורה הוא פרי דמיונו של הסופר, הרקע ההיסטורי מדויק ומעניין. כך, לדוגמא, המשלחת המומצאת, המתייצבת בפני יוסטיניאנוס, נושאת עמה כפיתוי אבן ממקדש שלמה שתשמש לבנית איה סופיה. צווייג מבסס את הפרט הסיפורי הזה על העובדה ההיסטורית לפיה נאספו אבנים מסותתות מבניינים קודמים בארצות שונות כדי לבנות מחדש את הכנסיה שנשרפה בשנת 532.

הספר כתוב בסגנון מליצי כלשהו, גולש לנוסח סיפורי חכמים, כפי שניתן להתרשם מקטעי הציטוטים למעלה, ומתורגם לשפה יפיפיה על ידי הראל קין, כמודגם בדוגמית שלהלן: "כמו אד בִּיצה מהביל רבצה והכבידה על העיר האבודה התחושה מבשרת הרע של העתיד להתרחש, והתחלפה בחרדה ובאימה; ממעל האירו שאננים וקלי דעת הכוכבים האדישים כתמיד, ועל רקיע השמיים התכולים, כמו בכל לילה, תלה הירח את קרנו הכסופה".

מעניין ומומלץ.

Der Begrabene Leuchter – Stefan Zweig

תשע נשמות

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: הראל קין

מחול שדים / מיכאיל בולגקוב

כותרת משנה: הסיפור על אודות התאומים שהרסו לבלר

"מחול שדים", אחד מסיפוריו המוקדמים של מיכאיל בולגקוב מ-1924, הוא תיאור נסיונותיו של הלבלר קורוטקוב להתמודד עם הביורוקרטיה בתקופתו. שרשרת של תקלות, שבשיאן שגיאה תמימה שמעמתת אותו עם מנהל חדש וקשוח, משגרת אותו להתרוצצות מבעיתה והזויה, בנסיון נואש לחזור בעצם לנקודת המוצא – עבודה משעממת ובלתי מתגמלת במפעל ליצור גפרורים. קורוטקוב אינו מבקש למרוד, או לתקן את המערכת שניצבת מולו. הוא בסך הכל רוצה לשמור על הקיים, להוריד את הראש בהכנעה ולשמור על שגרה. אבל ככל שהוא נואש יותר, כך המערכת נדמית כאוטית יותר, קשת לב יותר, בלתי קשובה ובלתי מובנת, וחייו הופכים למחול שדים של ממש.

למרות הקצביות, ההומור הקודר והבניה המוצלחת של אוירת חלום בלהות, התקשיתי ליהנות מן הסיפור, משתי סיבות עיקריות. האחת היא העובדה שבמהלך כמעט מאה השנים שעברו מאז ראה הסיפור אור, נכתבו יצירות רבות אחרות, טובות יותר, שעסקו באבסורד של הביורוקרטיה הסובייטית, ו"מחול שדים" החויר עם חלוף הזמן. הסיבה השניה, והיא העיקרית בעצם, נעוצה בחוסר היכולת שלי כקוראת לעמוד על כל המשמעויות ולתפוס את כל הדקויות המוטמנות בטקסט. אני מניחה שיש סיבה לשמות שנבחרו לדמויות, ושכל תפנית בלתי הגיונית לקורא החיצוני מעוררת אסוציאציה משמעותית אצל קורא המצוי בתרבות התקופה (הערת שוליים אחת מסבירה שרק חולי לב היו רשאים להשתמש במעלית… אולי היה מקום להוסיף הערות מבהירות נוספות). בהעדר הידע הזה אני נותרת עם מה שנראה כמחול דמיונו המפליג הרחק של הסופר, ולא די לי בזה.

Дьяволиада – Булгаков, Михаил Афанасьевич

תשע נשמות

2021 (1924)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי לב

הדרה מול הרוסית: יוליה פייגין

איור: אריאל טופלר

רצח ברחוב בלפוג'ו / איטלו סבבו

שניים מסיפוריו הקצרים של איטלו סבבו נכללים בספר זה, שניהם מן העשור הראשון שבו החל לפרסם.

