אחרי כ-100 עמודים כשל כוחי. סאגות משפחתיות על חיי היהודים באירופה לפני החורבן שהביאה השואה מושכות אותי, ולכן התעניינתי ב"רחובות של אתמול", והתחלתי לקרוא אותו לפני ספרים אחרים שממתינים לתורם. הלהיטות התפוגגה מהר. זה לא רק הסגנון הבלתי מלוטש, אלא בעיקר חוסר עומק וחוסר משמעות. הדמויות מתנהלות להן מסצנה לסצנה ללא רצף תוכני שיסביר למה דווקא סצנות אלה נבחרו, כולן מקובעות בתוך סטראוטיפים, ואין שום משמעות להתרחשויות מעבר לתיאור של סתמי של דברים שקרו בתוך המשפחה ובסביבתה, כשהקישור לארועים חיצוניים שטחי, מה שהופך את העלילה כולה למשעממת. משום שאין זה ממנהגי לכתוב סקירה מבלי שקראתי עד הסוף, התעקשתי להמשיך. אבל אחרי כ-60 עמודים נוספים העינוי גבר על החובה, ונטשתי.

על הכריכה נכתב המשפט היומרני "לא אחת השוותה אותו הביקורת ל"בית בודנברוק" ול"חלף עם הרוח"." קשה לי להאמין שמישהו שקרא את שני הספרים הללו מצא איזשהו מכנה משותף ביניהם לבין "רחובות של אתמול", למעט היותם עבי כרס. אולי נשמט המשך המשפט הנ"ל: "… וההשוואה היתה לגמרי לרעת הספר". על הכריכה נכתבו סופרלטיבים נוספים ללא קבלות: "פרוזה עשירה… דמויות מרתקות… מארג רחב-יריעה של חיים שלמים על כל מורכבותם". לא מצאתי דבר מאלה בין הדפים. צר לי, אבל אין לי שום דבר חיובי לומר על הספר.

אם מעניינים אתכם חיי היהודים בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, "בני אופרמן" המופתי הוא בעיני הבחירה הראשונה. סיפורים על משפחות שהיו ואינן תמצאו בין דפי "הארנבת עם עיני הענבר" ו"חדר הזכוכית", שניהם מצוינים. ויש עוד. כל-כך הרבה ספרים טובים לבחור מביניהם, ו"רחובות של אתמול" אינו נמנה עימם.

Yesterday’s Streets – Silvia Tennenbaum

ידיעות ספרים

2015 (1981)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר