"התנ"ך של אמא" מספר על משפחה בישראל של שנות ה-60 ואילך. האב ניצול שואה רדוף פחדים, האם רקדנית לשעבר, נאבקת על שלמות משפחתה, הכוללת גם בת – המספרת – ובן. התנ"ך המוזכר בשם הספר הוא מערכת הקודים והאמונות והעקרונות של האם, שכמו כל משפחתה היא אתאיסטית וקומוניסטית. קו העלילה העיקרי בסיפור הוא החיפוש המקוטע אחרי הבן, חיים, שבגיל צעיר ירד מהפסים, התקרב לדת והתרחק מביתו, ואחותו לומדת לדעת כי גם בעולמו החדש בחוגים החרדיים הוא נחשב למשוגענע. המתעניינים ברכילות שמאחורי הקלעים יוכלו ללמוד על הקוים הביוגרפים שנשזרו בעלילה באמצעות הראיון שבקישור.

בנוסף לסיפורו של חיים, ושל חיפושיה של אחותו נעמי אחריו, הסופרת מתיחסת לארועים רבים בקורות המשפחה, בין השאר לרומן עם צעיר ערבי, לנישואיה הקורסים, להיסטוריה הזוגית של הוריה, ועוד. בנוסף היא מפנה מקום לסיפורים שוליים שמשתלבים בחייה, כמו הרומן של חברתה הנשואה עם גבר נשוי, סיפורה של המורה לפסנתר, דמויות מימי בית הספר, עבודתה כמעצבת וילונות, ועוד ועוד. העוד ועוד הזה הוא החולשה של הספר. לא יכולתי שלא לחשוב על הקטע הבא מתוך "מר מ' היקר" שקראתי לאחרונה, ובו שאלה ותשובה מתוך ראיון עם הסופר גיבור הספר:

אבל גם במציאות אנחנו מתמודדים עם כמה קווי עלילה. למה סופרים תמיד כל כך פוחדים מזה?

כי מרומן אתה דורש בכל זאת צורה מסוימת של סדר, של מציאות יותר קומפקטית וברורה. המציאות האמיתית לא מתחשבת בקומפקטיות הזאת. הסופר צריך להקטין את המציאות הזאת.

האם כל סיפורי המשנה השוליים כרוכים בחייה של נעמי? כן. האם הם מתקשרים איכשהו לעלילה המרכזית? ברובם כן. האם הם הכרחיים לעלילה? לא בפירוט שכזה. נכון, המציאות  מורכבת ממאות התרשמויות בו זמנית. נכון, בכל רגע מתרחשים ארועים רבים שסופם להשפיע עלינו. לא נכון לנסות לדחוס את כולם לספר. צריך להתמקד בקו עלילה מרכזי אחד, אולי בשניים, ולקצץ בשוליים. הריבוי והפיזור פשוט מייגעים.

כנראה בגלל הפרטים הצדדיים המרובים, לקח יותר מדי זמן עד שהתבהרה תמונת היחסים בבית. האם אפשר להאמין שחיים התנתק מהמשפחה כי לקחו ממנו את הכלב, או כי אביו היכה אותו אחרי שהרס את שולחן הסדר? ההסבר העמוק יותר מגיע רק בעמוד 115, הרבה אחרי שהקורא הבלתי סבלני מתיאש. כך אומרת האם (השגיאות המכוונות במקור): "אני היבנתי שאבא היה מפחד להרזיק אותו על הידיים, אפילו לגעת בו, אולי מרוב פחד שחיים יפול ממנו ויעזוב אותו כמו עקיבא [אחיו של האב שמת בתקופת מלחמת העולם], ואולי כל הזמן כעס עליו בגלל זה, לא יודעת, ככה התחלתי לחשוב פתאם… בשביל חיים לא היה לו כוח".

בנוסף לעודף הפרטים, גם הסגנון מבלבל. כשהסופרת כותבת בפשטות, הסגנון ברור וזורם. הבעיה היא בפרצי יצירתיות ופיוטיות בלתי נחוצים: "זלגו אל תוך ראשי, ומשם אל ארובות עיני, תמונות", "פוערת את 'שער למתחיל'", ועוד צירופים שכאלה, נראו לי מודבקים לטקסט במלאכותיות. שמחתי להווכח שבערך אחרי כשליש מהספר הם הפכו נדירים יותר.  

התחברתי לספר בתמונות מחיי היומיום, שלמרות הרקע השונה, מוכרות לי מילדותי: הבגדים שתופרים בבית, הריקודים הסלוניים, שיעורי הפסנתר, דירה בבית משותף, שתיקת השואה, חרדת המלחמה. הזדהיתי גם עם כיסופיה של האם אל הבן האובד, עם תקוותה שגם אם הוא רחוק ממנו טוב לו בחיים שבחר. התרשמתי מהיכולת של הסופרת ליצור דמויות רב מימדיות, לתאר רגשות באופן משכנע באמצעות תיאורים מינימליסטים שבהם מחוות קטנות חושפות מעמקים רגשיים.

כתוצאה מכל אלה "התנ"ך של אמא" הוא בעיני ספר עם פוטנציאל ממומש חלקית.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2016