תגית: תשע נשמות

מושל סנגל הביט בעבדים שהועלו על ספינה כדי לשגרם מעבר לים. רחמיו נכמרו על יתומה בת שנתים. הוא קנה אותה, וכשהגיע לצרפת העניק אותה כמתנה למדאם דה ב', דודתו. התינוקת, אוריקה, היתה מאושרת אצל אשת חסדה, זכתה לתפנוקים, והתחברה עם נכדיה של אשת חסדה. עובדת היותה השחורה היחידה לא גרמה לה לחוש נבדלת מן האחרים סביבה. כך עד שהגיעה לגיל חמש-עשרה, אז שמעה במקרה שיחה שאימללה אותה: "למי תשיאי אותה, עם השכל שיש לה והחינוך שהענקת לה? מי ירצה להתחתן עם כושית? […] אוריקה לא מילאה את יעודה: היא חדרה לחברה ללא רשות, והחברה תתנקם בה".

מודעותה של אוריקה לחריגותה, להיותה דחויה בגלל צבע עורה, למעמדה כמייצגת לא את עצמה אלא את שחורים כולם, מאמללת אותה. את צבעה אין לה אפשרות להסתיר, ודעתה על עצמה מושפעת מארועים חיצוניים: בעקבות מרד העבדים בהאיטי היא רואה בעצמה נציגה של ברברים ורוצחים. אירוני שדווקא בתקופה בה מדובר על חרות, שוויון ואחווה לכל, היא מתחרטת שלא נמכרה לעבדות: אמנם היתה עובדת בפרך, אך היתה לה אפשרות להקים משפחה, ליהנות מאהבתו של ילד. אהבה נכזבת מעמיקה את שברון ליבה, ובריאותה מידרדרת. בפתח הספר אנו פוגשים אותה במנזר, כאן בחרה לחיות, מנסה להתגבר על אובדן אושרה באמצעות ריחוק מן החברה.

סיפורה של אוריקה מבוסס על מקרה שקרה, אך בעוד אוריקה האמיתית הלכה לעולמה בהגיעה לגיל שש-עשרה, אוריקה הספרותית חצתה את הסף מילדות לבגרות עם המוּדעוּת הנלווית לכך.

"אוריקה" כתוב בפשטות, עלילתו אינה משופעת בארועים, אך פרטיו ראויים לתשומת לב, שכן הם מכילים תפיסות עולם מעניינות ומורכבות הן של אוריקה והן של מדאם דה ב', המייצגת את החברה הגבוהה בצרפת בתקופה רבת התהפוכות של המהפכה. רעות בן יעקב מתיחסת לכל אלה באחרית דבר מרתקת (למרות הקישור הפופוליסטי לשאלת גירוש הפליטים האפריקאים מישראל). זהו ספר קצר אך עמוק על זהות עצמית ועל דעות קדומות, רלוונטי בזמננו כמו ב-1823, השנה בה נכתב.

Ourika – Claire de Duras

תשע נשמות

2018 (1823)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

ספוילרים בסקירה

כותרת משנה: אגדה לאנשים עייפים

לורד ג'ורג' הֶל, אציל בריטי מושחת, חי חיי הוללות ורמאות, מבלי להתחשב ברגשותיהם ובצרכיהם של אחרים. ערב אחד נופלות עיניו על ג'ני מיר, שחקנית בתיאטרון, והוא מתאהב. בו במקום הוא כורע על ברך ומבקש את ידה, אך ג'ני, שעומדת על טיבו, דוחה אותו: " לאיש שפניו כפני הקדושים, לו אתן את אהבתי". לורד הל רוכש מסכה של קדוש, מציג את עצמו בפני ג'ני כג'ורג' הֶבֵן, וכובש את לבה. בשונה מדוריאן גריי, שהספר אודותיו פורסם שבע שנים קודם לכן, בסיפור שלפנינו דרכיהם של האדם ושל היצירה לא נפרדו. השינוי שהלורד עובר – והרמז המַטרים לכך הוא שינוי שמו מהֶל (גיהינום) להֶבֵן (גן עדן) – מחלחל מן המסכה החיצונית אל נפשו פנימה. במהרה לא יזדקק לה.

היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? על פי הסיפור נראה כי הדבר אפשרי. מצד שני, מקס בירבום הגדיר את הסיפור כאגדה, וככזו היא אוטופית, דמיונית. מצד שלישי, הוא ייעד אותו לאנשים עייפים, אנשים שעייפו מרוע, מספקנות, מסוף טרגי, ולהם הוא מעניק אלטרנטיבה מנחמת, אפשרית או מדומינת. האם יכול שינוי חיצוני להפוך לפנימי? היש בכוחה של האהבה לשנות את אופיו של המאוהב? האם ניתן לכפר על חטאי העבר? כל השאלות האלה ועוד עולות מן הסיפור, ונראה לי כי בעיקר בשלהן זכה להכרה בזמנו ולתחיה בימינו.

