"פעמון בקיונג'ו" מתרחש ב-1969. ג'וזף סניידר, עתונאי יהודי-אמריקאי ידוע, עולה על מטוס בדרכו מאתונה לניו-יורק. לרוע מזלו, כפי שיסתבר בדיעבד, הוא משודרג למחלקה הראשונה. המטוס נחטף על ידי אנשי ארגון "שמים פתוחים", שיזוהו מאוחר יותר כאנשי פת"ח. במשך מספר ימים המטוס נע ונד בין שדות תעופה, שבהם מתאפשר לחוטפים לתדלק בלבד, אך לא להאריך את שהותם מעבר לזה, עד שמדינה קטנה באמריקה הדרומית מתירה למטוס לנחות. מרבית הנוסעים משוחררים, למעט תשעה: הקברניט ושמונה שיושבי המחלקה הראשונה, שזוהו על ידי החוטפים כיהודים, אחד מהם – איש עסקים גרמני, חייל ורמאכט לשעבר – בטעות. ג'וזף סניידר נמנה בני הערובה, הנכלאים במבצר עזוב על אי נידח באוקינוס. האנשים, בחברתם הוא עתיד להעביר מאה ושבעה ימים, הם, כאמור, הקברניט והגרמני, ואיתם רב אמריקאי אורתודוכסי, ניצול שואה חולה סרטן סופני, ניצול שואה נוסף שבחר לחזור לגור בגרמניה, היסטוריון בעל שם, רופא, ושחקן קולנוע שאינו יהודי, ומן הסתם נבחר להימנות עם הקבוצה בשל פרסומו.

עשרים ושש שנים אחרי אותה פרשה יושב סניידר לכתוב את זכרונותיו. אחד מעמיתיו לשבי כתב ספר זכרונות מיד אחרי השחרור, לאקרנים עלה סרט אודות החטיפה, ובו הוצגו החטופים כגיבורים, שכן בשלב מסוים מרדו וניסו להחלץ תוך השתלטות על חוטפיהם, אחדים מן הניצולים הרבו להתראיין. סניידר, שבמהלך תקופת השבי כתב יומן, בחר לשמור על שתיקה. במהלך השנים שחלפו נצר בלבו סודות שלא רצה לחלוק עם איש, וכפי שהוא כותב "רק עתה, אחרי עשרים ושש שנים, מצאתי בי את מנוחת- הנפש המאפשרת לי לדון בארועי הימים ההם ברוח הנכונה". מות אשתו היווה זרז לכתיבה, כך גם מפגש שאורגן בינו לבין אחד החוטפים, שהפך לבכיר בארגונים הפלשתינאים.

זה אינו ספר מתח על חטיפה ועל התקוממות, למרות שאצל הקורא – גם אם הוא יודע מראש בקווים כללים על גורל החטופים – נוצרת סקרנות לגבי השתלשלות הענינים. זה אינו ספר פוליטי על יחסי יהודים-ערבים, למרות שהנושא נוכח בו. הספר הוא מארג מרשים של שאלות מצפוניות, של התבוננות חדה ודקדקנית בנפשות המשתתפים, של השרדות נפשית, של התחבטות בנושאי מוסר ואמונה. מתוך תיאור הדינמיקה שבין אנשים, שמצאו עצמם חולקים בעל כורחם מרחב וגורל, נתן שחם מאפשר מגוון של התנהלויות ושל אמונות, איש איש עם מטענו ועם איתנותו הנפשית. הוא מיטיב לתאר בדקות ובעדינות, באמצעות המבט הכן המתבונן פנימה של סניידר, את שעובר על אדם במצבי קיצון. לרגשותיהם המתחלפים של השבויים, הנתונים כל העת תחת אימת המוות, וחווים טלטלות ביחסיהם עם שוביהם, ניתן בספר ביטוי רב עוצמה, אך עיקר כוחו ברעיונותיו, במה שהרגשות האלה מחוללים בנפשם.

שמו של הספר ניתן לו על שם פעמון עתיק ב- Gyeongju שבדרום-קוריאה, Bell of King Seongdeok. הפעמון מכונה גם Emile Bell, בשל האגדה אודות יציקתו. על פי האגדה, כדי להפיק מן הפעמון צליל מושלם, הושלך תינוק אל המתכת בשלבי התכתה. התינוק צעק Emile, הנשמע כמו אמא'לה, וזהו אכן פירושו בשפת Silla, וזעקתו הצלולה מהדהדת כשמכים בפעמון. יש גרסאות אחרות להסבר שמו של הפעמון, אך זו הגרסה הנפוצה, ונתן שחם בחר בה כפתיח לספר.

הספר המרשים הזה חמק איכשהו מן התודעה. למעט שני מאמרים, שנכתבו סמוך לצאתו לאור לפני למעלה מעשור, לא מצאתי כל התיחסות. אם הסקירה שלי אינה משכנעת, אני ממליצה על קריאת מאמריהם של אריאנה מלמד ושל מולי פלג, שמביעים ברהיטות רבה את מה שחשתי כלפי הספר.

"פעמון בקיונג'ו" הוא ספר חכם, מעורר מחשבות רבות, ומאוד מומלץ.

ידיעות ספרים

2005