לי הגפרורון, מהגר סיני המתגורר בארגנטינה, נעצר בחשד שהצית חנויות רהיטים בבואנוס איירס. את הכינוי "גפרורון" הדביקה לו התקשורת, משום שבעת המעצר היה לי מצויד בקופסת גפרורים. רמירו, שהיה במקרה באזור ברגע המעצר, נדרש ע"י המשטרה לשמש כעד. באחת מישיבות בית המשפט מצליח לי להמלט, אוסף אתו את רמירו כבן ערובה, ומביא אותו לרובע הסיני לדירה בה מתגוררים כמה סינים. כך נפתח הסיפור המסופר בגוף ראשון מפיו של רמירו.
עיקרו של הספר הוא בסטראוטיפים שאנשים מדביקים אלה לאלה, ובחוסר ההבנה הנובע מהבדלים תרבותיים. בפרק מצחיק במיוחד רמירו ממציא מדמיונו טקסט ספרדי לשיחות המתנהלות בסינית בין הדיירים בדירת השבי. הנה דוגמאות:
– פרח הלוטוס, מיהו פרצוף החלב הזה?
– לי הביא אותו, יסמין האיזמרגד.
– בשביל מה?
– בשביל לפטם אותו ולאכול אותו.
…..
– אי, אני כל-כך מתגעגעת לבייג`ין!
– אי, אני כל-כך מתגעגעת לשנחאי!
– יחי מאו!
– תחי המפלגה!
– מוות ליפנים!
– מוות לדלאי למה!
וכן הלאה כיד הדמיון הפרוע הטובה עליו. כשהוא יוצר קשר אישי קרוב יותר עם האנשים מתברר שכל מה שדמיין אין לו אחיזה במציאות. הוא מתפעל, לדוגמא, מהמראה האקזוטי של זקן המשתמש בחשבוניה, ומתברר שפשוט התקלקל לו המחשבון והוא מתקמצן לקנות חדש.
בראשית הדברים רמירו מתקשה להבדיל בין הסינים, כי כולם נראים לו זהים. לקראת סיום הספר, אחרי ששהה תקופה ממושכת בין סינים, הוא מתקשה להבדיל בין פרצופים לבנים. המסר ברור.
לא רק סטראוטיפים סינים באים לידי ביטוי בספר. חברתו לשעבר של רמירו היתה יהודיה, וזה מה שיש לו לומר על משפחתה: זה מזכיר לי את המשפחה של ונינה, אבל שם רצו לעורר בך רגשי-אשמה. אחר-כך היו מתלבשים על זה כדי לסחוט ממך טובות.
וגם הארגנטינאים לא יוצאים בזול. רמירו מנסה לחבר קומיקס, יחד עם השחקן הסיני הראשון בארגנטינה, שהוא בכלל יפני. את כוחות העל מקבלים גיבוריו מריבת חלב:
טוב, אז אם ככה צריך לחשוב על כוחות-על ארגנטיניים, משהו שיהיה כאן לגמרי יוצא-דופן, למשל, לא לדפוק אחד את השני. הם אוכלים ריבת-חלב ומתחילים פתאום להגיע בזמן לפגישות, מפסיקים לקנח את האף בפומבי ולהתנהג כמו חיות-רעות, מודים שאיי פוקלנד לא שייכים להם, ומפסיקים לדרוך על הסינים ועל הבוליביאנים ועל כל מי שחיים במדינה שלהם.
כפי שאפשר להתרשם מהציטוטים, הספר שטותניקי לחלוטין. הוא אמנם נוגע בנושא כאוב, אבל עושה זאת בחיוך גדול. המסקנה ברורה – כולנו בני אדם, וצריך להתייחס ליחיד, לא לתדמית הקבוצתית.
אין לי מושג אם המיעוט הסיני בארגנטינה מהווה בעיה בעיני המקומיים. אני מניחה שכן, על פי כמה נושאים שהספר נוגע בהם: יחס המשטרה אל הסינים, הנדידה של המקומיים החוצה מרבעים שהמהגרים בוחרים לגור בהם, המונח "סיני לעזאזל", שבא לתאר את יחס הממסד אל המהגרים, ועוד. אולי, אם הייתי קוראת את הספר מנקודת הראות הארגנטינאית, הייתי מוצאת בו פן עמוק ועצוב יותר. מכיוון שאני קוראת אותו "מבחוץ", אני רואה בו בעיקר את הנושא הגלובלי של הבדלי תרבויות, והוא בעיני יותר מהכל ספר כיפי.
בהחלט מומלץ
Un chino en bicicleta – Ariel Magnus
הספריה החדשה
2010
תרגום מספרדית: טל ניצן
סקירות ספרים 