בשורה התחתונה: חומר למחשבה.

The Happy Hypocrite – Max Beerbohm

תשע נשמות

2018 (1897)

תרגום מאנגלית: מיכל שליו

כותרת משנה: אנטומיה של טבח

"פרשת בטאוויה" הוא תיעוד של הארועים העקובים מדם שארעו לאחר טביעתה של ספינת חברת הודו המזרחית מול חופי מערב אוסטרליה ביוני 1629. מפקד הספינה, איש יבשה עובד החברה, וסגנו רב החובל, העלו את מרבית אנשי הצוות על שני איים הסמוכים לשונית בה פגעו, ויצאו בסירת משוטים אל בטאוויה, מרחק שלושים ושלושה ימי הפלגה. בהיעדרם השתלט על הניצולים רוקח בשם קורנליס, שהיה שותף לתכנון מרד לפני טביעת הספינה. תכניתו היתה לצמצם את אוכלוסית האיים למינימום כדי להבטיח את שרידותם של הנותרים. כשמפקד הספינה שב לחלץ את אנשיו, גילה כי בתוך זמן קצר רצחו קורנליס והאנשים הנאמנים לו למעלה ממאה בני אדם, כולל נשים וטף. אין זה משנה אם הסיבה לטבח היתה לשפר את סיכוייהם של הרוצחים, או שהכוונה היתה למנוע התנגדות למרד המתוכנן – כפי שלייס כותב בצדק, אין מקום ללמה ולמדוע במשטר טרור, אז והיום.

כותרת המשנה של הספר היא "אנטומיה של טבח", אך נראה לי שמדויק יותר לתאר אותו כאנטומיה של רודנות רצחנית. לולא אישיותו יוצאת הדופן של קורנליס ספק אם איש מן הרוצחים בשירותו היה מתגלה ככזה. קורנליס סיפק את המסגרת, את ההשראה, את המעטפת הכאילו חוקית וכאילו הגיונית שבמסגרתה שוחררו הכוחות האפלים. משתפי הפעולה אתו היו מצד אחד פושעים שנקרתה על דרכם ההזדמנות לפשוע במסגרת החוק, גם אם החוק הוא פרי מוחו הקודח של פסיכופת, ומצד שני אנשים נורמטיבים שנתקפו אימה וחששו לעורם. המוטו שבפתח הספר, המצוטט מפיו של אדמונד ברק, קולע אל חוט השערה: "כל שצריך כדי שהרע ינצח הוא שהאנשים הטובים לא יעשו דבר".

"פרשת בטאוויה" הוא סיכום קצר יחסית של טביעת הספינה ושל הארועים בעקבותיה. סגנונו יותר תיעודי מסיפורי, אך האופן בו הוא משלב אבחנות חכמות, בעיקר בדבר אישיותם של המעורבים, מרומם את הספר מעל לדיווח גרידא. כתיבתו של סימון לייס בהירה, ומכיוון שחומר הגלם שלו מרתק כשלעצמו, השילוב בין המציאות ההיסטורית לכתיבה המשובחת עוצר נשימה. בפתח דבר לספר משבח לייס את ספרו של מייק דאש אודות הפרשה, וכותב בצניעות, "משאלתי היחידה היא שהם [העמודים הבאים] יעוררו בכם רצון לקרוא את ספרו". מבחינתי משאלתו התגשמה.

Les Naufragés du Batavia – Simon Leys

תשע נשמות

2018 (2003)

תרגום מצרפתית: אנמרי בארפלד

"אליזה" הוא סיפור ביוגרפי עדין. ז'ק שובירה, שספרו זה ראה אור כשהיה בן שמונים ושמונה, חוזר אל שנת 1920 ואל התאהבותו כילד בן חמש בנערה שעבדה במשק הבית של סבתו. הסיפור מתרחש במעין תקופת ביניים בחיי המשפחה, כשהאם ושני בניה מתגוררים זמנית עם הסב והסבתא. אביו של ז'ק נהרג בקרבות מלחמת העולם הראשונה, ואמו עדיין לא מצאה ניחומים. היא דחתה עוד ועוד את הטבלתו של הבן, בציפיה לשובו של האב, ובסופו של דבר העניקה לו את השם איוון, כשמו של אביו. למרות היותו בן חמש, הוא עדיין ישן עם אמו, שאומרת לו, "אתה הנחמה שלי, אתה דומה לאביך כשתי טיפות מים", וחש במעורפל כממלא מקום אביו. כשאליזה מצטרפת אל צוות עובדי הבית, הוא נדבק אליה, ומפתח התאהבות על סף הארוטית. אליזה מצדה נוהגת בו כאחות, ומעניקה לו את הרכות שאליה הוא כמֵה.

יש בסגנונו המינימליסטי של שובירה משהו אפלפלדי: שברי שיחות, אפיון הלכי רוח באמצעות תיאורי נוף, טרגדיה שמרחפת ברקע, נוגעת-לא-נוגעת בעלילה, התכנסות המספר אל תוך עצמו מבלי לוותר על התבוננות חודרת בסביבה. שובירה עובר מקטע זכרון אחד לאחר, ומיטיב לתאר את התקופה מעיניו של הילד בתוספת אבחנותיו של המבוגר. כך, כשהילד אומר לאליזה, "את תהיי אהובתי", המבוגר המספר יודע להוסיף, "אם הייתי בן שמונה או תשע לא הייתי מעז לדבר אליה ככה".

הדפים החותמים את הסיפור מתרחשים שנים רבות אחר-כך, וסוגרים מעגל בחיי השניים. שובירה מתייחס אל עצמו כעת כאל ילד-קשיש או קשיש-ילד, בגיל שמוטב לא לדבר בו אלא להמתין. ובעודו ממתין, בהשלמה אך גם בחרדה, רוחו משוטטת לעתים קרובות בין הזכרון לדמיון, וברגעים הטובים שני העולמות נטמעים זה בזה.

סדרת פטיט מכונה על ידי ההוצאה "תיבת אוצרות קטנים מבית תשע נשמות". "אליזה", ו"אמי והמוזיקה" שקראתי לפניו, הם אכן אוצרות ששמחתי לגלות, ואני סקרנית לקרוא את השמונה הנותרים. דוד בן הרא"ש העניק לספרי הסדרה עיצוב אחיד, ואיוריה של טליה בן-אבו מוסיפים הנאה חזותית לחווית הקריאה. יוזמה ספרותית מבורכת.

Élisa – Jacques Chauviré

תשע נשמות

2018 (2003)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

קולום מק'קאן, בספרו "מכתבים אל סופר צעיר", עומד בין השאר על חשיבותה של הפתיחה של כל יצירה ספרותית. נזכרתי באבחנה זו שלו כשקראתי את המשפט המושלם הפותח את "אמי והמוזיקה": כשבמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכל אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: "לפחות היא תהיה מוזיקאית". הספר כולו מקופל בתוך המשפט הלירי הזה, חלומותיה של האם, יעודה של הבת.

המשוררת מרינה צבטייבה כוללת בספר קצר ומזוקק זה את יחסיה עם אמה, כפי שבאו לידי ביטוי בשיעורי הפסנתר שלה. למרות שכילדה, עוד לפני שמלאו לה שש, ניגנה ארבע שעות ביום, לא מתוך תשוקה אישית אלא מתוך מחויבות, ולמרות שנטית ליבה היתה מאז ומתמיד אל המילים ולא אל התוים, זה אינו סיפור ממורמר. היא מבינה ללבה של אמה, היא מבינה גם ללבו של אביה שהיה רחוק ממוזיקה (אך נישא בנישואים ראשונים לזמרת ובשניים למנגנת). לאחר מות האם חדלה בהדרגה לנגן, שהרי מאמציה עד אז נועדו לשמח את האם, כי רק לה לבדה אי-ההשתדלות שלי הסבה סבל. הספר, בהיבט זה, הוא מעין יד זכרון, שופעת הערכה, לאם שדבקה בחלומה ממש עד הרגע האחרון.

כמו שכותרת הספר מעידה, תכניו הם שניים: האם והמוזיקה. מענג עד מאוד לקרוא את מילותיה עתירות הדמיון של צבטייבה על הנגינה. הנה שתי דוגמאות לטעימה על קצה המזלג. על הסולם הכרומטי היא כותבת ששמו נשמע כמו מפל של בדולח הסלע. אחרי התמוגגות ממפתח סול, היא כותבת על מפתח בס, בזתי לו בסתר. קודם כל – אוזן, אוזן פשוטה וגסה ובה שני חורים, שחוררו – איזו שטות! – לא בה, אלא על ידה. וכמו שאפשר להתרשם, וכמו שהיא עצמה מעידה, הלהיטות שלה אחרי המוזיקה היתה להיטות של סופרים, לא להיטות מוזיקלית.

הספר שופע אזכורים מתוך יצירות אחרות (חשתי נוסטלגיה כשהוזכר "המנגן העיוור" של קורולנקו), ועושה שימוש רב במשחקי מילים. דינה מרקון התגברה יפה על קשיי התרגום, ולמרות הערות שוליים מתבקשות הקריאה שוטפת ללא מעקשים.

