תגית: דת

פתאם קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מחזאי. אהליאב הלוי נמשך מאז ילדותו לחלום הקמת בית המקדש, ובעיקר נמשכה נפשו אל מלאכת הקורבנות של הכוהנים ואל שירת הלוויים. אהליאב עובד כמורה, מנהל חיים שקטים עם אשתו שפרה ועם שני בניו, אבל חזון המקדש אינו מרפה ממנו. בעקבות אחד מחלומות הלילה הפוקדים אותו הוא מבין כי "לכך קראה לו המקהלה שבחלום – לכתוב ולבצע שיר על בית המקדש, והשיר יקרב את העם אל חזון הקורבנות והשלום!". תחילה הוא מבקש לכתוב שיר שיביע את רחשי לבו וימשוך את הבריות להיות שותפים לחלומותיו, אחר-כך הוא מרחיב את רעיונו לשרשרת שירים, עד שמתגבשת התכנית לכתוב מחזמר. זה יהיה סיפורו של איש מן הכוהנים, או הלוויים, שיצטרך לבחור בין מלאכת הקודש לאהבתו לאשה נוכריה.

הסיפור יעבור גלגולים רבים, ידים רבות תנסינה לבחוש בו ולהציע רעיונות ("שלשום פנה אליו שאול, המורה לספורט, והציע לו להוסיף למחזה סצנת היאבקות בסגנון יהודי־בנימיני; ציפי, המורה להוראה מתקנת, אמרה לו בשבוע שעבר שלדעתה חשוב מאוד להתייחס לקשיים שיש לחלק מהכוהנים הצעירים בלימוד הלכות טהרה; וניצה, דווקא היא, הרהרה בקול אם כדאי להוסיף למחזה התייחסות למצוקתם של כוהנים רגישים לגלוטן"), הוא ייתקל בקשיים פיננסיים ואמנותיים, אבל אהליאב לא יפסיק להאמין בו. רוב הזמן.

אהליאב חובר אל יוני גבירץ, דתל"ש שהפך למפיק, לא מצליח במיוחד, שניסה להפיק "סדרת סרטי טלוויזיה על ההיסטוריה האלטרנטיבית של ישראל מנקודת מבט 'יהודית ולאומית'", וזכה לביקורת לגלגנית בנוסח "לאומנות פרימיטיבית". יוני מזהה את הפוטנציאל ברעיונו של אהליאב, ולמרות פערים רבים בתפיסות כיצד יש לממש את הרעיון, הם פועלים בשותפות. רוב הזמן.

לצדו של אהליאב ניצבת שפרה, האשה והחברה שכל אחד צריך. שפרה, אשה מעשית מאוד, פילסה לעצמה דרך משלה בעולם שבו גדלה, והיא יודעת להעריך את דבקותו של אהליאב התמים בתשוקתו ולתמוך בו. "לכל אדם יש את הדרך שלו בחיים, וזה נכון גם לעבודת ה', או לרוחניות כמו שאתה קורא לזה. אז יש כאלה שמה שמחבר אותם לה' זה תפילה אישית ויש כאלה שמעדיפים מניין, ויש כאלה, ואולי הם אפילו הרוב, שצריכים טקסים ומוזיקה ויופי. ולעניות דעתי, זו דרך לא פחות טובה", היא אומרת.

הספר שופע דמויות משנה משורטטות היטב. מכיוון שסגנונו של הספר סאטירי ברובו, אפיוני הדמויות נוטים להגזמה קלה, אבל העיקריות שבהן נמלטות ממלכודת הסטראוטיפיות שקל ליפול לתוכה כשבוחרים בסגנון זה, והן מורכבות ואמינות.

למרות שיש בספר ביקורת על חלק מרעיונותיהן של הדמויות ועל התנהלותן (ובהרחבה על ה"מגזר"), התחושה שלי היא שהספר נכתב באהבה. לא רק כלפי אהליאב ושפרה, אלא כלפי רוב הדמויות המשמעותיות, טועות או לא. והאהבה הזו מדבקת, אולי משום שהסיפור כולו עטוף בחיוך, וה"טריקים" שבו כובשי לב. הנה כמה מהם.

הסיפור מופקד בידיו של מספר יודע כל, ששובר את הקיר בין המספר לקורא, ואף מתעמת עם יוני, שמתפרץ לדבריו כל אימת שהאופן בו הוא מתואר אינו נושא חן בעיניו (מה שגורם למספר באחת הפעמים להעלים בתוך הערת שוליים את דעתו על מעשה של יוני, כדי שזה האחרון לא ישים לב).

הערות השוליים הן חלק חינני ובלתי נפרד מן העלילה. לעתים הן פשוט מראי מקום של ציטוטים ששולבו בה, אבל ברוב המקרים הן משמשות להביע, קצת בחשאי, את דעתו של המספר, או להוסיף פרט שאולי יפגום בזרימה אם ישולב במישרין בעלילה. כך, לדוגמא, כשנזכר מלאכי, הנביא האחרון, הערת השוליים מוסיפה בלקוניות "בינתים", ובהערת שוליים למשפט "מחא כף אל גב כף, כמנהג יהודים יראי שמיים הנזהרים מלנגן בשבת קודש" הוא מציין בסוגריים "(אבל לעשות "ביטבוקס", שהוא באמצעות הפה, מותר)".

השירים שאהליאב כותב עבור המחזמר נשענים במידה רבה על שירים ישראלים ידועים. הנה דוגמא: "כל אשר עושים יהודים, אעשה ואוסיף ואחמירה, שבת, כשרות ונידה, כמובן, גם הפרשת ח־לה". על השראה זו מעיר המספר כי "נכון, הם עשויים להזכיר שירים אחרים, מוכרים יותר. אבל לא עצלנות היא הסיבה לכך, וגם לא עצתו של יוני, ככל שהבין אותה. נהוג בקרב אנשינו, המכונים ציונות דתית או כיפות סרוגות או פשוט "המגזר", מהחרד"לים שבהר ועד הליברלים שבבקעה (איזו בקעה? נו, באמת), לשאול לחנים מוכרים. כך מנהגנו מימים ימימה".

