הסרט "צלילי המוסיקה", שב-2 במרץ יחגוג חמישים שנה לצאתו לאקרנים, מבוסס על סיפורה של משפחת פון טראפ, אך שונה בפרטים רבים מן המציאות. כמה דוגמאות: מריה לא היתה זו שגילתה את המוסיקה למשפחה – הילדים והוריהם היו חובבי מוסיקה, שרו ונגנו, עוד לפני שהגיעה אליהם. המשפחה לא ברחה לשוויץ דרך ההרים – הם עלו על רכבת לאיטליה. ועוד. מרבית בני המשפחה לא אהבו את המחזמר, שהתבסס על ספרה של מריה, ואת הסרט שנוצר אחריו, בין השאר בשל הצגה לא נכונה של דמותו של האב, שלא היה קשוח ומרוחק כמתואר בסרט. עם הזמן למדו ליהנות מן היצירה הבדיונית, ומן האהבה והתהילה שנלוו אליה. לרגל חגיגות היובל של הסרט רואה אור תרגום לעברית של ספרה של אגתה, בכורת הבנות, שנכתב ב-2004.

לא נהניתי מן הספר. הוא נראה לי רדוד ולא מקצועי, מעין ספר זכרונות משפחתי, שלולא שם המשפחה של הכותבת היה מן הסתם נותר נחלת צאצאי מריה והקפטן לדורותיהם. הכותבת מתארת אפיזודות מחיי המשפחה, רובן סתמיות. לא שסיפור המשפחה אינו מעניין כשלעצמו – אב ואם חורגת עם שבעת ילדי האב ועוד שני ילדים משותפים נחלצת מאוסטריה ממש לפני המלחמה, והופכת ללהקת זמר מצליחה בארה"ב ובעולם כולו – אבל מכיוון שמלאכת הסיפור ניתנה בידי מספרת לא מיומנת, רב המיותר והנדוש על המעניין והמסעיר. בעיניה של אגתה במבט לאחור הכל היה נפלא. טוב, מות אמה לא זוכה לתואר הזה, אבל לאבל אין כמעט ביטוי. כשהאב מאבד את הונו, כמה נפלא שיש הזדמנות לפטר את צוות המשרתים ולהשכיר חדרים בבית. כשהבנות הבוגרות – חלקן נושקות לגיל שלושים – נאלצות להגרר עם המשפחה למסעות הופעות במשך חודשים על חודשים, כמה נפלא שאפשר לראות מקומות חדשים. אם במבט לאחור אגתה האמינה שחייה היו ורודים, אשריה. הקורא הביקורתי מצפה ליותר אמינות ועומק, שלא לדבר על אכויות ספרותיות. בערוץ הדוקומנטרי ביס משודר מדי פעם סרט תיעודי אודות המשפחה ואודות הסרט, והוא מעניין יותר מהספר. בין השאר הסרט התיעודי מספר על החרם שהוטל על הסרט בזלצבורג, מקום התרחשותו, ועוד עובדות מעניינות סביב היצירה ומקורותיה.

תצוין לטובה העטיפה המלבבת של הספר שעוצבה על ידי מיכל ארזי.

וכמובן, תמיד נעים להזכר בסרט ובג'ולי אנדריוס הנפלאה.

Memories Before and After the Sound of Music – Agathe von Trapp

סנדיק ספרים

2015 (2010)

תרגום מאנגלית: נעה שביט