"אמי והמוזיקה", ספר פיוטי מקסים, הוא מעט המחזיק את המרובה. מומלץ לקרוא אותו באיטיות כדי לא להחמיץ את היופי שבין המילים.

мать и музыка – Марᴎна Ивaновна Цветaева

תשע נשמות

2018 (1934)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

"הארץ המדומיינת" מתרחש בסין בשנות השלושים של המאה העשרים. באותה תקופה התחוללה מלחמת סין-יפן השניה, אך למלחמה יש אזכורים אקראיים בלבד בספר, שכן המספרת היתה באותם ימים ילדה כבת ארבע-עשרה, סגורה בעולמה הפרטי, עולם צר מאוד בשל מגבלות משפחה ומסורת.

חלקו הארי של הספר מסופר תחת הכותרת סיָאו-מֵיי. בעת ביקור בשוק, עיניה של המספרת, ששמה האמיתי אינו מוזכר, נופלות על סיָאו-מֵיי, בתו של מוכר הציפורים העיוור, והיא חשה משיכה מיידית כלפיה. בתירוצים מתירוצים שונים היא מצליחה להגיע לבדה לפארק, מקום שם סיָאו-מֵיי מבלה בגפה. בין שתי הילדות נקשרים קשרי חברות, והמספרת, שסיָאו-מֵיי סבורה כי שמה לינג, מאמצת את חברתה כמודל נערץ לחיקוי. כדי להדק את הקשר ביניהן היא משכנעת את אחיה, המבוגר ממנה בשלוש שנים, לבוא איתה לפארק, בתקווה שיופיה של סיָאו-מֵיי יכבוש את לבו.

המספרת עומדת על סף הנשיות. הוריה כבר מתחילים לתכנן את נישואיה, וגם את נישואיו של אחיה. בחברה בה הם מתרועעים מתחילות להנץ אהבות, מרומזות, מגששות, למעשה בלי סיכוי רב להתממש, מכיוון שההורים הם הבוחרים את בני הזוג של ילדיהם משיקולים של כבוד ושל תועלת. הפור נופל על בנים למשפחה מכובדת הגרה בשכנותם: אחד מבין שני בני דודים יהיה בעלה של המספרת. אחת משתי בנות דודות תנשא לאחיה.

"הארץ המדומיינת" הוא ספר עדין. באמצעות סיפור קטן על חברות הוא מקיף שפע של נושאים, ובורא עולם שנע בין ריאליות להזיה. שמו של הספר ניתן לו מפי סבתה של המספרת, שבצירוף מלים זה כינתה את העולם שאחרי המוות. ואכן מרקם היחסים בין החיים למתים הוא מוטיב מרכזי בספר. הסבתא כותבת מדי שנה הודעה לבעלה המת, ומעלה אותה באש כדי שתגיע אליו; נסיון השידוך הראשון של שני הצעירים נכשל משום שבוצע סמוך מדי למותה של הסבתא; האח יינשא בחתונת רפאים לנערה שמתה; השחקנית שהתאבדה חיה ונוכחת על המסך. מוטיב נוסף הוא השפעת החלומות על המציאות, לפעמים אמונה תמימה בחלומות אמיתיים, לפעמים שימוש בחלומות מומצאים כדי להפעיל מניפולציות. נמצא בספר גם התיחסות לעולמם של הילדים, שבשל הפרדתו המוחלטת מעולם המבוגרים ומהגיונם, הם נאלצים להתמודד עם שאלות קיומיות בתנאים של אי-ודאות. למרות שהמספרת מקבלת את עקרונות היסוד של תרבותה, היא מרשה לעצמה בחשאי מעט ספקנות וביקורת כשמנהגים אינם עומדים במבחן ההגיון, ובכך מעמידה את הספר על קו גבול נוסף, לא רק בין החיים למוות ובין הילדות לנשיות, אלא גם בין המסורת למודרנה. היא נוגעת על קצה המזלג בעולמן המוגבל של הנשים בתקופתה של סבתה, כשנאסר עליהן להתכתב ובתושיתן פיתחו סימני סתרים אותם רקמו על מטפחות שהעבירו ביניהן, ובעת ביקור בבית קברות היא מגניבה ביקורת מעודנת על היחס השונה לגברים ולנשים:

את רוצה לומר לי שגברים ונשים שלא מתחתנים אין להם זכות לקבל מצבה?

הנשים שלא מתחתנות, הבהירה לי.

הנשים? הגבתי. הנשים לא, אבל הגברים כן? למה?

כי הם גברים, ענתה כאילו המלים האלו אומרות את הכל.