אגב, לא רק שיריו של אהליאב חוטאים בזה. הנה משפט מתוך העלילה עצמה: "אוי יהודים, אני עייף, אמר ראש ישיבה, אני רעב, אמר ראש ישיבה, אני צמא, אמר ראש ישיבה. ניגשו למזנון ואכלו בורקס ושתו מיץ אשכוליות (וראש ישיבה הוסיף צ'ייסר ערק)".

חובבי שירים ישראלים ייהנו, אם כך, משפע האזכורים. אבל יותר מאזכורי שירים הספר שופע ציטוטים מן המקורות, מן התנ"ך ומדברי חכמים. אני מניחה שחוסר היכרות אתם לא יפגע בהנאתו של מי שאינו מצוי בהם, אבל מי שדובר את ה"שפה", ומונחים כמו שוב"בים ובני"ש אינם זרים לו, עשוי ליהנות מרובד נוסף ומשמעותי.

הערת שוליים משלי: אהבתי מאוד את העקיצה כלפי האקדמיה ללשון (אני מניחה שהסופר התכוון לעקוץ) בשל ה-י' העודפות שהיא מחבבת משום מה: "בנוגע לאנרגיה, או אנרגייה כפי שמורה לנו האקדמיה, זו אכן לא חסרה לצביודה" (=צבי יהודה).

"מחזמר" הוא ספר כיפי. ממש. הוא עוקב אחר העבודה על המחזמר, מתלווה להתלבטויותיו האמנותיות והמוסריות של אהליאב, מתאר את חיי היומיום ב"מגזר", את היחסים בין בני הזוג, בין מורים לתלמידים, בין בני משפחה ובין דתיים ודתל"שים, מציע ידע מעמיק בנושאים שעליהם הוא מספר, ומשלב ביקורת עם חיבה. ספרו הקודם של מוטי פוגל, "לא ממואר", הציע הגות. זו אינה נעדרת גם כאן, אך פה היא עטופה בסיפור, ומוגשת בסגנון מקורי, בהומור משעשע ובחינניות מרובה.

תענוג אמיתי.

אפרסמון

2026

אלישבע-מרים, המכונה בפי מכריה אלי, היא תלמידת סמינר חרדי לבנות בקרית ספר. הוריה הם בעלי תשובה, ילידי ארצות הברית, מקפידים בקלה כבחמורה, אחותה הבכורה ואחיה הצעירים דבקים באותה הדרך. בעקרון, גם אלי מחזיקה באותם ערכים, מקבלת על עצמה את הכללים, רואה את עתידה כאשת תלמיד חכם המפרנסת את בעלה כדי שיוכל להקדיש את עיתותיו לתורה, צופה הליכות ביתה ומגדלת ילדים למצוות. בקצוות, היא מרשה לעצמה חריגות קלות. גרביונים פחות עבים מן המקובל, טיפונת איפור, פה ושם הצצה סקרנית אל העולם הבלתי חרדי. אולי גורמת לכך נוכחותן בסמינר של בנות מזרמים פחות חרדיים, אולי זוהי חקרנות גרידא של בת-עשרה.

התהיות הקטנות הללו באשר לכללים שעל פיהם היא חיה מקבלות תפנית משמעותית כשהיא פוגשת את דני, אחיו של גיסה מאיר. בניגוד למאיר ולכל משפחתו, דני נמנה עם אלה המכונים שבאבניקים, הפושטקים של החברה החרדית. דני נפלט מכל ישיבה שאליה רושמים אותו הוריו, הוא ממיר את הכיפה החרדית בכיפה קטנה סמלית, שגם אותה הוא חובש רק כדי לכבד את הוריו, הוא מרשה לעצמו ג'ינס וטריקו, ומרגע לרגע הוא מאבד את אמונתו, ונוטה יותר ויותר אל החיים החילוניים.

אלי מוצאת עצמה נמשכת אל דני, נמשכת וחוששת, מתייסרת באהבה שהיא אינה אמורה לחוש ורוצה עד מאוד באהבה הזו. השניים נפגשים לעתים רחוקות בנסיבות משפחתיות, וכל פגישה מעצימה את המשיכה ביניהם, את קרבת הלבבות. גבול נחצה כשהם נוגעים זה בזה, ובסופו של דבר (עובדה המסופרת כבר בפרקים הראשונים) אלי מוצאת עצמה בהריון אחרי מגע מיני חד-פעמי ביניהם.

בחברה החרדית הסגורה והנוקשה מדובר במשבר מערער, שאינו משפיע רק על שני הצעירים אלא גם על משפחותיהן הענפות, שנאלצות להתמודד עם הבושה שאותה יש לשמור בסוד.

לאה סאקס, שניכר שהיא בקיאה בעולם שהיא מתארת, מיטיבה לבטא את הבלבול של אלי, את ההיקרעות בין החינוך לנטיית הלב, בין הרצון לדבוק בערכים שעליהם חונכה לרצון לדבוק באהבה שהיא חשה. היא מוליכה את אלי בין כניעה למרדנות דרך רצון למצוא שביל זהב, ומובילה את העלילה אל נקודת הכרעה. יש לציין כי הספר אינו בא לערער על אמונות ועל אורח חיים חרדי, אלא בודק מה מתרחש בנפשו של מי שאינו מוצא עצמו מתאים בשלמות למסגרת.

בניגוד לצד המוצלח הזה של הספר, תיאורי המשיכה של אלי כלפי דני ארוכים, חוזרים על עצמם שלא לצורך ומייגעים. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מקיצורו באופן ניכר, מקיצוץ משמעותי בתיאורים הללו, ומהשארת הבמה המרכזית לדילמה הנצחית שבין חינוך שהוטבע לדרך עצמאית, ולהתלבטויות שבין בחירה בעולם הנוקשה שערכיו ברובם מקובלים עליה לבחירה באושר הפרטי שהיא ודני זכאים לו.

בהסתיגות האמורה, הספר נוגע ללב, ומעניק הצצה מעניינת אל עולם סגור.

קינמון

2025

"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

הכומר קיחוטה, המשרת בקהילה כפרית קטנה, מקודם לעמדת מונסיניור לאחר שאירח בנדיבות הגמון שנקלע לבעיה. הדבר הוא לצנינים בעיני ההגמון המקומי, שישמח להשיב את הגלגל אחורה. גם קיחוטה עצמו אינו מאושר מן השינוי. טוב לו בכפר הקטן שלו, העמדה הבכירה אינה מחניפה לו, והידיעה שיצטרך לעזוב את המקום מעציבה אותו. בעצת ראש הכפר, שזה עתה הודח מתפקידו, הוא נוטל ימי חופשה, והשניים יוצאים יחדיו לשוטט בדרכי ספרד.

קיחוטה אוהב להאמין שהוא צאצאו של ה-קיחוטה הידוע. לרכבו המקרטע נתן את השם רוסיננטה. את ראש הכפר, ששם משפחתו היה זנקאס, כשמו המקורי של סנצ'ו פנסה, הוא מכנה סנצ'ו. הוא אמנם אינו עוטה שריון אבירים וקסדה, אבל בעידודו של ידידו הוא עוטה מדי פעם, די בחוסר רצון, את סממני המונסיניור. טחנות רוח אינן ניצבות בדרכם של השניים, אך נכונו להם מאבקים. הימים הם ימי התפר שבין שלטון פרנקו לדמוקרטיה, הדרכים אינן בטוחות, המשטרה מהווה איום, וצמד הידידים מנסה לברור את דרכו מבלי לדעת בעצם לאן פניהם מועדות.

על פניו, תהום פעורה בין קיחוטה לסנצ'ו. האחד הוא קתולי מאמין, תם למדי, נטול אמביציות, סגור בעולם המוכר לו. השני קומוניסט אדוק, ציני, אתאיסט, מעורב בין הבריות, מתעניין במתרחש מחוץ לכפר הקטן. האחד מבקש להמשיך להחזיק באמונתו, ולשכנע אחרים בצדקתה כדי לגרום להם אושר. השני מאמין שסופה של כל אמונה, כולל זו שלו, לפוג. הידידות ביניהם, בסיוע ארוחות תחת כיפת השמים ושפע של יין, מביאה אותם לגילוי לב ולשיתוף בספקות שהם חשים לעתים, מבלי שהודו בהם עד כה בפני אחרים או אפילו בפני עצמם. גילוי הלב הזה מעמיק את ידידותם. "מה מוזר שספק משותף מקרב בין בני-אדם אולי אף יותר מאמונה משותפת. המאמין יילחם באחיו-לאמונה על צל של בת-גוון, ואילו בעל-הספק נלחם בעצמו בלבד". קיחוטה וסנצ'ו גם יחד מחזיקים באמונותיהם למרות מה שנעשה בשמן. "אמונתך בקומוניזם גדולה מאמונתך במפלגה", אומר קיחוטה לסנצ'ו. "דומה שאתה מאמין בקתוליות יותר מאשר בכס הקדוש", עונה לו ידידו.

גרהם גרין מרבה בקישורים גלויים וסמויים אל ספרו של סרוונטס, ושני גיבוריו נהנים להתייחס אליהם. ההקבלות אל הדמויות הספרותיות ואל הארועים הספרותיים מקנות לספר אוירה משועשעת, והשילוב שלהן עם מה שהוא בעצם לבו של הספר – השיחות התיאולוגיות והפוליטיות – יוצר עלילה שכובד הראש והקלילות שבה עובדים מצוין יחדיו. בסופו של דבר, כפי שנכתב על הכריכה, זהו "שיר הלל לרעות הפשוטה והלבבית בין אדם לחברו, המתגברת על חומות האידיאולוגיה ותהומות אי-ההבנה".

מעניין, מהנה ומומלץ.

Monsignor Quixote – Graham Greene

ספרית מעריב

1983 (1982)

תרגום מאנגלית: אביטל ענבר

"'טאטה ישו הוא באנגאלה!' מכריז הכומר בכל יום ראשון בסוף הדרשה שלו. הוא חושד יותר ויותר במתרגמים שלו ומשתדל לדבר בקיקונגו. הוא מטלטל את ראשו לאחור וצועק את המלים האלה לשמים, בעת שצאן מרעיתו יושבים ומתגרדים בפליאה. באנגאלה פירושו משהו יקר ורב-ערך. אבל כמו שהוא מבטא את זה, משמעותו עץ הרעל. הללו את ה', הללויה, ידידי! וָלא ישו יגרום לכם להתגרד כמו שבחיים שלכם לא התגרדתם".

נתן פרייס נטל על עצמו את המשימה להטביל את עובדי האלילים בקונגו ולקרב אותם אל ישו. הוא לא קיבל את ברכת המסיון, שכנראה הסתייג מהתנהלותו ומקנאותו, אבל אין בכך כדי להרתיע אותו. הוא משיג איכשהו מימון סמלי, משכנע את עצמו שהוא שליח המסיון ושליח אלוהים, ועוקר את אשתו ואת ארבע בנותיו ממקומן לטובת המשימה. אטום בתוך בועת הקנאות הוא אינו מודע למצוקתן, אינו מודע לאישיותם של אנשי קונגו ולרצונותיהם – "אתה מאמין שאנחנו מואנה, הילדים שלך, ולא ידענו כלום עד שבאת הנה", אומר לו ראש הכפר – מסרב להקשיב לעצות, טועה בכל היבט, ורואה בכל מכשול מבחן אלוהי שמקשיח אותו לקראת המבחנים הבאים. אין מקום בחייו לדבר מלבד האמונה והשליחות, ואוי למי שיעמוד בדרכו, שכן, כפי שאומרת אשתו אורליאנה, "גם בגיהנום אין חמת זעם עזה כל כך כמו של מטיף בפטיסטי".

קולו של נתן הוא אפוא קול חדגוני, בלתי מתפתח, בלתי משתנה. הסיפור מופקד לפיכך בידי אשתו וארבע בנותיו. אורליאנה מספרת על חייהם בקונגו ממרחק של שלושה עשורים, כשהיא חיה לבדה בארצות הברית. הבנות מספרות, כל אחת מנקודת הראות שלה, בזמן אמת, מן הרגע בו חוו את המעבר מן החיים המוכרים והשפע האמריקאי אל הדלות והזרות בכפר בקונגו, ועד ההווה.

