"המחברות של דון ריגוברטו" ראה אור בעברית בשנת 2002 בהוצאת זמורה-ביתן. לרגל זכיתו של יוסה בנובל, הספר ראה אור שנית במהדורה חדשה. התרגום אותו תרגום, רק תמונת הכריכה השתנתה.

הספר הוא בעצם המשכו של "שבחי האם החורגת", אבל משום מה עובדה חשובה זו אינה מצוינת על כריכת הספר. אילו ידעתי מראש, סביר להניח שלא הייתי ממהרת לקרוא אותו (או אולי הייתי מתפתה בגלל יוסה, אבל לפחות לא הייתי יכולה להתלונן שלא הזהירו אותי מראש).

כשקראתי את "שבחי האם החורגת" זקפתי לזכותו את העובדה שמדובר בספר קצר, כך שהוא מסתיים לפני שהוא מתחיל לשעמם. מכאן ודאי תבינו שספר המשך לספר ההוא לא נראה לי כרעיון מלהיב. כמו כן, הרושם שלי מהספר הקודם הוא שיוסה כתב אותו תוך שהוא קורץ ומחייך. הרושם הזה נעדר מן המחברות.

העלילה בקצרה: ריגוברטו, פקיד ביטוח אפור, ולוקרסיה נשואים, ומוכיחים שפנטזיות מיניות אינן נחלתם של אנשים לא-אפורים בלבד. אלפונסו, בנו של ריגוברטו מנישואים קודמים, שדון בדמות מלאך, נמשך מאוד אל האם החורגת. בספר הנוכחי ריגוברטו ולוקרסיה פרודים בגלל הרומן של לוקרסיה עם אלפונסו. ריגוברטו כותב את געגועיו במחברת, אלפונסו מבקר תכופות אצל לוקרסיה ומתעתע ברגשותיה ובתשוקותיה תוך שהוא מבטיח לפייס בינה ובין אביו, ובמקביל שני בני הזוג מקבלים מכתבים ארוטים אנונימיים. משולבות בספר ארבע או חמש מסות קצרות, שעיקרן השמצה של תכונת העדריות (ספורט, פטריוטיות וכו`) – לא משהו שלא שמענו קודם, אבל אלה הקטעים היחידים המעניינים בספר.

אין לי, כמובן, שום דבר נגד ארוטיות, אבל היצירה הזו היא על גבול הפורנוגרפיה, כולל סטיות שונות, ופרט לפנטזיות של גיבוריו אין בו ערך מוסף כלשהו.

באחת המסות בספר יוסה כותב: "החובה המוטלת על ספר או על סרט הוא לבדר אותי. אם בקוראי אותו או בצפייתי בו דעתי מוסחת, ראשי נשמט או שאני נרדם, הם אינם ממלאים את תפקידם, והריהם ספר או סרט גרועים". ראשי שלי נשמט וכמעט נרדמתי תוך כדי קריאה. הנקודה היחידה לזכותו היא כשרון התיאור של יוסה, אבל בזה אין די.

Los cuadernos de don Rigoberto (Notebooks of Don Rigoberto) – Mario Vargas Llosa

הוצאת זמורה ביתן

2010 (1998)

תרגום מספרדית: אביבה ברושי