שלושה סיפורים בספר, שלושתם סובבים סביב האוירה בגרמניה של מלחמות העולם.

הראשון, שעל שמו נקרא הקובץ, הוא זכרונותיה של פליטת הגסטפו – חולה ומותשת במכסיקו הרחוקה – מיום טיול עם חברותיה לכיתה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. סיפור קורע לב, משום שהוא משווה ללא הרף בין אותו יום מאושר לגורלם של הנערות והנערים המככבים בו. הראשונה בכיתה שהתאהבה משלבת ידים עם הנער נשוא אהבתה, ואנחנו כבר יודעים שהוא ייהרג במלחמה הראשונה. היא מתרפקת על חברתה הקרובה, זו שבמלחמה השניה תפנה אליה מתוך מצוקה קשה ותופקר לגורלה. המורה הצעירה החביבה תחבק בזרועותיה את תלמידתה הגוועת מרעב במחנה ריכוז. חשבתי תוך כדי קריאה, עד כמה התמזל מזלנו שאיננו יכולים לראות את העתיד.

הסיפור השני, "החבלנים", מתמקד בשלושה חברים, שביום ההכרזה על המלחמה נגד רוסיה הרגישו מרומים ונואשים, שהרי רוסיה היתה עד אתמול בת ברית, וכעת נראה שהמלחמה תמשך לנצח. הם מחליטים לעשות מעשה, ולחבל ברימונים שהם מייצרים, כדי להחיש את סיום המלחמה. הרעיון שלהם, יש להודות, נשמע לי מטופש, אבל לא הרעיון הזה הוא העיקר, אלא נסיונותיהם הקטנים של אנשים פשוטים להשפיע איכשהו, למרות סכנת המוות שבה הם מסתכנים. אנה זגרס מצליחה לתאר תיאור חי ומשכנע את המתרחש בליבם, את האימה, את היאוש, וגם את התקווה.

בסיפור השלישי, "אחרית", הדמות המרכזית היא של מפקד מחנה ריכוז אכזר, שנמלט חזרה למשפחתו כשהתקרבו כוחות בעלות הברית, וחי בשקט עד שיום אחד זיהה אותו אסיר לשעבר, והוא נמלט על נפשו. הסופרת מתארת את את נדודיו ואת קשייו, ולמרבה התפעלותי היא עושה זאת בלי שנרגיש ולו שמץ של סימפטיה כלפי האיש הנרדף. איך היא עושה זאת? אין לי מושג. היא לא מביעה את דעתה כלפיו, לא מתלהמת, לא כותבת "מגיע לו" בשום דרך שהיא, אבל התחושה לאורך כל הסיפור היא בדיוק כזו: "מגיע לו".

אני לא מתלהבת מסופרים גרמנים שמספרים עד כמה הגרמנים סבלו במלחמה. אצל אנה זגרס זה לא מפריע לי. היא כל-כך באופן מובהק אנטי נאצית ופרו מתנגדי המשטר, שאני סמוכה ובטוחה שהיא לא באה להצדיק ולעורר חמלה, אלא להאיר את האנשים שהתנגדו באור שלו הם ראויים.

היכולת, שהזכרתי קודם, להביע רגשות ועמדות בלי להביע אותן במפורש הרשימה אותי גם בספרה "הצלב השביעי", שגם עליו המלצתי כאן.

Der Ausflug der toten Mädchen – Anna Seghers

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1950 (1946)

תרגום מגרמנית: ש` בן אברהם