בשנת 1958, לרגל חגיגות העשור למדינה, גליה העתונאית מראיינת עשר עולות מוצלחות. אחת מהן היא ז'קלין, המציגה עצמה כעולה מצרפת, לוחמת מחתרת לשעבר. הקשר בין השתיים מעמיק, והן הופכות לחברות. העובדה שבן זוגה של גליה, עשתר, מתאהב בז'קלין, אינה מפריעה לקשר ביניהן. ז'קלין, המאורסת באותה עת לגידי, פוצחת במקביל ברומן עם יהורם, אחיו של ארוסה, ובמהלך הספר תיצור קשרים רומנטיים נוספים. ז'קלין היא אשת אקדמיה, מעורבת בחוגים תרבותיים. די מהר מתברר שהסיפור שהיא מספרת על עצמה בדוי: רוב שנותיה של ז'קלין עברו עליה במצרים, ואת סיפור המחתרת המציאה בהתבסס על חייה של קרובת משפחתה.

במהלך הקריאה, וגם בסיומו של הספר, לא הרגשתי שאני באמת מכירה את ז'קלין. כן, אני מכירה את העובדות האוביקטיביות, אבל המניעים נותרו עלומים. ליתר דיוק, לא עלומים, פשוט לא משכנעים. כך היא כותבת לגליה אחרי שכל השקרים נחשפו:

"אומרים שיש לאדם חירות לבחור בכל רגע בחייו, שקר הדבר! […] אני הייתי בובה בידי אחרים, ראשון אבי, שכתב על ערש דווי – "בואי לארץ אני גוסס, ואל תספרי היכן נולדת". ואין לי כוח לסרב לו! ואז אני מגיעה לארץ ורואה איך הדברים מתנהלים ויודעת שאבי צדק – ואני חייבת לשחק את המשחק. אין לך מושג כמה אני כועסת על כולם".

לא השתכנעתי. לא נראה לי סביר שהאמירה הזו של האב יכולה להוות מניע לבדית שקר שכזה. להגיד שנולדת בצרפת במקום במצרים, ניחא. להמציא סיפור שלם – לא סביר. זאת אומרת, בהחלט יכול להיות מישהו ישקר באשר לקורות חייו, אבל לא בגלל משפט אחד שכזה, בפרט כשמדובר במישהי כמו ז'קלין, שמוצגת כטיפוס עצמאי, מודע לעצמו. ולבוא ולומר אחר כך שהאב צדק וכך הדברים מתנהלים, לתלות כל קושי שהיא נתקלת בו ב"שקיפות" שלה לכאורה כמזרחית, למרות שבזמן שהיא חווה את הקשיים היא בעצם מציגה את עצמה כלא-מזרחית? לא משכנע. שוב, אולי יש אדם כמו ז'קלין, אבל תפקידה של הסופרת לשכנע בהיתכנותה של הדמות, ואני לא השתכנעתי. מצד אחד היא מרחפת וחיה ביקום משלה, מצד שני היא עובדת קשה כדי לפרנס שתי נפשות התלויות בה. מצד אחד היא ממוקדת מטרה, מצד שני נרעדת כמו עלה נידף בפני כל שינוי. מצד אחד מציאותית עם הרגליים על האדמה, מצד שני פועלת בהיתממות מעצבנת כאילו כללים וחוקים נועדו לכל אחד מלבדה. לא הצלחתי להבין אותה. שאר הדמויות בספר מתנהלות פחות או יותר בצילה, ומניעיהן ברורים עוד פחות.

מצא חן בעיני השילוב של שירה בספר. ז'קלין לומדת עברית באמצעות שינון שירים, והיא משלבת קטעים מתוכם בדבריה. לשיריה של לאה גולדברג, שהיתה כמוה קרועה בין שתי מולדות, יש נוכחות משמעותית בספר. הנה דוגמא:

ביקשתי שתספר על אהובה הראשון, זה שהכירה לפני עלייתה לארץ. "הוא בא אלי את עיני לפקוח. גופו היה חלון, להראות לי את כל הדברים".

לטעמי, הספר סובל מגודש. יותר מדי פרטים, יותר מדי ארועים, יותר מדי מעברים מבלבלים בין עבר להווה. דילול בפרטים היה לדעתי תורם למיקוד. ביקורת שהעביר אחד מאהוביה המוקדמים של ז'קלין על סיפור שכתבה יכולה להתאים כאן:

לאחר עיון קצר, סיכם את הערותיו בכמה שורות. הקונפליקטים אינם ברורים דיים. את צריכה להעמיק בעיצוב הדמויות.

הספר הוא מחווה לדמותה של ז'קלין כהנוב, סופרת ומסאית ילידת מצרים.

כרמל

2016