רייצ'ל הבכורה, בת שש-עשרה, היא התגלמות הנערה האמריקאית הריקנית. היא גנדרנית – בעת אסון החפץ היחיד שהיא מנסה להציל הוא המַראָה שלה – מחכה ששנת השליחות תסתיים, בטוחה ביופייה ובעתיד הנאה הממתין לה, ומפצה על נחיתותה האינטלקטואלית בדיבור יומרני, גבוה לכאורה, רצוף שגיאות. יש בה משהו מן הטפלון, שמאפשר לה לשרוד את האלימות של אביה, את העוני והמחסור שנכפים עליה, את האסונות שנוחתים על המשפחה, ולצאת מכל אלה כפי שהיתה לפניהם, מרוכזת בעצמה ומביטה קדימה.

לאה בת החמש-עשרה מעריצה את אביה, עד שכבר לא. נקודת השבר הגדולה מגיעה כשנתן מחליט, על אף עצות ואזהרות, להשאר עם משפחתו בקונגו, למרות שעם הכרזת העצמאות הצפויה ביוני 1960 היא תהפוך למקום מסוכן ללבנים. "כל חיי ניסיתי להציב את נעלי בדיוק בעקבות נעליו, מאמינה שאם רק אשאר מספיק קרובה אליו, ישלטו אותם חוקים פשוטים וברורים גם בחיי […] אבל עם כל יום שחולף אני מוצאת את עצמי רחוקה יותר […] אם ההחלטה שלו להשאיר אותנו כאן בקונגו לא היתה נכונה, אז במה עוד הוא עשוי לשגות? השאלה הזאת פערה בלבי עולם שלם של ספקות ואפשרויות". ללאה יש ידידים מקומיים, והיא יודעת להקשיב. מכיוון שכך, היא מודעת לכל הטעויות שאביה עושה כשהוא מסרב ללמוד את התרבות המקומית ומעדיף לכפות את שלו, והיא מעזה למרוד בו.

עדה, אחותה התאומה של לאה, נולדה משותקת בחצי גוף. היא שותקת מבחירה, ומתנהלת בינה לבין עצמה בעולם פנימי עשיר. כבר בגיל חמש איבדה את האמונה אחרי שהבינה שכניסה לגן-עדן היא ענין של מזל, תלוי למי נולדים, למטיף או לעובד אלילים, ונענשה כשהעזה לשאול בקול, "האם אדוננו הוא עד כדי כך פזיז ולא אכפתי?". עדה ולאה אובחנו כמחוננות, אך תקוותיהן להשכלה גבוהה נדחו על ידי אביהן, שנהנה לחזור ולטעון כי "לשלוח נערה לקולג' זה כמו לשפוך מים לתוך הנעליים. קשה לומר מה גרוע יותר, לראות אותם נוטפים ומתבזבזים, או לראות אותם נקווים והורסים את הנעליים". כמו לאה, אך באופן אחר, עדה מקשיבה, לומדת, מחזיקה בדעות עצמאיות, ומודעת היטב לפערים הבין-תרבותיים שאביה מתעלם מהם, ומאוחר יותר גם לעוולות המעורבוּת הלבנה בקונגו. כך, לדוגמא, היא כותבת, בציניות אופיינית, כשנחשפת המזימה האמריקאית לחיסולו של לומומבה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, ולהחלפתו במובוטו: "מותר לאפריקה להשיב? האם התינוקות עובדי האלילים האלה יכולים לשלוח אותנו לגיהנום כי אנחנו גרים רחוק מדי מהג'ונגל? מפני שלא טעמנו את אגוזי הדקל המקודשים? או, האם האיש הרזה, הגבוה יכול לקום ולהכריז: אנחנו לא אוהבים את אייק. מצטערים מאוד, אבל אולי צריך עכשו להרוג את אייק בחץ מורעל. הו, למגזינים יהיה מה להגיד על זה, זה בטוח. איזה מין בן-אדם ירצה לרצוח נשיא של ארץ אחרת? אף אחד מלבד הברברי. איש עם עצם בשערו".

רות מיי בת החמש, התינוקת של המשפחה, היא ילדה תמימה, כמתבקש מגילה, אך עצמאית ומכונסת בעולמה הפנימי. היא הראשונה שמצליחה ליצור קשר עם הקונגואים, כפי שמספרת לאה, שמוסיפה, "זה לא צריך להפתיע, כי רות מיי מסוגלת לעוף מעל בנינים גבוהים בכוח הרצון שלה בלבד". הלב נכמר כשנוכח התקף זעם צפוי של נתן, אורליאנה ובנותיה מסתגרות באחד החדרים, ורות מיי הקטנה מניחה סיר אלומיניום על ראשה וחוברות קומיקס בכיסים האחוריים כדי להגן על עצמה ממכות. כמו אחיותיה גם היא רואה באביהן כוח טבע, ולומדת לחיות לידו, להתכונן אליו ולהתעלם ממנו בו זמנית.

קולה של אורליאנה נשמע, כאמור, שלושה עשורים אחרי אותה תקופה בקונגו. יש לאורליאנה הרבה שאלות אל עצמה, חרטות, תהיות. כשהכירה את נתן, הוא כבר היה קנאי דתי, אבל ידע להראות חיבה וכבש את לבה. אחרי תקופת ניתוק בשל המלחמה, שב אליה כשהוא מחלים מפציעה גופנית ומיוסר נפשית, קנאי משהיה וקודר. היא נישאה לו בכל זאת, נישאת על המומנטום של הקשר הזוגי. בתוך שנה נולדה רייצ'ל, שנה אחר כך נולדו התאומות, והיא שקעה בחיים של טיפול אינטנסיבי במשפחתה, עייפה מכדי לחשוב. "ואת תוהה למה לא התקוממתי ולא מרדתי בנתן? כי הרגשתי בת מזל גם כשמצאתי את נעלי על הרגליים הנכונות, זו הסיבה". מותשת החלה להאמין שאלוהים אכן עומד לצדו של נתן, ולה אין ברירה אלא לציית וללכת בתלם. ובכל זאת היא נושאת באשמה כלפי בנותיה: "ובא היום, לבסוף, שבת יכולה להתרחק מגבר שכזה – אם יש לה מזל. זעמו שלו מתהפך בקרבה והיא מפנה לו עורף, ולעולם לא תוסיף לדבר אתו. במקום זה היא תתחיל לדבר אליך, אל אמה, ותתבע מלאת חימה: איך הרשית לו? למה?"

"תורת עץ הרעל" הוא סיפור של קנאות ושל השלכותיה, של פערים בין-תרבותיים ושל תוצאות הסירוב להכיר בהם ולגשר עליהם, של קולוניאליזם ושל הרסנותו ארוכת הטווח, של הורות לקויה ושל השפעותיה. ברברה קינגסולבר, סופרת מחוננת, מפליאה להביע את כל אלה ועוד בחמישה קולות מובחנים ויחודיים, כשהיא נותנת לבה לאינספור הפרטים המרכיבים את סיפורה של המשפחה ואת סיפורה של קונגו, ומצרפת אותם לתמונה מורכבת גדולה, שאינה מסתפקת בשחור-לבן אלא מתייחסת למציאות על כל גווניה. אני מניחה שתרגום הקולות השונים היווה אתגר, ועדית פז היטיבה להתמודד אתו.

עוד על גורלה של קונגו כדאי לקרוא ב"נהר הדם" של טים בוצ'ר. ובהזדמנות זו אשוב ואמליץ על מכלול יצירתה של ברברה קינגסולבר.

מומלץ עד מאוד.

The Poisonwood Bible – Barbara Kingsolver

ספרית מעריב

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: עדית פז

כותרת משנה: מסע ברחבי העולם בעקבות היסטוריה, תרבות ואמונה

"לחצות את הגבול" הוא מעין היסטוריה תרבותית מתומצתת. שמונה פרקי הספר מוקדשים כל אחד לנושא נפרד. "ציורי הזמן" סוקר את תולדות האמנות מימי היוונים ועד אמני האימפרסיוניזם. שלושת הפרקים הבאים – "מסעות יהודיים", "נצרות", "בעקבות האסלאם" – מתארים את היווצרותן של הדתות המונותאיסטיות ואת עיקריהן. הפרקים שאחריהם – "סיפורי אירופה", "האבולוציה האמריקאית", "הארה מן המזרח" – מפנים מבט אל אספקטים בהיסטוריה של שלושת האזורים. האחרון, "גיאוגרפיה", מתייחס בקצרה אל התחומים בהן היא עוסקת.

עד כמה אפשר להקיף נושאים עמוקים כאלה בספר אחד? אברהם (אבי) הכהן קומפני מרבה השתמש במילה "לצלול", אבל המילה "להציץ" היתה מתאימה יותר. מדרך הטבע, מכיוון שמדובר בסקירות מתומצתות, אין מקום להעמיק בניואנסים או להמנע מקביעות נחרצות, אבל כמתאבן הספר יכול לעורר ענין. הסגנון נעים, רציני וקליל גם יחד, ויכולתי לדמיין את הכותב, שהוא בין השאר מדריך טיולים, נושא דברים בפני קבוצה סקרנית.

כותרת המשנה מדברת על מסע, ולכן ציפיתי לספר שמבקר במקומות ברחבי העולם, ומציג את ההיסטוריה, התרבות והאמונה שלהם (אולי בליווי תמונות יפות, כמו זו שעל הכריכה). בפועל זהו ספר על שלושת הנושאים הללו, כשבסופו של כל פרק מצורפת רשימה קצרה של אתרים לביקור, רובם ככולם מוכרים ברבים. זה בסדר לכתוב כך, כמובן, רק כדאי להיות מודעים לתוכן השונה מן הכותרת ולתאם ציפיות.

ההעדפה שלי היא לספרים שמעמיקים בנושא אחד, ומכיוון שכך איני קהל היעד של הספר הזה. ניכר שלכותב יש ידע בתחומים שעליהם הוא כותב, ומי שמבקש מידע כללי יוכל למצוא כאן את מבוקשו.

ספרי ניב

2024

כותרת משנה: קומדיה של חוק וצדק

"האלוהים שלך עשה לך את כל זה. האם תקלל אותו? או שמא תזחל אליו על גחונך כמו כלב מוכה?". שאלה זו מונחת לפתחו של אלכסנדר הרגנשיימר (או אלק גראהם) בסיומה של מסכת התעללות, ככל הנראה אלוהית, שעבר. אלכסנדר, כומר בהכשרתו ומנהלן בממסד הדתי בעיסוקו, יצא לשיט תענוגות במימון 'הכנסיות המאוחדות למען הענווה', המוסד שבו הוא פעיל, מלכ"ר שמחלק משכורות נאות ובונוסים לעובדיו. במהלך השיט הוא וחבריו הוזמנו לצפות בארוע שבטי של הליכה על גחלים, וכשנענה לאתגר להתנסות בעצמו, מצא שהעולם סביבו השתנה, הספינה אליה שב היא לא זו שממנה ירד לארוע, וכל סובביו, הבלתי מוכרים לו, זיהו אותו כאלק גראהם. בימים הבאים, אולי בשנים הבאות שכן הזמן והמציאות הופכים נזילים, עולמו ישתנה שוב ושוב. בדומה לאיוב התנ"כי הוא יספוג מכה אחר מכה, יאבד את כל שהיה ברשותו, ייטלטל בין נדודים בעירום על הכביש המהיר להילה של קדוש בעולם הבא, יחווה חוסר ודאות קיצוני, יתמודד עם שאלות של אמונה, אבל גם ימצא אהבה.

אלק הוא התגלמות כל מה שרע בשמרנות הקיצונית ובממסד הדתי. הסתגלנות שלו למצבו מעוררת חיבה מסוימת – "הבנתי שמצבי הוא בדיוק אותו מצב ביש של כל בני האדם החיים סביבי: איננו יודעים מי אנחנו, מנין באנו או מדוע אנחנו כאן. הדילמה שלי לא היתה שונה משלהם, רק טריה יותר" – אבל פרט לכך הוא צדקן ומתחסד, שוביניסט, גזען, אנטישמי ונעדר כל סובלנות. הארגון שבו הוא מתגאה, 'הכנסיות המאוחדות למען הענווה', מונה בין השגיו גזר דין מוות בשל הפלה, מתמודד עם "הבעיה היהודית" – האם יש פתרון הומני לבעיה? ואם לא, מהו הפתרון? – שם לו למטרה השתקת נשים פמיניסטיות ויעוד אלסקה לפתרון בעית הכושים, ומתנגד למדע בכלל ולאסטרונומיה בפרט – "תן לאסטרונום טלסקופ גדול יותר ושחרר אותו לנפשו, הנח לו לעבוד בלא פיקוח, והדבר הראשון שיעשה יהיה לנחש ניחושים מזיקים המכחישים את האמיתות העתיקות של הבריאה". כאלכסנדר הרגנשיימר הוא היה נשוי לאביגיל, אשה שהוא מתעב, וכאלק גראהם הוא מאוהב במרגרט, סקנדינבית המאמינה, אוי לאוזניים שכך שומעות, באודין. הוא אמנם מתנגד לגירושין, וכמובן לניאוף, אבל מצליח למצוא לעצמו צידוק ולהוציא את עצמו מהכלל. למרות שהוא מעריץ את מרגרט, הוא מנסה לכפות עליה את קוד הלבוש הצנוע שלו – "ראי, יקרה, היי הגיונית. את יודעת שבדרך כלל אינני מחלק הוראות. אבל אשה חייבת לציית לבעלה" – ומוטרד עד מאוד ממה שצפוי לה, כמי שלא נולדה מחדש בחסות ישו, בבוא יום הדין, שעל פי כל הסימנים הוא קרוב להתרחש.

