אל רמה הפסיכולוגית מגיעה לטיפול אפרת, צעירה עם הפרעות אכילה חמורות שכמעט הביאו למותה. כשאפרת מביאה איתה לאחת הפגישות את אביה, רם, מתברר כי השניים – רם ורמה – מכירים זה את זה מן התקופה בה היו חברים באותו גרעין. יתרה מזו, רמה היתה מאוהבת בסתר ברם, ועזבה את הגרעין בחטף כשראתה אותו מנשק בחורה אחרת. מפה נפתח סיפור שמתגלגל אחורה ולצדדים, מתאר את שהיה אז, ומה קורה היום, להיכן גלגלו החיים את הצעירים של אז, מה עשתה להם הבגרות, מי נשאר ומי נפרד, אילו חברויות עמדו במבחן השנים ואילו נשברו. גם בני המשפחה של השניים משתלבים בספר, על כל גלגולי המשפחות של ימינו – נישואים וגירושים, הורים חורגים, אחים למחצה, נישואים שניים, וכל הסיבוכים הרגשיים שמהווים חלק בלתי נפרד מן הקלות שבה קשרים נוצרים ונפרמים.

"אין דבר כזה, אין קדימה ואחורה בזמן, אין מהסוף להתחלה, ובטח לא מההתחלה לסוף, הכל דייסה אחת גדולה".

אם כל זה נשמע לכם כמו טלנובלה, טעות בידיכם. הכתיבה החכמה של מיכל שטיינר, הרגליים על האדמה, האבחנה החדה בין עיקר לתפל, ההומור והמקוריות – כל אלה חוברים יחד ליצירת ספר שתכניו כבדים אבל רוחו איתנה. המילה "רעננה" נראית לי הולמת במיוחד לתיאור כתיבתה של הסופרת. קסמה לי בעיקר הגישה הכללית שלה לבעיות ולקשיים שמרכיבים את התיק שכל אחד נושא אתו: לא התבוססות ברחמים, לא היתלות בתירוצים הנובעים מאותם קשיים, אלא גישה מפוכחת ומאוזנת שמתירה להשבר, אבל מעודדת התמודדות. כן לקחת דברים ברצינות, אבל לא לאבד פרופורציות.

בהקשר הזה של לקחת ברצינות, אבל לא יותר מדי, קפץ לי לעין הקטע הבא. רמה עוסקת ברצינות ובהתמדה ביוגה, אבל שימו לב למשפט המסיים, ובהזדמנות זו גם לשילוב של כמה היבטים בקטע קצר אחר – יוגה והגות ופרקטיקה:

"צריך להפוך עכשו, צריך לראות את זה מזווית אחרת, כיפוף קריסה בעמידה: אוטנאסנה. תנוחה שבה את שומטת קדימה את כל החלק העליון של הגוף, מרפה ממנו כל טיפת מתח, נותנת לו להיות רפוי ותלוי. העולם הפוך, דברים נראים אחרת ואולי אפשר גם לחשוב עליהם אחרת? באותה הזדמנות את מגלה כמה אבק יש מתחת לספה וגם ספר שכבר חשבת שאבד לנצח".

מעבר לסיפור האהבה, ומעבר לקטעים הטיפוליים, אהבתי בעיקר את ההתבוננות המובחנת בתהליכים שעברו חברי הילדות. הקישור בין מה שהיו לבין מה שהם מאוד משכנע בהיתכנותו. אהבתי גם את הטיפול בדמויות המבוגרות יותר, כמו אמה של רמה ואשתו השניה של אביה שהפכה לחברה קרובה שלה ושל אמה.

נהניתי מה"טריק" של שמות הפרקים. במקום להסתפק במספר או בכותרת, הסופרת ניסחה שאלות רב-ברירה. הנה לדוגמא פתיחת אחד הפרקים:

36. מה עשתה שושי כשרמה התחילה לבכות:

א. התחילה לבכות גם.

ב. חיבקה אותה ונתנה לה טישו.

ג. התחילה לקפוץ בחדר ולצחוק.

אותי זה שעשע.

בפינת האנקדוטה: מיכל שטיינר היא נכדתה של צביה וילנסקי, מי שכתבה את "אלפוני" עם שלל גיבוריו הבלתי נשכחים, כמו דנה (זו שנמה) ורם ורמה. מכאן שמות גיבורי הספר שלפנינו, המוקדש לזכרה.

בשורה התחתונה: יופי של ספר

Getbooks

2015