אחרי הסיפור הנושא את שם הספר חשבתי ביאוש מה שדוריס לסינג ואני זה לא ממש סיפור אהבה. סיפור יפה, אנושי, חכם, על רקע הבליץ בלונדון, אבל סיומו ממסמס אותו לגמרי. היתה לי תחושה כמו אחרי קריאת ספר אחד שלה – "שוב, אהבה" – שכשרון כתיבה יש, וכושר התבוננות יש ויש, אבל יש בעלילה מופרכות שמפריעה לי.

למה ביאוש מה? בכל זאת, זוכת פרס נובל, אז איך זה שאני לא מתפעמת. תחושה לא הגיונית, נכון, אבל כך חשתי.

ואז עברתי לסיפור הבא, "עין אלוהים בגן-עדן", ודעתי השתנתה. שני תיירים בריטים מגיעים לחופשה בעיירת נופש גרמנית בשנת 1951, כשכוחות בעלות הברית עדיין מפגינות נוכחות חזקה בשטח. הסופרת מתארת יפה ומדויק מאוד את הלכי הרוח של השניים בסיטואציה הלא נוחה הזו.

וכך לאורך כל הספר, לפעמים התלהבתי, לפעמים התאכזבתי. אם לערוך מאזן כללי, הוא נוטה קלות לכף זכות.

חברה שלי, מטיבת קרוא, שעל המלצותיה אני סומכת, דווקא מתלהבת מדוריס לסינג. "שוב, אהבה" לדוגמא, שהזכרתי קודם, השאיר עליה רושם חיובי ביותר, בעוד אני מצאתי אותו פושר, וכאמור מופרך. בחיפוש בפורומים מצאתי ש"הבן החמישי" הומלץ. נראה לי, אם כך, שאמשיך לקרוא ספרים שלה.

הוצאת כנרת

1984

תרגום מאנגלית: עמשי לוין