זהירות, ספוילרים !

אקדים ואומר שלא אהבתי את הספר.

העלילה בקצרה: איתן, איש הייטק נשוי ואב לילדה, יוצא לריצה בפארק, נתקל בנערה שנאנסה, ונזכר בארוע מעברו שרודף אותו: כשהיה בן 16 שכב עם בחורה בת גילו. הבחורה היתה מאוהבת בו, ורצתה במפגש המיני בדיוק כמוהו. במידה רבה היא אפילו יזמה אותו. רק מה, נדמה לאיתן שברגע האחרון היא מלמלה "לא", ולכן הוא מתייסר בשאלה האם בעצם אנס אותה.

המסר העיקרי שהספר מנסה להעביר (כך לפי הבנתי): כשאשה אומרת לא, זה לא. מסר חשוב, אין ספק, שיש להדגישו. הבעיה בספר היא שהמסר הזה מודגם על ידי ארוע שולי שה"לא" שבו מעורפל לגמרי, ולא נוצרת (או לפחות לא נוצרה אצלי) שום סימפטיה כלפי הבחורה בהקשר הזה, ולא השתכנעתי שארוע כזה באמת עלול לרדוף מישהו במשך שנים, ובסופו של דבר למוטט את חייו. איך זה שהוא לא מתייסר על היחס המגעיל שלו אליה (להשתמש ולזרוק לפי מצב הרוח ובהתאם לסטטוס מערכת היחסים האחרת שהוא מנהל במקביל)? איך זה שלא אכפת לו לחזור אליה אחרי שנים ולייסר אותה? איך זה שפתאם כולם, כולל חברו הטוב ביותר, שופטים אותו לחומרה על האונס לכאורה בלי לדעת את האמת, ואף אחד מן הצדיקים בעיני עצמם לא אומר מילה על היחס שלו כלפיה לאורך כל תקופת היכרותם? ה"לא" הקטן ההוא, שאולי לא הושמע כלל, זה מה שחשוב ומתבלט מעל הכל? מצטערת, לא הגיוני.

יש חולשות רבות בספר, כמו מערכת היחסים הלא ברורה של איתן עם אשתו, ובכלל תחושת הנחיתות שלו כלפי כל העולם. וגם ארועים שמופיעים במהלך העלילה ונזנחים ללא הסבר. ויותר מדי סיפורים מסביב שאינם תורמים לעלילה המרכזית. לדעתי החולשות האלה מהותיות.

חבל, באמת, כי המסר חשוב, ורוני גלבפיש יודעת להתבטא ולספר, אבל התוצאה בעיני היא ספר לא משכנע.

הוצאת זמורה ביתן

2010