אז?

אז אני לא יודעת! קראה. מדוע הציפור הזו לא מתה והשניה כן? אי אפשר להסביר את הכל. יש דברים שהם כמו שהם.

למה בוחר סופר ארגנטינאי בשנות הארבעים לחייו לחזור שמונים שנה אחורה ולכתוב מפיה של ילדה סינית? אוריאל קון מספר בסיומו של הספר כי אדוראדו ברטי הגיע לסין כמעט במקרה, ונכבש בקסמו של המקום. יהיו אשר יהיו מניעיו, התוצאה משכנעת ונוגעת.

לסיום, אחד הקטעים שאהבתי במיוחד, הקטע המסיים את הפרק סיָאו-מֵיי, ובו נפרדת המספרת מילדותה:

את בסדר? לחש פאנג ג'ה באוזני, משל הבחין בחרדתי. עשיתי העוויה מעורפלת והוא לחץ את ידי בנחישות.

כמובן שלא הייתי בסדר. הרהרתי, לא בלי בהלה, שעם לכתה של סיָאו-מֵיי, סופה של לינג למות. איש לא יקרא לה כך עוד. והאחרת, זו שלא היתה לינג (אבל גם לא זו שבהכרח הייתי אני), גמלה לו באותה מחווה ולחצה חזק את היד של בעלה.

התאהבתי.

El País Imaginado – Eduardo Berti

תשע נשמות

2018 (2011)

תרגום מספרדית: עדינה קפלן

"ביבליומאניה" הוא קובץ של שלוש יצירות קצרות שעניינן אהבת ספרים. שתים מן היצירות הן סיפורים, והשלישית היא רשימת הערות בנושא קריאה.

הסיפור הראשון, "קץ הספרים", נכתב על ידי אוקטב אוזאן ב-1901, ומתאר מפגש של אינטלקטואלים המנסים לנבא את עתידו של העולם. המספר, אספן ספרים, מתבקש על ידי חבריו לדמיין את גורלם של הספרים המודפסים. משעשע לקרוא למעלה ממאה שנה אחרי שהדברים נכתבו נבואות שנאמרות גם היום, ומטילות ספק ביכולתם של ספרי הנייר לשרוד. הכותב סבור שהקורא יעדיף תמיד האזנה על פני קריאה, בעיקר משום שהקריאה מחייבת מאמץ של העיניים, תנוחות בלתי נוחות, שלא לדבר על ההכרח לחתוך את הדפים ולדפדף: אני מאמין אפוא בהצלחתו של כל דבר שיפעל לטובת הבטלה והאנוכיות של האדם. המעלית הרגה את העליה במדרגות. הפונוגרף ישמיד קרוב לוודאי את בית הדפוס. הוא נותן דרור לדמיונו כשהוא מתאר את התפתחותם של אמצעי ההקלטה וההקראה, ומן הסתם היה משתאה נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות שלא יכול היה להעלות בדעתו באותה תקופה. נקודה מעניינת היא חזונו על המהפך התוכני והערכי שיחול עם שינוי המדיה, כאשר האיכות הקולית של הקריין תהיה נחשבת יותר מן התוכן של הסיפור.

הסיפור השני, "ביבליומאניה", נכתב על ידי גוסטב פלובר ב-1837, כשהיה בן שש-עשרה. גיבורו של הסיפור הוא סוחר ספרים שיעשה הכל כדי לזכות בספר או בכתב-יד שחשק בו. אהבתו אינה נתונה לתכנים, אלא לספרים, לריחם, לצורתם, ותשוקתו לובשת צורה של שגעון לדבר אחד.

"תשע הערות על ספרות וקריאה" מאת הביבליופיל אלברטו מנגל חותמות את הספר. כל אחת ואחת מהן תעורר הזדהות אצל אוהבי קריאה. הנה שלוש מהן על קצה המזלג, הראשונה מתכתבת עם "קץ הספרים", השניה עם "ביבליומאניה", והשלישית גרמה לי לחייך כשחשבתי על ספר מסוים:

כלי הכתיבה ישתנו, צורות הקריאה ישתנו, טכניקות ההוצאה לאור ישתנו – אבל הפעולה הספרותית, ביסודה, לא תשתנה.

לכולנו הזדמן לקנות ספר בגלל הכריכה שלו.

לכל קורא יש ספר שבעיניו הוא מופלא, סודי, שהוא רוצה לשמור לעצמו בלבד, ואם קורה שהספר הזה נעשה פופולרי, מפורסם, הקורא מרגיש נבגד וזנוח, כי כל קורא הוא גם מאהב קנאי.

"ביבליומאניה" מעניק לקורא חובב הספרות והספרים תחושה אינטימית של שיחה מהנה על עולמו בחברת דוברי שפתו. מומלץ.

Bibliomania – Flaubert, Uzanne, Manguel

תשע נשמות

2018 (1837, 1901, 2014)

תרגום מצרפתית ומספרדית: מיכל שליו, אנמרי בארטפלד

"יומנה של משרתת" כשמו כן הוא, יומן שנכתב על ידי משרתת צרפתיה – דמות בדויה – בשלהי המאה התשע-עשרה. סלסטין, אשה צעירה שגדלה בעוני בחברת אם שיכורה שהתדרדרה לזנות, מתחילה לעבוד בנחלה בנורמנדי. בשנתים שקדמו למועד כתיבת היומן החליפה שנים-עשר מקומות עבודה, והיא "יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף". בעלי המקום הם אשה קמצנית ובעלה הכנוע, וחבר העובדים כולל טבחית רטנונית וגנן-עגלון שתקן, שניהם "איכרים מטומטמים" בעיניה. ביומנה סוקרת סלסטין את קורותיה במקום החדש, ומספרת את זכרונותיה מעבודותיה הקודמות.

בדומה ל"זכרונותיו של חבר", גם כאן אוקטב מירבו מעביר ביקורת חברתית באמצעות יצירה ספרותית, וגם כאן הוא מפקיד את מלאכת הביקורת בידי דמות שנויה במחלוקת. סלסטין אמנם רוב הזמן אינה דוחה כמו החבר שארל, אך כמוהו אין בפיה מילה טובה על איש, ערכי המוסר שלה מעוותים, ותפיסתה את עצמה לוקה באשליה עצמית ובחוסר מודעות או בחוסר כנות. די אם אציין שלאחר שהיא מנתחת ללא רחם את אישיות המעסיקים, את תלונותיהם ואת חוסר שביעות רצונם, ברגע שמזדמן לה להעסיק משרתים משלה כל שיש לה לומר, ולא במפתיע, הוא "הן תובעניות כל כך, המשרתות בשרבור, ושקרניות, והוללות! זה לא ייאמן וזה מגעיל". יש משום פרובוקציה ספרותית במתן הבמה לדמות ראשית שלכאורה ניחנה במבט מפוכח, ובעצם לוקה בכל החוליים שהיא מונה באחרים, ובעיני בדרך זו מירבו דווקא מעצים את המסרים שהוא מבקש להעביר.

סלסטין מתארת חברה מושחתת ומקוטבת, המורכבת מבני המעמד הגבוה שאינם ראויים לתואר זה  – "מעסיקי השתייכו למה שמקובל לכנותו החברה הגבוהה של פריז; במלים אחרות, מסייה היה בן אצולה חסר פרוטה, ואיש לא ידע מהיכן בדיוק באה מדאם" – וממעמד המשרתים הזוכים ליחס משפיל, רע מזה שזוכות לו חיות המחמד. מעמדן של המשרתות גרוע במיוחד, בהיותן טרף לגחמותיהם המיניות של אדוניהן. מצד שני, כי אצל מירבו תמיד יש צד שני, סלסטין ודומותיה אינן מהססות לפלרטט ולפתות כדי להשיג הטבות, ואולי גם כדי לזכות בתחושה כוזבת של שליטה. "פולחן המליון", כפי שסלסטין מכנה את היחס אל העשירים, אינו פוסח על איש. היא עצמה, כך היא מעידה, "כשאני במחיצת אדם עשיר, איני יכולה שלא לראות בו אדם מיוחד במינו ויפה, מין יצור שמימי נהדר". גם אנשי הדת אינם נקיים מפולחן זה, וכשסלסטין הולכת באופן נדיר לוידוי, הכומר אומר לה, "כן… אהה! השתובבת בגופך? זה לא דבר טוב… אלוהים ישמור! זה בהחלט רע מאוד… אבל אם כבר חוטאים, מוטב לחטוא עם האדונים… בתנאי שהם יראי שמים… ולא לבדך או עם אנשים במצבך… זה פחות חמור… זה מעורר פחות את חמתו של האל הטוב…"

ביקורת נוקבת מועברת בספר על הסוכנויות העוסקות בתיווך כוח אדם, תוך שהן דואגות קודם כל לרווחיהן שלהן על חשבון העובדים הנזקקים להן. סלסטין מספרת, לדוגמא, על הנוהג לחייב את העובד בעמלה בגובה אחוז מסוים ממשכורת שנתית, גם אם העובד לא החזיק מעמד במשך שנה בעבודה אליה נשלח. למעשה, הסוכנויות במתכוון משבצות משרתים במקומות בהם ברור שיתקשו להשאר שנה שלמה, אבל גובות מהם את מלוא העמלה. "מה הם סוכנויות העבודה ובתי הבושת הפועלים בפיקוח אם לא ירידי עבדים, דוכנים לממכר בשר אדם?"

