אחת הדמויות הבלתי נשכחות בספרו של פרימו לוי, "הזהו אדם", הוא ז'ן סמואל, שכונה על ידי לוי בחיבה "פיקולו". קרוב ל-40 שנה שתק סמואל, ולא סיפר לאיש דבר על קורותיו באושוויץ. מותו של פרימו לוי ב-1987 פרץ אצלו איזה סכר, ששיאו בספר הזה שראה אור בצרפתית ב-2007 ובעברית ב-2009.

ז'ן סמואל היה בן 22 כשנלכד עם בני משפחתו בצרפת ונשלח לאושוויץ. מכל בני המשפחה שרדו רק שניים – ז'ן ואמו. בסצנה מצמררת הוא מתאר את הגעתם לאושוויץ, שם נערכה על הרציף הסלקציה לחיים ולמוות. האם התשושה נשלחה על ידי איש האס-אס (אולי היה זה מנגלה עצמו) אל טור הנידונים לחיים. פעמיים ניסתה להסתנן אל טור הנידונים למוות, משום ששם המתינו משאיות, והיא חשה שלא תוכל לצעוד ברגל, ופעמיים נתפסה והוחזרה אל הטור השני. ז'ן מציין באירוניה דקה שהוא חב את חייה של אמו לאס-אס…

מכיוון שהיה סטודנט לרוקחות בטרם נתפס, מצא עצמו ז'ן סמואל בקומנדו כימיה, יחד עם פרימו לוי בן ה-24. בין השניים נרקמה חברות אמיצה, ויחד עם חבר נוסף חיזקו זה את זה ותמכו זה בזה. רק לקראת סיום המלחמה נפרדו דרכיהם: לוי חלה בשנית, ונותר בצריפי בית החולים באושוויץ עם החולים האנושים, בעוד סמואל נלקח על ידי הנאצים לצעדת המוות.

שיאו של הספר בעיני הוא בחילופי המכתבים בין השניים מיד לאחר ששבו לבתיהם ואיתרו זה את זה. מן המכתבים עולה דמותם של אנשים צעירים, שחייהם נעצרו בעודם בשיא פריחתם, שנפלו מחיי שלווה אל עומק הטראומה, וכעת הם נאבקים למצוא את מי שהיו, ולמצוא את מקומם בעולם שאחרי. בשונה מספרי עדות, שמספרים בלשון עבר על התחושות שאחרי השואה, כאן העדות היא מיידית ונוקבת. הספר כולו כתוב בלשון ברורה וישירה, וכך גם המכתבים, ובכל זאת ניכר ההבדל בין דברים שנאמרים בדיעבד והם תלויי היזכרות, לדברים שנכתבו בזמן אמת. אני לא ממעיטה חלילה בעדות ממרחק זמן, אבל עוצמת המכתבים היא כאמור שיאו של הספר בעיני.

אולי לא יפה להודות, אבל ניגשתי לספר עם טיפת חשדנות. האזכור של פרימו לוי על הכריכה עורר בי חשד שז'ן סמואל נתלה בתהילתו של חברו המפורסם ממנו. חשדותי התאדו חיש קל. ז'ן סמואל הוא אדם מרשים כשלעצמו, וסיפורו מן הראוי שיסופר וייקרא.

הייתי סקרנית לקרוא מה כתב סמואל על חידת מותו של לוי: סמואל מתקשה להאמין שזו היתה התאבדות, בעיקר משום שימים ספורים קודם לכן לוי כתב לו על תכניותיו, ושום דבר במכתבו לא רמז על כוונות אובדניות.

ז`ן מארק דרייפוס, היסטוריון שהתמחה בנושא השואה, היה שותף לכתיבת הספר.

על גב הספר מצוין כי ז'ן סמואל הוא כיום גמלאי בשנות השמונים לחייו. למרבה הצער, עובדה זו כבר אינה נכונה. ז'ן סמואל הלך לעולמו באוקטובר 2010.

Il m`appelait Pikolo – Jean Samuel, Jean-Marc Dreyfus

הוצאת דביר

2009 (2007)

תרגום מצרפתית: לורנה איון-ברדוגו