בהקדמה לספר הוא מוגדר כסאטירה על כמה מהכוחות בארצות הברית שאיימו להרוס את כל הקידמה הליברלית שניתנה לחרויות האישיות ולחופש. הנשק של היינליין במאבקו היה כשרונו לספר סיפור שנקרא בהנאה ללא קשר למסריו, ולשגר מסרים עטופים בסאטירה שעוקצם ושנינותם אינם מוסווים כלל. במרכז העלילה העמיד גבר שנראה חיובי, קורבן מעורר הזדהות וחמלה של כוח גדול ממנו, שדווקא משום הנורמליות שלו ומשום סבלו המכלול של אמונותיו ושל ערכיו מצטייר מפלצתי יותר ומפחיד יותר. היינליין מעביר תחת שבטו את העסקנים בשם הדת, יוצא נגד התפיסה של אל הדורש כניעות – "אלוהים הוא אולי האל היחיד שהעלה בדעתו את ההרגל המגונה המשונה הזה – אני לפחות לא מכיר כוכב אחר או מקום אחר ביקום שלי שמתבצעת בו סגידה לאלוהים", כך נאמר לאלק – מלגלג על תפיסת הגמול שבגן עדן והענישה שבגיהינום, ומאמין שאדם זכאי לאושר פשוט בביתו ולשחרור מכבלי היסורים הנפשיים שכופים עליו הדוברים בשם הדת. את כל אלה הוא כורך בעלילה מד"בית מותחת למדי, משעשעת עד מצחיקה, מעוררת מחשבה, ורלוונטית כפי שהיתה לפני כארבעה עשורים.

מומלץ בהחלט.

Job: A Comedy of Justice – Robert A. Heinlein

אופוס

2023 (1984)

תרגום מאנגלית: ח. י. גליקזם, צפריר גרוסמן

"הוא קבעם לשמים והם קבעום לעבודה זרה", נכתב בתלמוד בבלי במסכת עבודה זרה בהקשר של חגיגות האור בתקופה בה אנו חוגגים את חנוכה. "אם כן", כך כותב ישי רוזן-צבי, ראש החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב, "הגמרא חושפת בפנינו סוד גדול, שמקור כל החגים אחד, ורק אחר כך התפצלו וקיבלו מובנים שונים בכל תרבות ותרבות". והוא מוסיף: "המשנה מכירה ומזכירה מסורות חוץ-מקראיות, אך בוחרת להשאירן כרמזים דחוקים". את הרמזים והסודות באשר למנהגי החגים הוא מבקש לחשוף כאן, ונסמך גם על ספרות בית שני, מגוון של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה.

הנה כמה מן הנושאים המעניינים בספר:

ברכת המלכויות, הנאמרת בראש השנה, מרמזת על דיון עמוק בשאלת המונותאיזם והאוניברסליות של האל העברי מול תפיסתו כאל פרטי של העם היהודי, אחד מני אלים רבים.

על יום הכיפורים, כפי שהוא עולה מן המקרא, כותב רוזן-צבי כי הוא אינו אלא מנגנון משוכלל לסילוק החטאים מן המקדש. הוא מרחיב באשר לגלגוליו של השעיר לעזאזל, שעל פי המקרא פשוט נשלח למדבר, נושא על גבו את עוונותיהם של בני ישראל, ואילו על פי המשנה הוא נדחף אל מותו. הכותב מבקש להציע שהדבר קשור למיתוס עלום של כוח דמוני בשם "עזאזל" שיושמד ביום הדין.

בהקשר של ניסוך המים בסוכות הוא מעלה את השאלה מדוע נבחרה דווקא כנען כארץ המובטחת, ומציע תשובה מעניינת: ה' גורר את עמו דווקא לארץ כנען בדיוק מפני שאין בה מים, שכן בארץ ללא מים תיווצר תלות באל באמצעות הצורך בגשם. המטאורולוגיה כאן היא המפתח לבחירה האלוהית בכנען, שכן בתפיסה המקראית הגשם אינו ענין פיזי אלא תיאולוגי.

מדוע נקבע שבועות כחג מתן תורה? המקרא קבע שלושה רגלים, שהם חקלאיים בבסיסם וקשורים לאיסוף תבואה: ראשית הקציר, סוף הקציר והאסיף. הראשון והאחרון קיבלו בתורה גם משמעות היסטורית – פסח וסוכות – ופרשנים השלימו הקשר היסטורי לשלישי, חג מתן תורה שהתרחש בחודש בו מגיע הקציר לסיומו.

הקריאה בספר הזכירה לי את "לא כך כתוב בתנ"ך" מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן. בשני הספרים החוקרים מבצעים מעין חפירה ארכיאולוגית במסורות שהתקבעו, ומבקשים לחשוף את יסודותיהן ואת גלגוליהן. הספר הזה מעט דידקטי יותר, אך הוא קריא ומעורר סקרנות ומומלץ.