הספר ראה באור ב-1900, בעיצומה של פרשת דרייפוס שקרעה את החברה הצרפתית, זמן קצר לאחר שדרייפוס הורשע במשפטו השני, אבל זכה לחנינה מידי הנשיא ושוחרר ממאסרו. תעבורנה עוד שש שנים עד שיזכה לטיהור מלא של שמו. סלסטין מתארת, ללא ביקורת, את האנטישמיות הגואה בסביבתה. לה עצמה אין שום דבר נגד יהודים, אבל פרשת דרייפוס מעוררת בה אדישות בלבד, מן הסתם משום שאינה נוגעת לחייה שלה. למעשה, הגבר שאתו תקשור את חייה, הוא אנטישמי ואנטי-דרייפוסאי פעיל, ואולי גם אנס ורוצח, אבל הפחד שהוא מעורר בה דווקא מושך אותה. עוד היבט שהופך את הדמות הלכאורה אינטליגנטית וחיננית לדוחה ולמפלצתית.

זהו תרגום שני לספר, שתורגם לראשונה ב-1962 על ידי זאב זמירי. תרגומה של אסנת יקירה קולח ובלתי מאולץ, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה הנאה, כולל צדדיה הפנימיים, איירה שרית עברני.

"יומנה של משרתת" הוא ספר שנון, ציני, כתוב בכשרון רב, מעורר מחשבה, ולמרות ריחוק הזמן עדיין רלוונטי.

Le Journal d’Une Femme de Chambre – Octave Mirbeau

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1900)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

בבנין הרוס של הפקולטה למדעי הרוח יושב אסטבן מירו וכותב אודות ההרפתקה שעבר במקום. מירו החל לעבוד בבנין כמזכיר המכון הלאומי לספרות מעט לאחר יום הולדתו השלושים, כדי להרוויח כסף שיאפשר לו לעזוב את בית אמו. מעסיקו, פרופסור קונדה, הקדיש את כל ימיו לחקר הספרים שכתב סופר אלמוני בשם הומרו ברוקה, ספרים שאבדו. רק סיפור אחד נותר, "תחליפים" מרובה הגרסאות, ומירו הופקד על מלאכת שחזור הגרסה המקורית. קונדה לא היה היחיד שהתעניין בברוקה עד כדי אובססיה פנאטית. שני פרופסורים נוספים טענו למומחיות בנושא, ובינם ובין קונדה ניטשה מלחמה שטופת אמוציות וגדושת האשמות, אחת מהן טענה שקונדה עצמו הסתיר את הספרים האבודים. כשהחלו גופות להתגלות במבוכי הבנין, ומסעות מחקר בקומה הרביעית עמוסת הניירות הישנים הסתימו באסון, נכנס לתמונה חוקר, כנראה מטעם עצמו. העלילה נודדת לבית חולים פסיכיאטרי, נעה בין מציאות להזיה, משלבת דמויות אפופות מסתורין, ושבה ומתכנסת אל הבנין המתפורר, אל תשתיתו הנרקבת, אל מרתפיו האפלים, ואל הקומה הרביעית המאיימת במבוכי הניירות.

אוהבי ספרים, הערים לכוחה של הספרות ולהשפעת הגומלין בינה ובין המציאות, יאהבו את הספר. העלילה המפותלת, על רכיבי האימה, האבסורד והקפקאיות שבה, אינה המרכיב המהותי של הספר. הרעיונות של הסופר בכל מה שקשור לעיסוק בספרות – הכתיבה והשכתוב, הקריאה והביקורת והמחקר, הקישור ההדדי לחיים – רעיונות שהוא זורק ללא הרף אל תוך הסיפור, הם שמתסיסים את הספר ומושכים הלאה. פבלו דה סנטיס, באמצעות דמויותיו החריגות-משהו, ממציא תסמונות שמייצגות דיבוקים שונים ופנים שונות של מלאכת היצירה הספרותית. הוא בורא, בין השאר, תסמונת שהלוקים בה מסוגלים רק לחלום על ספרים רחבי יריעה, אך אינם מסוגלים לכתוב אותם. תסמונת אחרת גורמת לנושאיה להאמין כי הדברים הפיזיים הם מסמנים המשמשים כדי לבטא את הדבר היחיד שבאמת קיים, השפה. ברוקה, כך מספר רופא שטיפל בו, ערך ניסויים שבהם הוכיח שבאמצעות כתיבה הוא יכול להשפיע על המציאות. אני תוהה אם בשונה מכל התופעות הרפואיות-פסיכיאטריות פרי דמיונו של דה סנטיס, שמו של הסופר המסתורי בא לרמז על אזור ברוקה, אזור במוח שפגיעה בו מחוללת איבוד של היכולת להתבטא באופן מילולי ובכתב.