"רצח ברחוב בלפוג'ו" מ-1890 נפתח, כמשתמע משמו, ברצח, ונראה כי ג'ורג'ו, הרוצח המספר, אינו עתיד לסבול מהשלכות המעשה שביצע. "אם כך, לרצוח זה דבר פשוט כל כך?", הוא מתפלא. ג'ורג'ו טומן בכיסיו את השטרות שגזל מן הנרצח, ומתכנן להסתלק לשווייץ ולהתחיל ליהנות מן השלל. מהר מאוד הוא מגלה שאיבד לחלוטין את היכולת לנהוג בטבעיות, אף אחת מן ההחלטות שהוא מקבל אינה טובה דיה בעיניו, והוא סובב סביב עצמו בנסיון להצדיק את הרצח ולחמוק מעונש, או שמא דווקא בנסיון לספוג עונש ולשים קץ לחוסר הוודאות. יותר משזרועות החוק יוצאות למרדף אחריו, נפשו שלו רודפת אותו. סבבו, בדקות פסיכולוגית, מיטיב להכנס אל מחשבותיו המסתחררות של המספר.

על "השבט" ("La tribù"), שנכתב שבע שנים מאוחר יותר, נכתבו כמה וכמה מאמרים שייחסו לו פרשנויות שונות. כפי שאני מבינה אותו, הוא מנסה לבחון את תהליך המעבר מחברה פרימיטיבית לחברה מודרנית, ומאתגר את התפיסה המקובלת. שבט ערבי של נודדים, שתקע יתד באזור פורה וזנח את האוהלים לטובת בתי קבע, שולח נציג לאירופה כדי ללמוד את החוקים של חברה היושבת ישיבת קבע ומתמודדת עם הבעיות החברתיות הנובעות ממנה. אחמד השליח נעדר זמן ארוך, ובשובו, כשהוא מתכוון לשאת את בשורת התיעוש, כולל ההתעשרות המיוחלת שלו כתעשיין והדיכוי הצפוי של מעמד הפועלים, הוא מגלה שהשבט כבר עלה על הנתיב לחברה מקוטבת: "הבתים הקטנים והחינניים, שזה מכבר החליפו את האוהלים, נעלמו כדי לפנות מקום לבנינים מפוארים ולבקתות מטונפות. על פניו חלפו אנשים עירומים למחצה ואחרים מכוסים בבדים יקרים". האם האבולוציה החברתית, שמכוונת אל שוויון אך סובלת יסורים בדרך הארוכה לשם, היא מחויבת המציאות, או שהשבט ימצא לו דרך חילופית? סבבו דן בשאלה, שהיתה בלב השיח בתקופתו, בסיפור מינימליסטי הנושא סממנים של אגדות ערב.

הוצאת תשע נשמות פרסמה בעבר את "הסיפור של הזקן הטוב והנערה היפה", אחד האחרונים שכתב סבבו. שני הסיפורים המוקדמים והסיפור המאוחר מציגים יחד סופר מגוון מאוד ומעניין מאוד, וכולם מומלצים.

L’assassinio di Via Belpoggio – Italo Svevo

תשע נשמות

2021 (1890, 1897)

תרגום מאיטלקית: מונה גודאר

זיכרונותיו של גנן אנגלי / רג'ינלד ארקל

ביום אביבי שטוף אור, אי-אז במחצית השניה של המאה התשע-עשרה, הונח תינוק על סף דלתה של אשת רועה הפרות בכפר אנגלי. התמזל מזלו של התינוק, והאשה הטובה, שהיו לה כבר שישה ילדים משלה, אספה אותו אל ביתה, והעניקה לו את שם משפחתה פינגאר. שתי נשים טובות נוספות תיקרנה בדרכו של הרברט בהמשך חייו: המורה מרי בריין, שתנחיל לו את המומחיות לפרחי בר, וגברת צ'רטריס שתהיה מעסיקתו ואשת חסדו. בתקופה בה אדם אסופי, בן להורים לא ידועים, היה מושא לגינוי, הילד חש שונה ויוצא דופן, תחושה שיכלה להיות לו לרועץ, או לחילופין לייצר עבורו אפשרויות. גיבורנו "לקח מה שזימנו לו האלים, וניסה להכיר טובה על כך". בזקנתו הוא חי בנחת בבקתה, משקיף על הגן שטיפח במשך מרבית חייו, וזמנו בידו להזכר בעברו.

רג'ינלד ארקל, שהיה גנן נלהב בעצמו, מלווה את זכרונותיו של פינגאר מילדותו ועד פרישתו. הוא מספר על הרברט הילד, שנקשרה נפשו בפרחי הבר עד שגמר אומר לפרוש מחיי החווה שיועדו לו ולהפוך לגנן. הוא ממשיך ומספר על ברט הנער שקיבל משרת עוזר גנן באחוזתה של גברת צ'רטריס. ברט יהפוך למר פינגאר כשימונה לגנן ראשי, ומר פינגאר יהפוך ל"פֶּרַח-תֶּרַח" (גרסתה של המתרגמת ל-Old Herbaceous, שמו של הספר במקור), כשצעירים יתפסו את מקומו.

