בלילה אפל אחד, בצרפת הכבושה ע"י הנאצים, הקישו שוטרים צרפתים על דלתה של משפחת מאייר במרסיי, וביקשו באדיבות ממוריץ, אב המשפחה, להתלוות אליהם לחקירה קצרה. בבוקר, כשיצאה רוזי האם לחפש את בעלה, התברר לה שנלקח אל משרדי הגסטפו. השמועה ברחוב "בישרה" שעצורי אותו הלילה נלקחו משם במשאיות אל יעד לא ידוע. רוזי, בשליש השלישי להריונה, נטלה את שני ילדיה – ארווין-יצחק בן ה-8 וג`קי-יעקב בן ה-7 – ובסיוע דרכונים מזויפים שבעלה הכין מראש יצאה לברוח על נפשה, כששווייץ היא היעד.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהמשפחה נעקרה מביתה: רוזי ההונגריה ומוריץ הרומני נפגשו בבלגיה, שם ביקשו לפתוח פרק חדש בחייהם. כשנכבשה בלגיה ביקשו להמלט לארה"ב, אך הצליחו להגיע רק עד צרפת. בשלב מסוים בגלגוליהם נכלאו במחנה ונשלחו לעבודות כפיה. למזלם הצליחו להמלט.

את הספר כתב בנה של רוזי, הלא הוא ארווין-יצחק המוזכר למעלה. הספר נכתב כיומן מכתבים מן האם אל האב, בחירה שתחילה נראתה לי מאולצת, אבל חיש קל התגלתה כמוצלחת. יצחק מאיר שימר, כך נראה לי, את סגנונה של האם, כולל עילגות פה ושם, ובכך קירב והאיר את דמותה של המספרת. בנוסף, הבחירה לספר מנקודת המבט של המבוגרת, ולא מנקודת מבטו של הילד, מעניקה לספר רוחב ועומק, הנובעים הן מתובנות בוגרות והן מעוצמת הקשר האימהי.

מעניין לציין שהספר כמעט אינו נוגע באנטישמיות. יצחק, מפיה של רוזי, עוסק בהיבטים היהודיים של חייהם, ובתפיסתם את עצמם כיהודים. אבל ההתיחסות אל הרוע שהשתלט על העולם היא לא מנקודת המבט היהודית. יש בספר רוחב לב ואנושיות המאפשרים להתיחס לאסון הפרטי כחלק מן האסון העולמי. מאוד התרשמתי.

כשאנחנו חושבים על השואה, אנחנו חושבים במספרים בלתי נתפסים של מליונים. ספרים כמו "אשה אחת" מעצימים את תפיסת השואה כשהם יורדים לפרטים של סיפור אנושי אחד.

הספר מרגש מאוד, ולמרות שסופו ידוע הוא נקרא במתח.

מילה להוצאת מעריב: הגהה מוקפדת, בבקשה. שגיאות כמו "קורה" במקום "קורא" אינן מכבדות את הספר ואת קוראיו.

פרק ראשון

הוצאת ספרית מעריב

2011