כליו של דה סנטיס הם אבסורד, ציניות משועשעת, הומור וקורטוב בלשי. בלתי אפשרי לכלוא את הספר תחת הגדרת סוגה – הוא בלשי וגותי והגותי בערבוביה. התחושה בעת הקריאה היא של שמחה ספרותית, כפי שנכתב באחת הביקורות המצוטטות על הכריכה, שמחה על יצירה מקורית, שופעת רעיונות, המהווה חווית קריאה מספקת.

Filosofía y Letras – Pablo De Santis

תשע נשמות

2017 (1998)

תרגום מספרדית: יוסי טל

"להבעיר מדורה (פעמיים)" מציג זו אחר זו שתי גרסאות שכתב ג'ק לונדון לאותו סיפור בהפרש של שש שנים. למעשה, לפנינו שתי יצירות שונות בתכלית, הסובבות סביב אותו ציר סיפורי. שתי הגרסאות מתרחשות באלסקה בקור שמתחת למינוס חמישים מעלות. בשתיהן אדם הולך לבדו בשממה הקפואה, למרות שהוזהר לא לצאת לדרך ללא אדם נוסף לצדו, מועד לתוך בריכת מים שנחבאה מתחת לשלג, ומתאמץ להבעיר אש כדי להציל את רגליו ואת חייו. בזאת מסתיים הדמיון ביניהן. בעוד הגרסה המוקדמת, הקצרה יותר, היא סיפורו של האדם, טום וינסנט, הגרסה המאוחרת, הארוכה פי שלוש מן הראשונה, היא סיפורו של הטבע האדיש לאדם הבודד, נטול השם, שבעוורונו וביהירותו זלזל בכוחו.

הגרסה הראשונה היא מעין סיפור הרפתקאות. טום יוצא השכם בבוקר לדרך שאורכה כחמישים קילומטרים, כדי לחבור אל חבריו מחפשי הזהב. הוא צועד במרץ, בטוח בעצמו, נהנה מדומיית המרחבים ומדמו ההולם בעורקיו. כפי שנרמז במשפט הפותח את הסיפור – "היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע" – טום יגלה במהרה, ובמחיר כבד, עד כמה שגה כשבחר להתעלם מעצה זו.

הגרסה השניה שמה במרכז את כוחו של הטבע, החל מן האזהרה שבפיסקה הראשונה, שאינה שמה דגש על האדם ועל מטרותיו, אלא על הטמפרטורה – "בל יצא איש למסע לבדו אחרי שהגיע הקור ל-45 מעלות מתחת לאפס או למטה מזה – מחוקי נהר היוקון" – חוקי הנהר, הטבע, לא חוקי האדם. לאדם בגרסה זו לא ניתן שם, ולעומת זאת לטבע ניתן משקל נוסף בדמות כלב "האסקי גדול בן הארץ", שאינו נבדל בהרבה מאחיו הזאב. לא ייפלא, אפוא, שבגרסה הראשונה, ההרפתקנית, ידו של האדם על העליונה, בעוד בגרסה השניה, המציאותית יותר, המעניקה כבוד לטבע וגם למי שיודע להתמודד אתו – במקרה זה הכלב, וגם הזקן שדיבר עם האיש על הסכנות בטרם יצא לדרך – גורלו של האדם נחרץ.

אין לי היכרות מעמיקה מספיק עם כלל יצירתו של ג'ק לונדון כדי לקבוע אם שתי הגרסאות מייצגות התפתחות ספרותית שלו. הגרסה הראשונה היא בבירור קלילה יותר, כתובה בקיצור מסוים, ממוקדת בגיבור ובהרפתקה היחידה. הגרסה השניה מושקעת יותר, מקיפה יותר הן מבחינת השקפת עולם והן בהתיחסות לפרטים. יתכן שמדובר בהתפתחות יצירתית, יתכן שמדובר בשני אופני כתיבה מתוך מניעים שונים והלכי רוח שונים. כך או כך, נהניתי לקרוא את שתי הגרסאות, הערכתי מאוד את הגרסה המאוחרת.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יוחאי ג'רפי. השתבחתי בפני עצמי כשמצאתי שנגעתי בסקירה בכמה מן הנקודות שציין בדברים שכתב. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר להרחבה בהיבטים השונים של היצירה ושל מכלול עבודתו של הסופר.

To Build a Fire (Twice) – Jack London

תשע נשמות

2017 (1902, 1908)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין