בערך בשליש הספר התחלתי להרגיש שהספר קצת מתפספס לי בגלל חוסר רקע על המקום ועל התקופה, ותחושה זו ליוותה אותו עד סיומו.

מצורף לספר מבוא מאיר עיניים מאת מרק אמוסין שמתאר את הכותבים ואת גיבוריהם, ובעיקר את הרקע שעליו נכתב הספר הסאטירי הזה. כמו כן המתרגמת הוסיפה הערות שוליים חשובות. ובכל זאת, הספר שמאוד מצחיק את הרוסים, גרם לי רק לחייך, כי בשבילי הוא סיפור חביב על מעשי נוכלות עם תוספת קלה של היסטוריה רוסית, ואילו בשביל מי שחי את הדברים מדובר בחוויה חיה ותוססת.

כדי להבהיר: תארו לעצמכם ספר ישראלי שמתורגם לרוסית, ונכלל בו הדיאלוג הבא:
How many?
Seven
What seven? 
וכאן מוסיף המתרגם הרוסי הערה שמספרת על הגשש החיוור, שבאחד ממערכוניו נכללה השאלה הזו. אני לא רואה את הקורא הרוסי מתגלגל מצחוק. הקורא הישראלי, לעומתו, ממש שומע את שייקה ופולי וגברי, משלים אוטומטית את הדיאלוג – "מה כמה" – וצוחק.

או נניח שמישהו בספר מציג איזו המצאה, ומישהו עונה לו שההמצאה שלו בטח תאיר את כל רמת-גן. כל הערות השוליים שבעולם לא ישתוו לעולם האסוציאציות של מי שחי כאן וקלט את הלגלוג שבתשובה.

12 כסאות הוא כזה: עמוס הומור מקומי ואזכורים לארועים ולדמויות שאינם אומרים לי דבר, ולכן בעבור הקורא הלא בקיא הוא סוג של פיספוס.

אבל מעבר לכך – תענוג חביב ביותר.

Двенадцать стульев – Илья Ильф, Евгений Петров

הוצאת כרמל

2007

תרגום מרוסית: דינה מרקון