דרך סיפורו של פינגאר הסופר שוטח אמירות חברתיות, משגר עקיצות מעודנות אל החברה האנגלית המעמדית, מתייחס ליחסים בין-דוריים וליחסי גברים-נשים, מבקר בחביבות את מוסדות הדת, וכמובן מתאר את חווית הגננות. "אולי גינון הוא העיסוק המתסכל ביותר תחת השמש, אבל הוא מעניק לא פחות מכפי שהוא גוזל – לא יותר ולא פחות".

ארקל אוהב את גיבורו, ומאהיב אותו על הקוראים. יש בפינגאר משהו תמים אך נחוש, אמונה בטוב והכרה במעוות, ערכים מוסריים פשוטים ואומץ להתנסות. הוא מתרפק על העבר, אך מכיר גם ביתרונות ההווה, ומוכן לשנות את דעתו כשהמציאות מוכיחה שהוא טועה. העולם הגדול ותהפוכותיו, בהם שתי מלחמות עולם, אינם חולפים לידו מבלי שירגיש, ויחד עם זאת עולמו הפרטי הוא העולם הסיזיפי והמספק של עבודת הגננות. זוהי מהותו, כפי שמתארת אותו בעלת האחוזה בערוב ימיה: "רגע אחד הוא היה מורט את עצבייך, כי הוא התעקש לעשות הכל בדרך שלו, וברגע הבא הוא היה מתוק כל כך עד שכמעט התחשק לך לבכות […] כאלה הם הגננים".

"זכרונותיו של גנן אנגלי" כתוב בחן ובנעימות, ואלה נשמרו היטב גם בתרגומה המצוין של לי עברון. ספר מקסים, מהנה מאוד לקריאה ומומלץ.

הטקסט המלא באנגלית, מעוטר באיוריו של ג'ון מינטון, מצוי ברשת.

Old Herbaceous – Reginald Arkel

תשע נשמות

2021 (1950)

תרגום מאנגלית: לי עברון

ההסבר של ג'ורג' סילברמן / צ'רלס דיקנס

ג'ורג' סילברמן כותב הסבר. "הדבר קרה כך", הוא כותב ועוצר. מנסה שוב ועוצר. בנסיון שלישי הוא צולל אל זכרונותיו, פותח בילדותו וממשיך משם. מהו הדבר שקרה כך, ושאותו הוא מנסה להסביר, יתברר רק בסיומו של הספר.

מסר חד וברור עולה מסיפור חייו של ג'ורג': הורים, הזהרו בדבריכם! ג'ורג' הפעוט היה סגור רוב שנות ילדותו בדירת מרתף אפלה, ויחד עם הוריו סבל מצוקה וחרפת רעב. אמו, הנרגנת מחמת המחסור, כעסה כשהילד התלונן על קור או על רעב, או כשנדחק אל האש כשזו דלקה כדי להתחמם, או כשאכל ברעבתנות כשהאב הצליח להביא קצת כסף. "אח, אתה שטן קטן וחמדן!", אמרה לו אמו תדיר, ותחושת היותו כזה השפיעה על כל חייו.

דיקנס שם קץ באחת לסבלותיו של הילד, ואינו מעביר אותו במסלול היסורים של גיבוריו – ניצול על ידי מבוגרים, פיתויי פשע, מניעת מזון והשכלה. נהפוך הוא, הוא מפקיד אותו בידי פטרונים, שדואגים שיבריא ויתגורר בבית אנושי וילמד. אמנם הפטרונים הללו הם אנשי אחווה דתית פנאטית, ורחוקים מלהיות דמויות מופת – "מחוץ למקומות המפגש שלהם האחים והאחיות הללו אינם טובים יותר משאר בני משפחת האדם, אלא בסך הכל, בלשון המעטה, הם רעים לא פחות מרוב האחרים", מספר ג'ורג'– אבל לנער המתבגר מזומנות אפשרויות לפרוח.

ג'ורג' יודע לנצל את ההזדמנויות שניתנות לו, אך דרכו אל האושר חסומה בשל מאבקו המתמיד להכניע את תדמיתו בעיני עצמו, זו שחרטה בו אמו. האיסור שהטיל על עצמו להיות חמדן מאפשר לאחרים לנצל אותו, ומונע ממנו להשלים עם זכויותיו הטבעיות לרווחה ולאהבה. התמימות של הילד הרעב מתחלפת במבט המפוכח של המלומד המתבודד; הצלקת הרגשית היא אותה אחת.

זהו הספר השני של דיקנס שמתורגם על ידי הוצאת תשע נשמות. קדם לו "דוקטור מריגולד", אף הוא סיפור כן ונטול יומרנות בגוף ראשון. "ההסבר של ג'ורג' סילברמן" הוא ספר ממוקד, בהיר עד מאוד, שלמרות היקפו הצנוע הוא מכיל גם סיפור אינטימי נוגע ללב וגם ביקורת חברתית נוקבת. לי עברון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

George Silverman’s Explanation – Charles Dickens

תשע נשמות

2021 (1868)

תרגום מאנגלית: לי עברון

עין תחת שן / ריקרדו סטרפאסה

"עין תחת שן" הוא השני מספריו של ריקרדו סטרפאסה, שהוצאת תשע נשמות בחרה ותרגמה. קדם לו "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום", שבאחרית הדבר שצורפה לו נכתב על השמחה הספרותית, על ההגזמה הפרודית ועל אי-הנחת הרוטטת המאפיינות את כתיבתו. שלושת אלה מצויות גם בספר הזה, וביתר שאת.

רוצח סדרתי מפזר בבואנוס איירס חלקי גופות של נשים, כאן יד, שם רגל, מדי פעם ראש. החקירה מוטלת על הבלש נבארו, שבסך הכל רצה לפרוש בנחת מן השירות. בעוד הוא מנסה לפצח את תעלומת הרציחות הללו, צץ למבתר הגופות האלמוני מתחרה בדמותו של חונק, שדווקא מעדיף גברים כקורבנות. העיתונות נהנית להטיל אימה ולהצליף במשטרה, הרופאים המשפטיים משתעשעים בעליונותם המקצועית, שופטים ופקידי בית המשפט מתחרים על שוחד שמציעים קרובי הקורבנות המשוערים הלוטשים עינים לירושה, והמשטרה מוכנה לרמוס את כל זכויות האזרח כדי להשיג פיצוח.

סטרפאסה מספר סיפור, שהרקע לו טרגי ומדמם, באמצעות אבסורדים והפרזות, ויוצר פרודיה מצליפה שנקראת בחיוך בלתי פוסק. בניגוד לספר הקודם, שבו הביקורת הפוליטית-חברתית היתה נוכחת בצל העלילה, כאן היא בליבה, אך אין בכך כדי להפחית מהנאת הקריאה.  

התרגום של רינת שניידובר זורם וטבעי, איור הכריכה של אריאל טופלר נאה למראה, והספר מומלץ.

Ojo por Diente – Ricardo Strafacce

תשע נשמות

2021 (2014)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

על פרות ואנשים / אנה פאולה מאיה

אדגר וילסון עובד כמהמם פרות בבית מטבחיים. בלב רחום הוא מסמן צלב על מצחה של הפרה, מכוון היטב את פטישו אל מרכז הצלב, וחובט בחוזקה. כשהחיה קורסת, נפתחת דלת צדדית, והיא מועברת לתחנה הבאה, לעריפת ראשה ולחיתוכה. הפרה הבאה כבר ממתינה לתורה. "טמא וקביל מוסרית", כך מרגיש אדגר כלפי עצמו. הוא אינו גאה בעבודתו, אבל לדעתו, מכיוון שמישהו צריך לעשות אותה, מוטב שיהיה זה הוא, המרחם על קורבנותיו. אדגר הוא דמות מורכבת: לרגעים נדמה שהוא ראוי להערכה, לרגעים הוא מקפיא דם. הוא אינו מסוגל לשקר, אבל הוא מסוגל לרצוח. כשהוא נשאל על ידי מבקרים אחוזי חלחלה בבית המטבחיים אם הוא מרגיש כרוצח, הוא משיב בשלווה, "כן".

תעשית הבשר היא נושא הספר. בעל המקום אדיש במידה שווה כלפי החיות וכלפי הפועלים, ועיניו רק לרווח. אחד הפועלים נהנה לראות את בעלי החיים מתענים לפני מותם. פועל זקן מוכן לעשות כל עבודה, ובלבד שירגיש נחוץ. אחר עושה את ההכרחי כדי להתפרנס. נדמה שהעבודה במקום מושכת אליה בעיקר אנשים מעוותים רוחנית. עניי הסביבה מתחננים לקבל בשר חיות מתות, שנפסל ליצור. הטבע המפואר הולך ומזדהם. מפעלים ליצור המבורגרים מתרחבים בסביבה, והדרישה לבשר הולכת וגדלה.

לפרות הנואשות נמאס. אדגר מבחין כי התנהלותן השגרתית משתבשת, ובאקט של מחאה אחדות מהן נוטלות את גורלן בידיהן. באחרית דבר מעניינת מוצא רון דהן בהיבט זה מקבילות בין ספרה של אנה פאולה מאיה לסיפורו של שלום עליכם, "ספר הכפרות", שבו התרנגולות, שהשלימו עם גורלן כמאכל, מתקוממות נגד מנהג הכפרות.

סוגית אכילת הבשר מעוררת דיונים סוערי רגשות. אפשר לטעון כי בעלי חיים אוכלים בעלי חיים, ובני האדם אינם יוצאים מכלל זה; ואפשר לטעון את ההפך, שהרי ניתנו לבני האדם אפשרות הבחירה והיכולת לייצר מזון אחר. יש המשווים את תעשית הבשר למחנות ריכוז, ויש הרואים בה כורח. יש הטוענים שבעלי חיים אינם סובלים כבני אדם, ויש הגורסים כי דין אחד לכולם. כך או כך, למעט יחידים, איש אינו רוצה להיות זה שמחזיק בפטיש, והמסקנה אליה מוליכה הסופרת חד-משמעית: "אנשים שאוכלים יש בשפע, והם אוכלים ולעולם לא שבעים. כולם אנשי דם, אלה שהורגים ואלה שאוכלים. איש אינו חף מפשע".

"על פרות ואנשים" הוא ספר ברוטלי בזכות ישירותו, ולמרות, ואולי בגלל, שפתו היבשה. הוא ממוקד מטרה, אבל נקרא רוב הזמן כפרוזה ולא כמניפסט. הסופרת קיבצה אל תוך הספר הצנום מספר סיפורי חיים בלתי שגרתיים ומספר דמויות, המאופינות בבהירות באמצעות קוים בודדים ומדויקים, והתוצאה קריאה מאוד ומצמררת.

De Gados e Homens – Ana Paula Maia

תשע נשמות

2020 (2013)

תרגום מפורטוגזית: מיכל שליו

אנדריאה / מרדכי בר-און

"אנדריאה" מתרחש בשתי נקודות זמן במרחק כשלושים שנה זו מזו. בארץ-ישראל, בשנות מלחמת העולם השניה, נקשרת נפשו של הנער יואב בזו של אנדריאה, צייר ושבוי מלחמה איטלקי. במילנו, אחרי מלחמת יום הכיפורים, יואב, כעת איש הסוכנות היהודית המתעתד להרצות בפני צעירים יהודים, רואה באקראי שלט המכריז "גלריה אנדריאה סבסטיו", ותוהה אם מדובר באותו האיש, ואם תנתן לו סוף סוף האפשרות לסגור מעגל ולקבל תשובה על שאלה המציקה לו כבר עשורים.

מרדכי בר-און, היסטוריון יליד 1928, עיגן את הסיפור בנוף ילדותו. יואב, כמוהו, הוא בן לאם גיורת, שילדותו עוברת עליו במושבה ראשון לציון. יחד עם יואב אנו משוטטים ברחובות המושבה, בבית הספר, בחנויות ובבתי הקפה, ובעיקר בטבע בתוכו היא שרויה. יואב מצטרף לתנועת נוער, מתוודע לתורתו של מארקס, מתחבט בשאלות מוסריות שמציבה התנועה, וחווה אהבה ראשונה. כחובב אמנות הוא מוצא לשון משותפת עם אנדריאה, והשניים מרבים לשוטט בסביבה כדי לספק לאיטלקי הזדמנויות לצייר. אמו של יואב, שבעלה נטש אותה לטובת אשה אחרת, מספקת לנער קן תומך, ומקבלת בברכה את חברו, למרות שפורמלית הוא נמנה עם מחנה האויב. אל החבורה נספחת ניצה, המבוגרת מיואב בשנתים, ידידתו של אחיו הבכור הנלחם כעת באירופה.

בתום המלחמה, כשאנדריאה חוזר אל אשתו קלאודיה, גם ניצה עוזבת את המושבה. יואב נותר עם כמה שאלות פתוחות באשר ליחסים בינו ובינם, וביניהם לבין עצמם. כאמור, שלושים שנה אחר-כך ניתנת לו ההזדמנות לקבל תשובות.

"אנדריאה", כפי שנכתב על הכריכה, הוא סיפור חניכה, וההיבטים ההיסטוריים שלו מעוררי ענין. מרדכי בר-און כותב בפשטות, מתאר יפה את רגשותיו של גיבורו, נותן מקום נרחב לטבע ולאמנות, ומאיר דילמות שהעסיקו את יואב ואת בני תקופתו.

 

תשע נשמות

2020

 

הערה בשוליים: ארד אינו מחליד