כנרת זמורה

2023

נחום גבירץ, צעיר ירושלמי מבית דתי, מוצא עצמו משובץ לשירות ברבנות הצבאית. בראש היחידה עומד הרב הפיקודי שובין, שהתגייס במצוות רבו, והוא מרבה לעשות לביתו ולחצרו, או בלשונו, "הרבנות הצבאית היא האווז שלי", אווז שאת נוצותיו הוא מורט. ממש לפני הגעתו של נחום, הדיח שובין את סגנו, נוסקה מבצר, אותו נחום מכיר מנוער. נוסקה, שרכש את מעמד הסגן באמצעות חנופה והלשנות תוך שהוא מתעמר בפקודיו, מפגין את אותו יחס מתנשא ומבזה כלפי החייל החדש, וזה מוצא לעצמו מקלט בחדרם של הקברנים. בהמשך יצליח נוסקה להדיח את שובין, ויתפוס את מקומו. נחום, שיטול חלק במזימה, יהפוך לראש לשכתו.

חיים באר, ששירת ברבנות הצבאית בתקופה המתוארת הספר, מחצית שנות הששים, מתאר בסאטירה מרירה את ההתנהלות בגוף, שרבים קיוו כי יהיה מורה רוחני של הצבא. אביו של נחום מאוכזב מאוד משיבוצו של בנו, משום שהרבנות לא עמדה בציפיות: ככל שנקפו השנים, התפוגגו התקוות שתלו אנשים כגבירץ ביהודה שובין וברעיו, ולגודל אכזבתם נוכחו כי הללו ויתרו על היעוד […] ונשארו מאחור, שומרי סף נרפים ורודפי הנאות של בתי כנסת מרוקנים, מטבחים וחדרי מתים. מכיוון ששובין סולק מתפקידו בשל הפיכת הרבנות לקרדום לחפור בו לטובת חצר האדמו"ר שלו, אפשר היה לקוות שהחלפתו תבשר שינוי לטובה. אבל נוסקה, שהיה בצעירותו פורק עול, שבאבניק, מעצב את תפקידו בצלמו. כל מי ששירת ביחידה עורפית תחת מפקד מתוסכל, יזהה היטב את הגיחוך שבאימוץ מלאכותי של גינוני שדה, ונוסקה, המלא מעצמו, הקפריזי והשש אלי קרב, מנסה להטמיע סטנדרטים קרביים ביחידה מנומנמת, מאמץ תפיסת עולם לוחמנית, וכמו קודמו מנצל את היחידה לצרכיו.

סיפורו הפרטי של נחום גבירץ הוא סיפור התבגרות. נחום הוא נער תמים ורגיש, הנופל בקלות ברשת הכריזמה של נוסקה. את משקל הנגד להשפעתו המזיקה מהווים הקברנים רובי וזיסר, בעיקר האחרון, שהוא ידען מפוכח וציני. נחום מנסה להרבות בקריאה, עושה נסיונות ראשונים בכתיבה, מייחל לאהבת אשה. הוא מיטלטל בין ספקנות להתפכחות, פתוח לבחינת דעות שונות משלו, עדיין לא מגובש.

חיים באר מעביר תחת שבטו את הרבנות הצבאית, את פולחן קברי הצדיקים, את האובססיות של דמויות בחייו של נחום, ויותר מכל את הציונות המשיחית. הספר מתאר דמויות רבות, שלהן עמדות מגוונות, אך נדמה שבמוקד ניצבת דמות, שרוב הזמן אינה מן המרכזיות בעלילה. בנימין ברימר, נח"לאי דתי, מייצג בלהט בלתי מתפשר את התשוקה לארץ ישראל השלמה ולהקמת בית המקדש, ויהא המחיר אשר יהא. מפיו אנו מקבלים הסבר לשמו של הספר. "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו", מתפייט משורר שיר השירים, והמשפט התקבל ברבים כמתאר את בואו המבורך והענוג של האביב. לא כך על פי ברימר. זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוא אומר: "האמנם זמיר הוא מלשון זמר או שמא מלשון זמירה, בבחינת לא יזמר ולא יעדר, לשון כיסוח וכריתה? האמנם עת הזמיר הוא זמן שירתן של הציפורים או שמא עת המיתה? […] עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם וקול התור נשמע בארצנו". ברוחו של הרב קוק הוא מבחין בינו ובין שומרי מצוות אחרים: "האחד ראה באבנים אבן זכרון לבית המקדש שחרב, והאחר ראה בו אבן פינה לבית המקדש שייבנה". נחום גבירץ, המאזין לדברים, נזכר, כמשקל נגד, בדברים שאמר רכלבסקי, אביו של חברו, כשליווה את הילדים לטקס שירת הים שחידש תלמידו של הרב קוק: "תחשבו על זה, ילדים, גם למצרים היו נשים וילדים וגם הם בניו של הקדוש-ברוך-הוא, לא רק אנחנו".

"עת הזמיר", כדרכו של חיים באר, גדוש ידע, עובדות היסטוריות, שאלות של דת ומדינה, ודיונים יצריים וסוערים בענייני אמונה. למרות שהוא מצהיר שמדובר בדמויות בדויות, הקישורים למציאות ברורים, וגם אם אין מדובר ברומן מפתח עדיין יש בו שפע של מידע מרתק ומרחיב אופקים, ומגוון הסיפורים מרשים כמו ב"קשר לאחד". אם כי העניק את תפקיד הדמות הראשית לדמות בדויה, הוא מקשר אותה אל עצמו, הן באמצעות בני משפחת רכלבסקי, כשמו המקורי, המתגוררים בשכנות למשפחת גבירץ, והן באמצעות אזכור שלו עצמו בהקשר לשאיפותיו הספרותיות של נחום. כך, זיסר מציע לנחום להקדיש זמן לכתיבה, ואז יפים יהיו סיכוייו שהכנענים הללו ידפיסו את ביכורי יצירתו בעתונם הספרותי, כשם שהדפיסו את שירי הבוסר של חיים'לה באר, ששירת גם הוא ברבנות הצבאית. "אתה מכיר אותו?" שאל גבירץ, והוסיף בידענות כי הלה התחיל באחרונה לפרסם ביקורות ושירים גם במדורים הספרותיים של "הארץ" ו"למרחב". "איזו שאלה? אנחנו ידידים טובים," השיב הקברן, ואמר כי באר, אשר כרבים מצאצאי הישוב הישן נמשך אל מחוזות המתים, והסתגר לא ערב אחד בחדרם אחרי שהוא ורובי הלכו הביתה, וכתב בקדחתנות את שיריו. כמו ב"נוצות", גם כאן יש נוכחות משמעותית לדמויותיה היחודיות של ירושלים ולאובססיות השולטות בהם. הוריו של נחום הם מאותו הדגם של ההורים ב"נוצות", האם מעשית והאב מזניח הכל כדי לרדוף אחר חלומו, שם מיפוי הקברים בהר הזיתים, כאן כתיבת "ספר המאמינים והלוחמים" שיוכיח את השתתפותם של חרדי הישוב היהודי בהגנה פעילה.

"עת הזמיר" הוא ספר מעמיק, מרתק בכל היבטיו, מסעיר, מרחיב אופקים ומומלץ מאוד.

עם עובד

1987

"בחזרה מעמק רפאים" נפתח בלוויה. הסופר הידוע והמוערך אלישע מילגרוים, שנפטר בעת שהותו בוורוצלב שבפולין, מובא למנוחות בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים. לצד קברו כורעת ברך אלמנתו, נעמי זלקינסון, ושְדֵמה, קריינית רדיו, לוחשת למספר, במאי סרטים תיעודיים המנציח את הארוע, "איך היא היתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת". שלושה הנושאים שבלבו של הספר מיוצגים בפתיחה זו. האחד הוא הזיגזוג של יהודים לאורך הדורות בין היהדות אליה נולדו לבין הנצרות על פתוייה. השני הוא הטיפול בעזבונו של סופר שהלך לעולמו. והשלישי הוא סיפורה של נעמי, שדמותה עוברת שינויים, אשר בעיני המספר, שאינו יודע כל, הם בגדר מהפכים של ממש. במבט לאחור, לאחר שכל הסודות נחשפים, היא די עקבית וצפויה, ואני חולקת על הקביעה שעל הכריכה שרואה בה "אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה".

את הסיפור מספר, כאמור, במאי סרטי תעודה. היכרותו עם אלישע ונעמי החלה כשצילם סרט תדמית על הסופר בעקבות מועמדותו לפרס על ספרו "נעטרי הקוצים". הספר, ששמו מרמז על עיסוקו בישו, לא זכה בפרס בשל נושאו השנוי במחלוקת. נעמי היא שהזמינה את המספר להנציח את טקס הלוויה, והוא סבור כי כהמשך טבעי לכך יעבוד על סרט מקיף אודות הסופר. נעמי, שתחילה מצטיירת כלהוטה לשמר את זכרו ואת פועלו של בן זוגה, הופכת בהדרגה את עורה, ומפזרת את עזבונו לכל רוח. התהיה על מניעיה מניעה את העלילה, אך עיקר הענין, בעיני, הוא בשפע הידע שחיים באר מעתיר על קוראיו, ובקישור שבין הדמויות הבדויות להיסטוריה.

נעמי, דמות בדויה, היא לכאורה צאצאית של יצחק אדוארד זלקינסון, יהודי מומר בן המאה התשע-עשרה, שהיגר מפולין לאנגליה, התנצר, ותרגם את הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שקספיר לעברית. בספר משולבת דמותו של יחזקאל סטניסלב הוגה, שעשה מסלול דומה כמה עשרות שנים קודם לכן. בסיור בבית הקברות בעמק רפאים מצביע מילגרוים על קברה של דולה ויטמן, בתו של אליעזר בן יהודה, שנישאה לנוצרי. האיזכורים שלהם, ושל אישים מרתקים נוספים, משתלבים להפליא בעלילה, ונובעים מעולמם הרוחני העשיר של גיבוריו. דמותו של אלישע מילגרוים "מתכתבת" שוב ושוב עם זו של אלישע בן אבויה, ה'אחר' שקיצץ בנטיעות (מילטון שטיינברג כתב אודותיו בספרו המצוין "כעלה נידף"). הספר הוא במידה מסוימת מעין מחווה לסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שדברים שכתב השפיעו על הסופר יוסף חיים ברנר, שאף לו יש נוכחות בספר, ועל הדמויות הבדויות. דילגתי פעמים רבות בין הספר לאינטרנט, ונהניתי הנאה מרובה מגודש הידע.

חיים באר מתאר בספר כמה מפניו של עולם הספרות בארץ. שתי הדמויות הבולטות בהקשר זה הן של סוחר הספרים רב הידע ישעיהו הומינר ושל חוקר הספרות מתתיהו חלפי. באר מתייחס לטיפול בעיזבון על ידי שארי הסופרים, לביקורת העתונאית, לפלגיאטים, למוציאים לאור ועוד. חשתי אי נוחות מסוימת מן ההתיחסות לאלמנות הסופרים, אבל הדברים נאמרו מפיו של חלפי, טיפוס יהיר למדי, אז ניחא. גם בהיבט זה יש אנשים המוזכרים בשמם האמיתי, ויש שנבדו. נסיון לברר אם יש כאן אלמנטים של רומן מפתח נראה לי מיותר ורכילותי. באר עצמו כותב בסיום כך: "מחבר שמורֶה היתר לעצמו לדלג בספריו בין אמת לבדיה אל יופתע אם תגיח אליו המציאות המתעתעת ממקום לא צפוי ותוציא לו לשון".

התענגתי עד מאוד משפתו של הספר, השואבת מן המקורות. הסופר שם בפי גיבוריו שפה גבוהה, אצל אחדים היא טבע שני, אצל אחרים התייפיפות והתגנדרות, ובכל מקרה היא זורמת, מהנה ומעשירה.

הכריכה הנאה בעיצובה של דורית שרפשטיין מציגה את "נעטרי הקוצים" של מילגרוים, כשהלוגו של עם עובד מתנוסס עליו – הברקה נחמדה.

פה ושם חשתי חולשות בעלילה. כך, לדוגמא, אני לא יודעת דבר וחצי דבר על הבמאי המספר ועל מניעיו. מצד שני, אולי זה בסדר, אולי הבמאי, או הסופר, או כל יוצר, אמורים להשאר ברקע ולתת את הבמה כולה ליצירה. כאמור למעלה, לא סברתי שנעמי היא דמות חידתית, והנסיונות שעשו גיבורי הספר האחרים לפענח אותה לא ממש עוררו בי ענין. ושוב, מצד שני, אנשים נוטים להתפס לרכילות ולחטטנות, והספר משקף זאת. בכל מקרה, מה שנתפס כחולשות בעיני בטל בשישים לעומת עושרו ויופיו של הספר, ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

עם עובד

2018