לפני עשור וקצת קראתי את "מזג אויר נפלא צפוי מחר", קובץ סיפורים מאת ציפורה דולן, ומאוד התרשמתי. אחריו מיהרתי לקרוא את "והכל כידוע אמת" – פחות טוב מהראשון, אבל עדיין טוב במידה כזו שיגרום לי לצפות לספר נוסף מפרי עטה. בחיטוט במדף הפגומים בצומת מצאתי לאחרונה את "אנחנו ננוח", שיצא ב-2009 ואיכשהו חמק מעיני. כשקראתי שהספר נמנה עם המועמדים לפרס ספיר, שמחתי. אבל כשקראתי את הספר, חוויתי אכזבה.

הספר עוסק ביהודים ילידי פולין, שחוו את מוראות השואה, או שנמלטו בזמן, והם מתמודדים עם החיים בארץ ישראל החמה והקשה. הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים, "ליזה קפליזה די משיגענע", שהגיעה לארץ אחרי המלחמה כאשה צעירה בעקבות האהבה, וחוה'לה שעלתה כתינוקת. יש פה פוטנציאל לספר מצוין, אודות קשיי הגירה, החיים אחרי השואה, הדור השני לשואה, הקמת המדינה. בפועל הפוטנציאל ממוסמס.

הדמויות מטושטשות, העלילה תקועה, ההתנהלות של האנשים לא סבירה, הסטראוטיפיות מוגזמת, האמירות הפוליטיות מודבקות לטקסט במלאכותיות. מין מרק כזה שאי אפשר לדוג ממנו שום דבר שיש בו אמירה משמעותית (לקבוע שהגברים בוגדניים והנשים המסכנות תלותיות זו לא אמירה משמעותית). הנטיה המיידית שלי היא לתת הנחות לספרים שגיבוריהם הושפעו מן השואה ישירות או בעקיפין, אבל במקרה הזה כל הרצון הטוב שלי לא עוזר.

כדי לא להיות לגמרי שלילית, הנה קישור לדעה אחרת.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010