חייהם של גרגורי, שרה, רוברט וטרי השתלבו זה בזה כשהיו סטודנטים. למעלה מעשור אחר-כך חייהם משתלבים שוב באותו מקום, שהיה פעם קולג` וכיום מעבדת שינה. הסיפור לכאורה פשוט, וקל לבודד כל דמות ולעקוב אחר מהלך חייה, אבל הוא מוגש לקורא כרשת של ארועים שכולם ארוגים זה בזה ומזינים זה את זה (כך זה בעצם בחיים, לא?). הסיפור תפור בקפדנות עילאית, שום פרט אינו נותר תלוי באויר, ולכל ארוע – קטן או גדול – יש השלכות ויש משמעות שמתגלה בשלב זה או אחר.

יש בספר מקום נרחב לצרופי מקרים. בספרים "רציניים" יותר הם לא היו מתקבלים על הדעת. בספר הזה, שלוקח את עצמו בקלות, הם משתלבים להפליא ומניעים את העלילה ללא חריקות. יש לייחס זאת לקפדנות שהזכרתי: מכיוון ששום דבר לא נותר בלתי מוסבר, ולכל פרט יש "שימוש" בעלילה, גם צירופי המקרים לא מתקבלים כאיזו הנחתה מלאכותית כדי לספק דלק למהלך הארועים, אלא כחלק אינטגרלי מהם.

קל להבחין ב"טריקים" הספרותיים, והעובדה שהם ברורים וגלויים דווקא הופכת אותם מהנים יותר. לכל חלק בספר ניתן שם ע"ש אחד משלבי השינה. כל הפרקים האי-זוגיים מתרחשים בשנות ה-80, כאשר גיבורי הספר היו ברובם סטודנטים. כל הפרקים הזוגיים מתרחשים בשנות ה-90. כל אחד מחלקי הספר מסתיים באמצע משפט, וכל חלק שאחריו פותח במילים בהן הסתיים קודמו (ראיתי בכך עוד הקבלה לשינה, שבה המעבר משלב לשלב אינו בגדר קו גבול חד).

אמנם, כאמור, הספר לוקח את עצמו בקלות, אבל אין זאת אומרת שאין בו צדדים רציניים ששווים עיון. הוא עוסק יפה בקשר שבין עבר ועתיד, נוגע באובססיות, מתייחס לרפואה, ליחסים בינאישיים, ליחיד בחברה, למין, ללסביות, לקולנוע, לניסויים בחיות ובבני אדם. הוא צוחק (כאנגלי טוב) על האמריקאים, ממחיז פרודיה על כנס פסיכיאטרים, ועוד. ויש בו גם סיפור אהבה נהדר ומרגש, וגם אחד הקטעים הכי מצחיקים שיצא לי לקרוא מזה זמן רב (המאמר וההערות המשובשות).

נהניתי הנאה מרובה.

The House of Sleep – Jonathan Coe

הוצאת ידיעות אחרונות

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב