אוסקר נולד באנגליה במחצית המאה ה-19. אמו ואחיו נפטרו, והוא נותר בן יחיד לאביו שאוהב אותו אהבת נפש. האב הוא חוקר טבע, והשניים מבלים שעות רבות באיסוף דגימות צמחים ובעלי חיים בים וביבשה. האב הוא גם כומר באחוות פלימות', כת נוצרית המסתפקת בקריאת כתבי הקודש, ודוחה את כל טקסי הכנסיה. האב רחב אופקים כשמדובר במדע, וספרטני קיצוני כשמדובר בדת. באחת הסצנות הראשונות בספר, סצנה מכוננת מבחינתו של אוסקר בן ה-12, האב תופס אותו אוכל פשטידת חג מולד שהכינה אחת העובדות בבית. "חילול הקודש" הזה מבעיר את חמתו של האב, ולראשונה בחייו הוא מכה את בנו. אוסקר אכול ספקות: הוא מנסה לגשש את דרכו בין הגישות השונות בנצרות, מעט בדרך שכלית, מעט בדרך של סימנים שהוא ממציא (הוא משרטט כעין קלאס על האדמה, משליך אבן לתוך הריבועים, שכל אחד מהם מגדיר אפשרות הפתוחה בפניו, ומניח לה להחליט עבורו). "שיטת" הסימנים הזו תתגלגל בהמשך חייו לתאוות הימורים שתמיט עליו חרפה.

הדרך בה מאופינת דמותו של האב אופיינית לכל אחת מן הדמויות בספר. אין אצל קארי דמויות שטוחות, חד-מימדיות. כל האנשים הם גם וגם. פקיד אפור הוא גם חוקר טבע בשאיפה, בן אצולה הולל ומתייהר הוא גם חבר נאמן, וכן הלאה. יש בזה משהו מתעתע מצד אחד, שגורם לאי הבנות רבות בין הדמויות בספר, אבל מצד שני יש בזה עושר אנושי ואמינות רבה.

אוסקר צומח להיות אדם נוירוטי, אכול פחדים, נאמן מאוד לעצמו, ישר במידה קיצונית, חששן והססני במצבים מסוימים ונינוח נינוחות של אמונה במצבים אחרים. ידידו היחיד מכנה אותו "עוף מוזר", ולא בכדי.

על אניה בדרכו לאוסטרליה, לאחר שהחליט לשמש שם ככומר, הוא פוגש את לוסינדה.

לוסינדה נולדה באוסטרליה, בת להורים שהגיעו מאנגליה. אביה נפטר בעודה צעירה, והיא נותרה עם אמה בחווה המשפחתית. האם היא פמיניסטית שהקדימה את זמנה. לא פמיניסטית שעולה על בריקדות ומנסה לשנות את העולם, אלא פמיניסטית בהתנהלותה היחודית, בסירובה לקבל מוסכמות של לבוש, של ניהול עניניה, ושל כפיפות לעולם הגברים. בתה צומחת להיות דומה לה. היא מתיתמת מאמה בהיותה בת 17, שנה אחר-כך היא מקבלת לרשותה את ירושת הוריה, ויוצאת לסידני למצוא את מקומה בעולם. בסידני היא רוכשת מפעל זכוכית, ונאבקת בדרכה שלה על מקומה כאשה יחידה בעולם גברי. בין השאר היא מגלה את תענוגות ההימורים, ומתמכרת למשחקי קלפים. במסגרת ניהול העסק היא יוצאת לשנה ללונדון. על האניה, בדרכה לשוב לסידני, היא פוגשת את אוסקר.

בין שני האנשים החריגים האלה נוצר קשר שהופך לקשר של אהבה. המורכבות של דמויותיהם, כמו גם אילוצים הנובעים ממוסכמות, גורמים לקשר להתפתח לאטו, כשהוא סובל ממכשולים שעיקרם בקשיי תקשורת. מלים שצריכות להאמר אינן נאמרות, כי אין לדבר על רגשות, ואסור לחטט זה בנפשו של זה. מערכת היחסים ביניהם, מן הרגע הראשון וממש עד לסיום הספר, מושתתת על טעויות בהבנה. גם כשהם מגיעים להכרה שמדובר באהבה, הם לא באמת מדברים על כך, ומפרשים זה את זה בצורה שגויה.

מדובר במחצית המאה ה-19, כשאוסטרליה עדיין פראית, ארץ לא ידועה. קארי מתייחס במהלך הספר אל היבשת ואל ההתישבות בה, ונושא זה מגיע לשיאו לקראת סיום הספר, כשאוסקר יוצא למסע, שנועד להביא כנסית זכוכית שיוצרה במפעלה של לוסינדה, אל כומר היושב במקום מרוחק יחסית. נשמע הזוי, אבל לגבי אוסקר ולוסינדה מדובר במהלך הגיוני ומתבקש.

הספר בכללו די עצוב. הפנאטיות הדתית, החריגות של אוסקר, הבדידות של לוסינדה, ההתמכרות להימורים, האנשים המנצלים את חולשותיהם של השניים לכל אורך חייהם. אבל הוא גם שופע הומור וסצנות משעשעות. לדוגמא: אוסקר סובל מפחד חולני מהים. למרות שהחליט החלטה מודעת להגיע לאוסטרליה, אין סיכוי שיביא את עצמו לעלות במו רגליו לאניה. בלית ברירה מעלים אותו במנוף שקודם לכן העמיס פרות על הסיפון. התמונה הזו מתרחשת מול עיניה המשתאות של לוסינדה, וזוהי בעצם ה"היכרות" הראשונה ביניהם. בנוסף, קארי מעשיר את הספר בסצנות צדדיות שזורמות אל תוך העלילה הראשית ומשתלבות בה. לדוגמא, אביה של לוסינדה נהרג כשנפל מסוס. קארי מקדים לכך פרק העוסק בהשתלשלות המקרים שקשורים לילדה, שבשוגג תגרום לסוס להבהל ולהפיל את רוכבו. אצל סופר פחות מיומן ה"סטיות" האלה מציר העלילה הראשי אולי היו מטרידות. אצל קארי הן עובדות מצוין.

כללתי בסקירה למעלה פרטים רבים מתוך הספר, אבל האמינו לי, אין בזה כדי לפגום מהנאת הקריאה. על הפיתול הוירטואוזי המדהים בסוף הספר לא אומר מילה. במבט לאחור היו רמזים לסיום הזה, בודדים אך ברורים בראיה של אחרי, אבל הופתעתי לגמרי. ומה שמפתיע לא פחות זו העובדה שבעצם בהתחשב באישיותם של הגיבורים הסיום הגיוני במאה אחוז.

על כריכת הספר כתוב שהסיפור מסופר מפיו של אוסקר. הוא לא. הטקסט שעל הכריכה, כמו גם כמה אזכורים ברשת, שמים דגש על ההתמכרות להימורים המשותפת לשניים. לדעתי, זה בכלל לא הנושא המרכזי בספר. הייתי אומרת שפנאטיות ודעות קדומות מחד, והמאבק לשמור על יחודיות מאידך, הם שמניעים את העלילה.

בהזדמנות זו אני שמחה לחזור ולהמליץ על "הסיפור האמיתי של כנופית קלי", מאת אותו סופר, המתרחש באותה תקופה. הספר מבוסס על סיפורו האמיתי של נד קלי, גיבור תרבות אוסטרלי, שגם הוא מסופר בכשרון רב ובפרטנות מרתקת.

 

Oscar and Lucinda – Peter Carey

זמורה ביתן

1994

תרגום מאנגלית: מרים יחיל-וקס