זהו קובץ סיפורים קצרים, שנושאיהם רבים ומגוונים – גבר שגורם בלי ידיעתו לתאונת דרכים, חייל בחופשה קצרה, אשה שנוקמת מעשה אונס, הריון שמופסק בחודש השישי, בחור שגר עם אחיותיו ומאורע זניח מאפשר לו לצאת לעצמאות, ועוד. כולם כתובים מתוך כושר התבוננות מרשים, בשפה שהייתי מכנה "ספרותית-מדוברת", הווה אומר כאילו שיחה אבל בלי לרדת לרמת שפת רחוב. מאפיינים אותם בעיקר הומור וסיומים שלא בהכרח צפויים, לפעמים אפילו מפתיעים.

אתן לדוגמיות מן הסיפורים לדבר בעד עצמן:

בסיפור הראשון המספרת פוגשת בחור באקראי, הם קובעים לארוחת ערב, הכל הולך יפה, המפגש מרגש, פרט לרגע המביך שבו הסלולרי שלו מצלצל, אבל הוא לא עונה ולכאורה הכל תקין. וזה מה שקורה בדרך החוצה (ומכיוון שאני ש-ו-נ-א-ת שימוש בסלולרי בחברה, הזדהיתי)

הוא מושיט לי את המעיל השחור שלי ואז… 
אני מלאת התפעלות ממלאכת האמן, אני מסירה בפניו את הכובע, זה נעשה בצנעה מוחלטת, כמעט שלא נראה, זה באמת היה מחושב היטב והתבצע יפה כל-כך: כשהוא מניח אותו על כתפי החשופות, המתמסרות, הענוגות כמשי, הוא מצליח למצוא את מחצית השניה הנחוצה ואת הכפיפה המושלמת אל הכיס הפנימי של המקטורן, כדי להשליך מבט אל המשיבון של הטלפון הנייד שלו.
אני חוזרת להיות צלולה לגמרי. באחת.
בוגד שכמותו.
כפוי טובה.
מה עשית, איש אומלל!
במה אפוא היו טרודות מחשבותיך, כשכתפי היו כה עגולות, כה חמימות, וכף ידך קרובה כל-כך?
איזה ענין נראה לך חשוב יותר מהשדיים שלי שנחשפו למבטך?
כיצד הנחת לדבר-מה להטרידך בשעה שהמתנתי למשב נשימתך על גבי?
לא יכולת להתמזמז עם המכשיר המחורבן שלך קצת יותר מאוחר? אחרי שתתעלס איתי?

למרות שהקטע מנותק מן הסיפור, אני מקווה שהקריצה העצמית, לצד הביקורת האמיתית, ברורה.

בסיפור האחרון היא מתארת את הפעם הראשונה בה שלחה סיפורים להוצאה לאור. הקטע הבא מתאר חלק מתהליך המשלוח:

היא קונה מעטפה נהדרת מנייר חום. הכי עמידה, הכי יפה, הכי יקרה, בעלת פינות מרופדות ופס סגירה אטום לכל. הרולס-רויס של המעטפות.

היא הולכת לבית הדואר, קונה את הבולים מהסדרה הכי יפה, אלה שמציגים תמונות של אמנות בת זמננו. היא מלקקת אותם באהבה, היא מדביקה אותם בחן, היא מטילה כישוף במעטפה, היא מברכת אותה, היא מסמנת מעליה את אות הצלב ועוד אי-אלה כשפים שחייבים להשאר כמוסים.

היא מתקרבת לחריץ "פריס והפרברים בלבד", היא מנשקת את אוצרה בפעם האחרונה, מסבה את עיניה ונוטשת אותו.

מול בית הדואר יש בר. היא נשענת על הדלפק, מזמינה קאלואדוס. היא לא כל-כך אוהבת את המשקה הזה, אולם עתה עליה לעבוד על מעמדה כאמנית מקוללת. היא מציתה סיגריה, והחל מאותו רגע, אפשר לומר, היא מחכה.

יופי של ספר. אני אוהבת תגליות כאלה.

Je voudrais que quelqu`un m`attende quelque part – Anna Gavalda

הוצאת כנרת

2001 (1999)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה