הנה תיאור הסדרה "חדוה ושלומיק" מתוך קטלוג האוזן השלישית:
"הסדרה הנוסטלגית שתחזיר אתכם לימי האופוריה הגדולה של טרום מלחמת יום כיפור. שלומיק, מוזיקאי מתחיל וזוגתו שתחייה, חדווה, מחליטים לנסות את מזלם בעיר הגדולה תל אביב. הוא מאוד אופטימי לגבי הקריירה המוזיקלית שלו אבל היא, המפוכחת, סבורה שעליו למצוא תחילה עבודה כלשהי לפרנסתם. הזוג עומד מקרוב על חיי הבוהמה התל אביבית ומשתלבים היטב. אבל לכל הצלחה יש מחיר". עוד מצוין באתר כי הסדרה מבוססת על ספרו של אהרן מגד.

מי שמעונין לקרוא את הספר "חדוה ואני" מתוך נוסטלגיה לסדרה, עתיד להתאכזב. לא מוזיקאי ולא בוהמה. אבל בלי קשר לציפיות, הספר פשוט נפלא.

הספר שבידי הודפס בשנת 1954 (על הכריכה מצוין שמחירו 500 פרוטה), שום קשר לאופוריה של לפני מלחמת יום הכיפורים שבסדרה. בדקתי ומצאתי שיצא לאור לפחות פעמיים נוספות – בשנות השבעים בעקבות הצלחת הסדרה, ובשנות התשעים (גל של נוסטלגיה?). שפת הספר מיושנת להפליא, ואני מניחה שבמקרים רבים הסופר יצר מילים על בסיס שורשים קיימים, פשוט בשל חוסר מילים מספקות ליצירת ספר עברי עכשווי. שפה כזו מבחינתי אינה מהווה מחסום לקריאה, להפך. לקרוא וללקק את האצבעות. 

שלומיק המספר ורעיתו חדוה עוזבים את הקיבוץ בנגב בלחץ האשה, ועוברים לתל-אביב. כמו רבים מגיבוריו של אהרן מגד, שלומיק הוא איש "רגיל", קצת תמים, קצת אבוד. עשר שנים עבד בענף החציר בקיבוץ, וזה כל מה שהוא יודע ורוצה לעשות. בעל כורחו הוא נדחף לעבודה פקידותית, ובצרוף מקרים קומי למחצה אפילו זוכה לקידום. הסיפור מתרחש על רקע ישראל בת הארבע, ואוי לאוזנים שכך שומעות: שחיתות, רדיפת כבוד, בירוקרטיה, פער עדתי, נובורישים, מנגנון ממשלתי מסואב, שנאת השונה. מה שהיה הוא שיהיה?

בסגנון מלא חן והומור דק אהרן מגד מתאר את חיי המדינה באותם ימים, תוך שאינו חוסך שבט ביקורת מן הפוליטיקאים, העתונאים, רודפי הכבוד, רודפי הבצע ועוד. הסגנון שכבש את לבי ב"עד הערב", ב"עוול" ועוד נמצא כבר בספר המוקדם הזה. 

אין לי מושג אילו שינויים חלו – אם חלו – בספר בהדפסות המאוחרות שלו. המהדורה של 1954 מומלצת בכל פה.

הוצאת עם עובד

1954