שלמה ולדמן, דור שני לשואה, דפדף יום אחד בערך רומניה במהדורה העברית של בריטניקה לנוער, ומצא כי הרומנים נמנעו מלהסגיר לגרמנים יהודים ותיקים, ולכן מרבית יהודי רומניה ניצלו מהשמדה. יוסף ולדמן, אביו של שלמה, היה תושב ותיק ברומניה, אך שלמה זכר כי שמע ממנו שעבר זוועות. יוסף ולדמן, כדרכם של רבים מן הניצולים, לא הירבה לספר לילדיו על הקורות אותו, ובנו, כדרכם של רבים מבני הדור השני, חש צורך לשאול כשכבר לא היה את מי. הקביעה השגויה הזו בבריטניקה דרבנה אותו להעמיק לחקור בשואת יהודי רומניה, ובעיקר בשואת יהודי העיר יאסי (יאשי) בה התגורר אביו, ופתחה מסע צלב להעלות את הנושא לתודעה בארץ ובעולם.

פרעות יאסי פרצו ב-28 ביוני 1941, בהוראה ישירה של שליט רומניה יון אנטונסקו. כדי לדרבן את ההמונים לפרוע ביהודי העיר, הופצה שמועה לפיה היהודים אותתו למפציצים הרוסים שתקפו את העיר כמה ימים קודם לכן. כשהחלו חיילים רומנים לפנות יהודים מבתיהם, לא נדרש עידוד רב כדי לגרום לתושבים הנוצרים להצטרף לגל האלימות הרצחנית ולביזה. קשה להעריך במדויק את מספר הנרצחים, אך מדובר על כ-14,000 איש. כמחציתם נרצחו בעיר, חלקם בתהליך הפינוי והביזה, וחלקם בירי ממכונות יריה אל תוך הקהל שהוכרח להאסף בחצר המשטרה (ה"קסטורה"). הנותרים הועלו בכוח אל תוך שתי רכבות משא, נדחסו למעלה מ-120 איש בקרון בחום הנורא של יוני, ללא מזון ומים. החלונות והדלתות נאטמו, והרכבות יצאו למסע אל שום מקום. במשך ימים נסעו הרכבות הלוך ושוב, כשהן עוצרות מדי פעם, מאות הגופות של אנשים שלא עמדו ביסורי המסע מפונות, והנותרים בחיים נדחסים שוב להמשיך בנסיעה הנוראה. מעטים מאוד ניצלו. חלקם הורשו לחזור לעיר, רובם נשלחו לעבודות כפיה, בהם אביו של הסופר.

פרק מטריד בספר עוסק בתלאותיו של האב מול הועדות שנועדו לקבוע את זכאותו לפיצויים. למי משנה אם שתי אצבעות ביד ימינו עוותו כתוצאה מדקירה על ידי שוטר רומני, או כתוצאה ממאמץ לפתוח את דלתות הקרון כדי לזכות במעט אויר? לועדה זה שינה מאוד. זו לא הפעם הראשונה, ומן הסתם לא האחרונה, שבה נשמע ונכעס על יחס המדינה לניצולים, אבל התופעה מקוממת כל פעם מחדש.

חוזקו וחולשתו של הספר הם בקירבה של הכותב לסיפור. מצד אחד, בשל הקירבה הוא יצא מלא זעם להרפתקת חיפוש ומחקר, והשקיע להט בלתי נלאה בחיטוט במסמכים, בירידה לפרטים, באיתור ניצולים, ובהטרדת כל מי שאפשר להטריד כדי להזכיר שוב ושוב את שואת רומניה ולדאוג שלא תישכח. מצד שני, בשל הקירבה הוא מעמיס פרטים מיותרים, נוטה להפרזות, לא תמיד מבחין בין עיקר לטפל, ולא מסוגל להפריד בין הסיפור למספר. לדוגמא, כל דבר "מדהים" אותו: גם האכזריות של רכבות המוות, וגם הקדשה שהוא מוצא בספר. אין דרוג של רגשות. כשהוא מפיל בטעות כסא עץ בפגישה ברומניה, הוא כותב שאף פעם לא ראו שם כסא שעופף כך. הקורא הסבלני יידע לקרוא את הסיפור העיקרי בתוך ים המלל. הקורא הפחות סבלני אולי ינטוש, וחבל.

יש ספרים שלא צריכים להשפט ספרותית, והספר הזה הוא אחד מהם. שלמה ולדמן עשה עבודת קודש, ולכן הספר ראוי וצריך להקרא.

הוצאת מערכת, קיבוץ דליה

2010