הסופרת הפולניה זופיה נלקובסקה היתה חברה בועדה לחקירת פשעי הנאצים בפולין. הועדה גבתה עדויות מקורבנות ומעדי ראיה, ואף ביקרה במקומות בהם בוצעו הפשעים. בספרה "מדליונים", שראה אור שנה אחרי המלחמה, קיבצה שמונה סיפורים המבוססים על העדויות. למרות שמדובר בארועי אמת, ולמרות הרקע התיעודי של הסיפורים, זוהי יצירת פרוזה, כתובה בתמצות וחודרת אל הלב. הפער בין הסגנון המעט פיוטי לעובדות המתוארות בסיפורים רק מדגיש את האימה ואת הזעזוע.

הספר נפתח בסיפור מהפך קרביים, "פרופסור ספָּנֶר". רודולף ספנר, יליד גרמניה, ניהל את המכון האנטומי בדנציג במהלך המלחמה. נלקובסקה מתארת ביובש את עשרות הגופות שמצאה הועדה בביקור במכון, כולן גופות של אסירים שהוצאו להורג, חלקן ערופות ראש. אחד מעובדי המכון, צעיר פולני, מספר על הטיפול בגופות, ועל התהליך שפיתח ספנר להפקת סבון מן השומן: "הוא עורר גועל הסבון הזה. היה לו ריח לא טוב […] אמא בבית גם היתה נגעלת מזה. אבל הוא היה מסתבן טוב, אז היא השתמשה בו לכביסה […] אני התרגלתי, כי היה טוב…". נלקובסקה מניחה לפתחו של הקורא גם את ההבנה שגילו כלפי ספנר עמיתיו הפולנים. הצעיר הפולני אומר כמעט בהערכה: "בגרמניה, אפשר לומר, אנשים יודעים לעשות משהו משום דבר…", ופרופסור פולני אף מוצא לספנר צידוק: "גרמניה ידעה באותה תקופה מחסור ענק בשומנים. לכן התחשבות במצבה הכלכלי של הארץ וטובת המדינה יכלו להניעו לכך"…

ב"תחתית" מספרת אשה מבוגרת, שבעלה ושני ילדה נלקחו ממנה וגורלם אינו ידוע, על העינויים שעברה כאסירה במחנות ריכוז ובבתי חרושת לתחמושת. היא עברה דברים כאלה שאף אחד לא היה מאמין. היא עצמה לא היתה מאמינה אם זאת לא היתה האמת. לא אכפת לה כלום, רק הסברת פנים, רק שאנשים יאירו לה פנים, כי היא עברה הרבה.

ב"אשה של בית קברות" הסופרת משוחחת עם אשה שמטפחת את הקברים. האשה מתארת את חייה בסמוך לחומת הגטו, שם שמעה יומם ולילה צעקות ובכי, וראתה אנשים קופצים מחלונות בתיהם אל מותם כדי לא להלקח בידי הגרמנים. האשה הביעה זעזוע, הצטערה בגינם של היהודים – "הרי גם הם בני אדם. אז הבן אדם מצטער עליהם", אבל למען שלוות נפשה מצאה צידוק לזוועה: "אם הגרמנים רק יפסידו את המלחמה, היהודים יקומו וירצחו את כולנו. הגברת לא מאמינה? אפילו הגרמנים בעצמם אומרים את זה, והרדיו גם אמר…".

"ליד מסילת הרכבת" הוא סיפורה של צעירה, שהצליחה להמלט מרכבת המוות, אך כשקפצה נפצעה בברכה, ואבדה לה היכולת לקום וללכת. זקנה רחמנית אחת נתנה לה חלב ולחם בסתר. גבר צעיר סירב להביא לה תרופה מבית המרקחת, אך הסכים להביא וודקה וסיגריות. תושבי האזור התגודדו סביבה, איש לא העז להרים אותה מן האדמה ולהביאה למקום מחבוא.

ב"דבוירה ז'לונה" נפגשת הסופרת עם אשה יהודיה ששרדה, יחידה ממשפחתה. היא בת שלושים וחמש, אך נראית זקנה, ללא שיניים, ללא עין. דבוירה מספרת על נסיונותיה להתחבא ולשרוד בעצמה, עד שלא יכלה עוד: "אז הלכתי למיידנק, שם היו נותנים מעט מאוד לחם וקצת מרק בשתים-עשרה". לקראת סופה של המלחמה הועברה עם בית החרושת בו עבדה לצ'סטוכובה, שם שוחררה על ידי הסובייטים.

ב"ויזה" מתארת אסירת מחנות, יהודיה שהתנצרה ונכלאה כפולניה, חוויה יומיומית במחנה בו היתה כלואה. כדי לשמור על נקיון הבלוקים היו האסירות מורחקות מהם למשך שעות היום. את השעות האלה בילו באחו (Wiese בגרמנית), בקור, בלבוש מינימלי, צמודות זו לזו בגוש צפוף כדי לשמור על חום גופן.

"אדם חזק" מתאר את תהליך ההשמדה בחלמנו, וביער ז'וכוב הסמוך אליו. המספר הוא גבר צעיר, שבזכות חוסנו נותר בחיים, והוטל עליו לחפור בורות לקברי אחים. כשזיהה בין הגופות את אשתו ואת שני ילדיו, נשכב עליהן וביקש שיירו בו: "לא רצו לירות בי. הגרמני אמר: "האיש חזק, יכול עוד לעבוד היטב". הוא הכה אותי באלה עד שקמתי".

בשבעה הסיפורים הראשונים הסופרת היא בעמדת המאזין, והיא מייחדת חוויה נפרדת לכל סיפור. בסיפור האחרון "מבוגרים וילדים באושוויץ" היא כותבת על תחושותיה נוכח ההשמדה: "אם אנו תופסים בדעתנו את ההיקף העצום של המוות המהיר – ללא קשר לפעילות מלחמתית – שהתרחש על אדמת פולין, הרי שלצד האימה הרגש החזק ביותר שאנו חווים הוא תמהון". התמהון הוא נוכח ההבנה כי בנוסף לארגון המוקפד של הנאצים, אנשים רבים פיתחו מיוזמתם שיטות ודרכים לאכזריות ולרצח על פי נטיותיהם האישיות. היא כותבת על המקומות הלא ידועים ברבים, שהתגלו במהלך עבודת הועדה, על הונאת הקורבנות, על התועלת הכלכלית שצמחה לגרמניה מתעשית המוות, על העושר הפרטי שהפיקו המנהיגים, על אנשים שלא היו חייבים לנהוג באכזריות, אך בחרו לעשות זאת, והיא מנסה להבין איך אנשים לכאורה נורמטיבים נתנו שחרור ליצרים כל-כך אפלים. ליד אלה היא נותנת מקום גם לאחרים, בעיקר רופאים, שתמכו בחלשים מהם וניסו להציל חיים בתנאים לא תנאים. לא כוח עליון או כוח זר גרם לכל הספל, אלא, כפי שהיא כותבת במוטו, "בני אדם הביאו על בני אדם גורל זה".

"מדליונים" הוא ספר צנום, שבסיפוריו הקצרים מקיף את אימת התקופה מכמה זויות, חלקן פחות מוכרות לי, כמו זו שב"אשה של בית קברות". חשיבותו בעדויות שבו, יחודו בתקופה בה נכתב, וכוחו ועוצמתו נובעים מן התכנים, אך במידה רבה גם מהסגנון העדין בו בחרה הסופרת להציג אותם.

Medaliony – Zofia Nałkowska

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (1946)

תרגום מפולנית: רינה גנוסר ודוד ויינפלד