במקום בלתי מוגדר נחקק חוק שאוסר על החזקת כלבים וחתולים שאינם חומים. מי שאיתרע מזלם להיות בעלי פרווה בכל צבע אחר מומתים. המספר את הסיפור קצת עצוב, אבל משלים ומסתגל. אחר-כך נאסר להחזיק ספרים שמוזכרים בהם בעלי חיים שאינם חומים, והוא מוצא לכך הצדקה. בשלב הבא מתברר שגם מי שהחזיק בעבר בעלי חיים שאינם חומים הוא בגדר עבריין. הספר – בעצם ספרון זעיר – מבקש להראות שהסתגלות לחוקים בלתי סבירים גוררת בעקבותיה חוקים בלתי סבירים עוד יותר. בדף האחרון, נוקשים הכוחות החומים על דלתו של המספר. תורו הגיע.

אני מתקשה להבין את הצלחתו של הספר. אילו הייתי צונחת אתמול מאיזה יקום מקביל, שבו לא נחוותה מעולם גזענות, ולפיכך לא הזדמן לי לקרוא דבר בנושא, אולי הייתי חווה בעזרתו הארה חשובה לגבי היקום שאליו הגעתי. מכיוון שאני חיה פה כבר כמה וכמה שנים, אני לא מוצאת ביצירה הפעוטה והפשטנית הזו שום גילוי, שום אמירה חדשה. גם ספרותיות יחודית אין כאן.

מרטין נימלר, הכומר שהתנגד למשטר הנאצי, כתב זאת טוב יותר:

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –
ולא השמעתי את קולי,
מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –
וכבר לא נותר אדם,
לדבר בעדי.

Matin Brun – Franck Pavloff

נהר ספרים

2003 (1998)

תרגום מצרפתית: ראובן מירן