כך אני מדמיינת לעצמי את מלאכת כתיבת הספר: אמיר יושב ימים בספריה, מעיין בעתונים היומיים משנות ה-60 עד שנות ה-90, מכין רשימה אינסופית של אירועים ואישים בולטים (ארוויזיון, מיס תבל, אנטבה, הקולוסיאום, רציחות, זמרים וכו`), עורך אותם בסדר כרונולוגי, וממציא עלילה שבה כל הארועים, אבל ממש כולם, חייבים להשתבץ. אם ארוע כלשהו לא משתבץ בעלילה, הוא דוחף אותו בכוח לתוך שיחות לא רלוונטיות, העיקר שדבר לא יישמט. התוצאה היא רשימת מכולת ארוכה, עלילה קלושה ודמויות שהן או פלקטיות או סתם לא משכנעות.

קיויתי לדמויות מהלכות קסם כמו ב"שואה שלנו", או לכושר יצירת עלילה כמו ב"העולם קצת אחר-כך", והתאכזבתי. פתאם הוא מחליט להיות מאיר שלו, ויוצר קטע פנטזיונרי משהו על החיות שגדעון דורס. ברגע אחר הוא מחליט להכניס קצת פוליטיקה, והזהירות שלו שלא לנקוט עמדה ולא להרגיז אף קורא בולטת מדי. כשהוא מכניס לספר את הילדים שנרצחו/נעלמו/נאנסו, הוא הופך למתחסד ומתיפיף – כולם ממשיכים בחייהם, ורק הוא מוטרד בגללם. אין אחידות, אין הגיון. חבל.

חבל בעיקר משום שיש בספר פוטנציאל גדול. העיסוק שלו בהלם קרב, לדוגמא, עשוי היטב. הדיאלוגים השנונים עם מיכל משעשעים ושומרים על רמה. ממש בסוף הספר מובא סוף סוף קטע רגיש ויפה של אהבה. הבעיה לדעתי היא בנסיון לתפוס ה-כ-ל. אי-אפשר, או אולי אפשר אבל לא כך.

אהבתי בספר את הסופים הלא סגורים. סיום הספר למשל הוא הבטחה לעתיד הפרטי שלו ושל מיכל, אבל המימוש אינו מתואר. ההחלטה שלו לא לחטט בדירה של מאיר גם היא סוג של סוף פתוח שמצא חן בעיני. למרות רוחב היריעה של הספר הוא משאיר דברים בלתי מפוענחים, וזה לגמרי בסדר, כי ככה זה בחיים.

לסיכום, רגעים יפים, אבל בסך הכל פוטנציאל לא ממומש.

הוצאת זמורה ביתן

2008