רציתי לשתף אתכם בקטע שאהבתי בספר:

מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב.
אני רואה, למשל, סכין במטבח, ואני חושב: סכין – מלה חדה מאוד, כמו סכנה, ויש בה סוד כמוס, מכונס.
או ערפל. כשאני רואה ערפל בחוץ, אני חושב שאין מלה בעולם שמתאימה יותר לערפל מאשר ערפל. כי זהו מין ענן של אור ואופל, יפעה בהירה עלופה בעלטה של אופל.
או לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו. פעם התבוננתי בלטאה מטפסת על ענף, וחשבתי: הלטאה מלטפסת, כי היא גם מטפסת וגם מלטפת.
כשאני רואה את אופירה, אני אומר לעצמי: היא בחורה מנותרקת, כי היא מנותקת, אך בו-בזמן היא גם מרתקת.
ולעתים קרובות היא מלבדרת, כי בשעה שהיא מדברת, היא לבדה בודה דברים מלבה.
מלים משעשעות אותי, אך הן גם מכשפות. אפשר לראות את הנשמה שבהן.

אם התרשמתם שעשהאל הוא אנטי-גיבור חולמני (או שמא יש לומר "מנותרק"), מן האנשים שאהרן מגד מיטיב לתאר, צדקתם. עשהאל הוא נשמה טובה, חי בשולי חייהם של אנשים סוערים ממנו, נושא מעמסת ילדות מסובכת, מאפשר לאחרים לנצל אותו, עובד בעבודה בלתי מספקת, חי במקום שאינו מתאים לו, ובדרכו השקטה – בחיים הפנימיים המתנהלים בנפשו – נאבק למצוא יציבות ושלווה.

אהבתי מאוד.

הוצאת עם עובד

1978