מצעד החיים הוא מפעל בן כשלושים שנה, ובמסגרתו, ביום הזכרון לשואה ולגבורה, צועדים בני נוער יהודים מאושוויץ אל בירקנאו. שמו של המפעל ניתן לו כניגוד לצעדות המוות שנכפו על קורבנות הנאצים, במהלך המלחמה וביתר שאת בימיה האחרונים. אל הצעירים מתלווים ניצולי שואה, המשתפים את סיפורם, ומעבירים את לפיד הזכרון אל הדור הבא. מפעל דומה נוסף, מצעד הזכרון והתקווה, מביא אל אתרי מחנות ההשמדה צעירים מכל דת ומכל לאום.

הספר האלבומי "מצעד החיים" מבוסס בחלקו על תערוכה שהוצגה באו"ם לפני כשנה במלאות לפרויקט שלושה עשורים. הספר נפתח בדיון ביחודה של השואה, אך המסר שלו כבר בפתיחה, וכך לכל אורכו, הוא מסר אוניברסלי של זכרון ושל לימוד ומודעות, כדי לשפר את העולם. לא נמצא כאן רגשות נקם – נכדתו של ניצול שואה מחבקת את נכדו המיוסר של נאצי, גם לא תחרות של סבל – ניצולת רצח עם ברואנדה משלבת ידים עם ניצול שואה. כן נמצא בספר סיפורים של חסידי אומות עולם, של משחררי המחנות, ושל יהודים שהתקוממו ולא השלימו עם גורלם. הדוברים כולם, אלה שהשאירו עדות כתובה ואלה שנושאים דברים באוזני הצועדים, מטיפים לאהבה ולאמונה בטוב. רומן קנט, ניצול שואה: "אנו חייבים לזכור ששנאה לעולם אינה טובה, ואהבה לעולם אינה רעה". פנחס גוטר, ניצול שואה: "אני תמיד מספר לצעירים שאני נושא עמי לפיד של רווחת חיים ושל טוב לב. הוא אולי היה יכול להיות לפיד של מרירות, אך אני מאמין שהלפיד שלי צריך להיות כמו הלפיד האולימפי, כזה שמפיץ רצון טוב על פני האדמה". אנה פרנק, במלים הנשמעות כצוואה, כתבה: "כמה נפלא שלא צריך להמתין אפילו רגע אחד לפני שמתחילים לשפר את העולם".

מדי פעם עולות שאלות באשר להמשך קיומו של המצעד, לאופן בו הוא מתנהל, להתנהגות משתתפיו, למסרים המוטמעים בהם. הספר אינו מתייחס כלל למחלוקות, אלא מציג באופן מזוקק את מטרת קיומו של המפעל. גם אם יש חילוקי דעות לגבי ה"איך", המטרה, כך נראה לי, מצדיקה את המאמץ להוסיף ולקיימו.

"מצעד החיים" הוא ספר מושקע, המכבד את הזכרון ואת הזוכרים, מביט בכאב אל העבר ומשקיף בתקווה אל העתיד.

שוקן

Witness

2019

תרגום: גיא הרלינג

עורך: אלי רובינשטיין